דוד וגולית

חזרה על השיעור הקודם:

קרא את הפס’ הבאים:

ח וַיַּעֲמֹד, וַיִּקְרָא אֶל-מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם, לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה:  הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל–בְּרוּ-לָכֶם אִישׁ, וְיֵרֵד אֵלָי.  ט אִם-יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי, וְהִכָּנִי–וְהָיִינוּ לָכֶם, לַעֲבָדִים; וְאִם-אֲנִי אוּכַל-לוֹ, וְהִכִּיתִיו–וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים, וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ.  י וַיֹּאמֶר, הַפְּלִשְׁתִּי, אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת-מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה; תְּנוּ-לִי אִישׁ, וְנִלָּחֲמָה יָחַד.  יא וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ, מְאֹד.

סמן באדום וכתוב בלשונך את הצעת גולית לישראל וסמן בכחול וכתוב בלשונך את תגובת שאול והעם?

ועכשיו נעבור לשיעור שלנו:

“וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת-דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ, שִׁרְיוֹן”

מדוע דוד בוחר ללכת להילחם ללא שריון נגד גולית הענק? זה ממש התאבדות! מה דעתך? האם זה נבע משיקול רוחני או שמא משיקול מלחמתי?

מדוע לדעתך האיש נושא הצינה הלך לפני גולית? מה היה תפקידו?

מב וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת-דָּוִד, וַיִּבְזֵהוּ:  כִּי-הָיָה נַעַר, וְאַדְמֹנִי עִם-יְפֵה מַרְאֶה.  מג וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-דָּוִד, הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת; וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת-דָּוִד, בֵּאלֹהָיו.  מד וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-דָּוִד:  לְכָה אֵלַי–וְאֶתְּנָה אֶת-בְּשָׂרְךָ, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה.

גולית רואה מולו רק את הנקמה ואת רצונו לנקום בדוד על עלבונו, על שבא אליו במקלות כפי שבאים אל כלב.

גולית מזלזל ומבזה את דוד!

שים לב: האיש נושא הצינה כבר לא מוזכר, איפה הוא לדעתך? האם הוא הלך מן הקרב? אם כן, מדוע?

במסירות נפש ובביטחון מלא בה’, מבלי לחשוש כלל מן הפלישתי, דוד רוצה לקדש שם שמים ברבים במלחמה הזו. “וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְיָ צְבָ-א-וֹת אֱלֹקי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ”. דוד אומר לגולית שהוא אינו בוטח בכוח בשר ודם אלא רק בה’, וה’ יסגיר בידיו גם את כל מחנה פלישתים. דוד מדבר ברוח הקודש ואומר לפלישתי: “הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְיָ בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ”. וכל האומות יֵדעו ויכירו שיש אלקים בישראל: “וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹקִים לְיִשְׂרָאֵל”. ובכך יֵדעו גם ישראל אשר חשבו שה’ יושיע אותם באמצעים טבעיים, שלא בחרב ובחנית יושיעם ה’: “וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְיָ, כִּי לַיְיָ הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ”.

וְהָיָה כִּי-קָם הַפְּלִשְׁתִּי, וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד; וַיְמַהֵר דָּוִד, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי.  מט וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יָדוֹ אֶל-הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-מִצְחוֹ… 

וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן-הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ; וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד.  נא וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת-חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ…

ישראל מנצחים לפתע את פלישתים!

חשוב והסבר: איך המצב התהפך כך בקלות? הרי בסה”כ יחסי הכוחות והעוצמה הצבאית לא השתנו…

אתגר העשרה: קרא את השיר הבא של להקת כוורת המדבר על גולית.

1. השיר כתוב בסלנג(שפה יומיומית) על בסיס הסיפור המקראי. מהם הביטויים המראים על סלנג?

2.  בשיר ישנו שימוש בביטוי הגזמה ובביטויים שונים אשר לא נזכרים בפרק וגורמים לשיר להיות הומוריסטי (מצחיק). תן מספר דוגמאות לביטויים מסוג זה.

זהו שיר מאוד עצוב
הנושא כזה כאוב,
אם תשים תחבושת,
לא יעזור לך שנתיים.
הגיבור של הסיפור
להגיד אותו אסור,
נגלה רק שהשם שלו
כמו אפריים.

יום אביב בכפר קטן
ציפורים שרות בגן,
נמלה עוברת
אך המנגינה נשארת.
בחצר נולד תינוק
ומיד התחיל לצעוק
“לא קוראים לי ‘פריים –
שמי גוליית ולא אחרת!”

כל התנ”ך פחד ממנו כמו מפיל,
גיבורים ברחו הביתה,
לוחמים זייפו ת’גיל.
הם קראו לו “השד מאשקלון”.

בגנון אמר שלום
ילדים עברו לדום,
בן חמש וכבר הספיק
להביא הביתה סלע.
התאמן כל יום שעות
בלהפריע לחיות,
יש אומרים היה לו קול
נמוך מים המלח.

כל התנ”ך פחד ממנו כמו מפיל
גיבורים ברחו הביתה
לוחמים למדו חליל
הם קראו לו בשקט מרחוק.

הנה בא אלינו, בא אלינו
גולי, גוליית
מקווה שגם הפעם
הוא יחשוב אותי נחמד.
הנה בא אלינו, בא אלינו
גולי, גוליית,
מקוה שלא ידרוך עלי,
יעשה אותי גמד.

דוד מלך ישראל
קם בבוקר לטייל,
מרחוק רואה המון סואן
צועק “הצילו!”
בלי לחשוב יותר מיום
התייצב על המקום,
חוץ משני גמלים וגדי
עוד לא ידעו אז מיהו.

“בוא אלי, גוליית נחמד,
שב אצלי על כף היד.”
“ככה מדברים?”
שאל גוליית באשקלונית.
דוד מלך התעצבן,
“הרוגטקה תנגן!”
אבן לעברו ירה,
קלע לו בול בפוני.

כל התנ”ך אמר תודה והתרגש,
“אם תרצה להיות מלכנו,
תתקשר מחר בשש”
ומאז לא שמעו אותם אומרים,

הנה בא אלינו, בא אלינו…

מקווה שלא ידרוך עלי
מקווה שלא יקפוץ עלי
הנה בא אלינו גוליית

סוף