אולימפיאדת מינכן- אנה ודריה

פעולת הטרור כונתה על ידי ארגון “ספטמבר השחור” בשם “מבצע בירעם ואיקרית” . מתכנני הפעולה היו מוחמד ע’ודה, שנודע בכינוי אבו דאוד ועאטף בסיסו. חוליית הטרור כללה שמונה מחבלים. המחבלים ידעו כולם גרמנית ועברו הכשרה צבאית ממושכת לקראת הפעולה. שלושה מחבלים, בהם עיסא וטוני, הועסקו בתפקידים שונים בכפר האולימפי, מה שאפשר להם לאסוף מידע רב על יעד הפעולה מבלי לעורר חשד. 

עם כניסתם לבניין נתקלו המחבלים במשה ויינברג, מאמן ההיאבקות, שניסה להתנגד להם בכוח ונורה בלחיו. יוסף גוטפרוינד, שופט ההיאבקות, הבחין במחבלים וניסה למנוע מהם לפתוח את דלת הכניסה לדירה מס’ 1, תוך שהוא צועק לחבריו “צאו החוצה”. שותפו לדירה של יוסף, מאמן הרמת המשקולות טוביה סוקולסקי, סיפר: “התעוררתי מצעקותיו של גוטפרוינד, קמתי ממיטתי וראיתי אותו מנסה בכל כוחו להחזיק את הדלת סגורה”. סוקולסקי הגיב במהירות, שבר את החלון וקפץ החוצה, וכך הצליח להינצל. ששת הדיירים הנוספים בדירה מס’ 1 לא הספיקו להימלט, והוכנעו על ידי המחבלים: ויינברג, גוטפרוינד, עמיצור שפירא, מאמנה של שחמורוב, מאמן הקליעה קהת שור, מאמן הסיוף אנדרי שפיצר, ושופט הרמת המשקולות יעקב שפרינגר.

לאחר שהשתלטו על המאמנים והשופטים בדירה מס’ 1, הורו המחבלים לוויינברג הפצוע להוביל אותם אל שאר הישראלים בבניין. ויינברג, ששמר על קור רוח למרות פציעתו, דילג על דירה מס’ 2 הסמוכה, והוביל אותם לדירה מס’ 3 בה שכנו המתאבקים ומרימי המשקולות. הוא חשב כנראה שלספורטאים החזקים יהיה סיכוי כלשהו להתנגד למחבלים. אבל הם היו שקועים בשינה עמוקה והמחבלים הצליחו להשתלט עליהם ללא קושי. כאשר המחבלים הוליכו את ויינברג וששת הספורטאים מדירה 3 אל דירה 1 עליה השתלטו קודם לכן, ניסה ויינברג פעם נוספת להתנגד למחבלים והצליח להכות עד עילפון אחד מהם. המתאבק גד צברי ניצל את המהומה ונמלט בריצה דרך היציאה האחורית אל החניון התת-קרקעי, כאשר הוא מתחבא מאחורי עמודים ומתחמק מיריות המחבלים שניסו לשווא לפגוע בו.

המחבלים ירו למוות בוויינברג, והשליכו את גופתו מחוץ לבניין. זו הייתה התמונה המזעזעת שנראתה תוך זמן קצר על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם. את המראה המבעית ראה גם הסייף דן אלון כאשר הציץ מחלון חדרו בדירה מס’ 2 לאחר שהתעורר מקול היריות שהרגו את ויינברג. “שמעתי בחדר הסמוך מחבל מדבר בטלפון עם המשטרה. הוא אמר שישראל צריכה לשחרר 200 מחבלים, או שהם יהרגו את הישראלים”. אלון, שדיבר גרמנית, תרגם לשכניו לדירה את הנאמר. אלון וארבעת שותפיו לדירה: ההלך שאול לדני, הסייף יהודה וינשטיין, והקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך הבינו שהם חייבים לברוח מיד, אבל כדי לא לעורר רעש הלכו לאט לאט אל המרפסת, וממנה קפצו למטה.

שמואל ללקין ושני חברי המשלחת שהיו בדירה הרביעית הצליחו לחלץ את עצמם מהבניין מבלי שהמחבלים הבחינו בהם. אנשי המשלחות האחרות ששהו בבניין ואותרו על ידי המחבלים שוחררו מיד.

חמשת הספורטאים מדירה 3 שנותרו בידי המחבלים: מרימי המשקולות והמתאבקים רוכזו יחד עם חמשת המאמנים והשופטים בחדר אחד בדירה מס’ 1. בשלב זה היו בידי המחבלים עשרה בני ערובה.

הגרמנים הבינו שהשתלטות בכוח על המחבלים בתוך הבניין אינה אפשרית, וממשלת ישראל אינה מתכוונת בשום אופן להיענות לדרישות המחבלים. הדבר החשוב ביותר עבורם היה למצוא פתרון שיעביר את האירוע אל מחוץ לכפר האולימפי, כדי לאפשר את המשך האולימפיאדה ללא הפרעה. הגרמנים הודיעו שברגע שהמחבלים יצאו משטח גרמניה, האירוע הסתיים מבחינתם והם יוכלו להמשיך במשחקים האולימפיים. 

בשעה 22:10 יצאו מהבניין החטופים ושוביהם, והוסעו באוטובוס אל מנחת סמוך, ממנו המריאו בשני מסוקי אל שדה התעופה. בשלב זה דווח בעיתונות שמבצע החילוץ צלח, ושמחה ספונטנית פרצה בקרב הצופים הרבים.

בליל 5 בספטמבר, בשעה 22:30, נחתו שני המסוקים שהטיסו את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה הישראלים בשדה התעופה. בשלב זה כבר היה ברור שיש שמונה מחבלים ולא חמישה, אך דבר לא נעשה כדי לשנות את התוכניות. המסוקים נחתו כשחרטום המסוק פונה לכיוון מגדל הפיקוח ובכך מנעו אפשרות צליפה. כמו כן הצלף בשדה היה עתה בקו האש של הצלפים במגדל. במסוק אחד היו חמישה בני ערובה ובשני ארבעה, אשר היו כפותים בידיהם זה לזה.

צוות השוטרים במטוס החליט שמדובר במשימת התאבדות, ובחר לנטוש את המטוס בטרם המחבלים הגיעו אליו.

הצלפים מהמגדל פגעו בשני מחבלים והרגו אותם במטח היריות הראשון. המחבלים הנותרים תפסו מחסה מאחורי המסוקים ומתחתם. בשלב זה טייסי המסוקים נמלטו. בני הערובה הישראלים נותרו קשורים בתוך המסוקים ללא יכולת לזוז.

קרב היריות בין השוטרים והמחבלים נמשך לסירוגין, אך סמוך לחצות השוטרים חדלו לירות וחיכו לתגבורת. בשעה זו הגיעו לשדה שלשה נגמ”שים שהוזמנו זמן רב קודם. למראה הנגמ”שים הבין אחד המחבלים, שמותם ודאי, והחליט להרוג את הישראלים. הוא ירה מטווח קצר בבני הערובה במסוק אחד, לאחר מכן הטיל רימון לתוך המסוק, אשר עלה באש כתוצאה מהפיצוץ ובני הערובה שבו נשרפו.

היריות נפסקו זמן קצר לאחר חצות, ורק אז התגלו במלואן התוצאות הטראגיות של פעולת החילוץ – כל תשעת בני הערובה היו מתים. מבין המחבלים, ארבעה נהרגו, שלושה נתפסו חיים. המחבל השמיני, הצליח לברוח מזירת הקרב, אך אותר לאחר 40 דקות וחוסל לאחר קרב קצר. לאחר סיומו הטרגי של האירוע החליט הוועד האולימפי הבינלאומי לערוך טקס אזכרה לנרצחים באצטדיון האולימפי, ואחר כך להמשיך את התחרויות לפי התוכנית 24 שעות לאחר שהופסקו. החלטה זו של הוועד, עוררה ביקורת רבה, אולם רק מספר מצומצם של ספורטאים החליטו לפרוש מהמשחקים.