בחרנו בנקודת המבט של הדמות מיכאל (יאנקו) בגלל שאנחנו חושבות שנקודת המבט שלו שונה ומיוחדת יותר מנקודת מבט של הילדים האחרים בסיפור.

יש לו סיפור חיים יותר מסובך ומסתורי בסיפור “יאנקו מן העיר התחתית” ובגלל זה בחרנו להרחיב דווקא על הסיפור שלו ממה שאנחנו חשבנו לנכון שהוא עבר.
אקספוזיציה :
זמן – קיץ 2008 – מבצע עופרת יצוקה
מקום – ישוב בדרום בעוטף עזה (תקומה)
דמויות –
מיכאל – מישקה (יאנקו)
*אבא שלו מת מהפצצת טיל ברחוב ומיכאל שהיה ליידו נהיה בעקבות זה נכה ברגליים – על כיסא גלגלים (במבצע עופרת יצוקה)
*אמא שלו חרדתית ולחוצה מאז מה שקרה עם האבא וכולאת את מיכאל קרוב אלייה במיוחד בזמן המבצע (עופרת יצוקה)
*תחביבים :בובות פעולה , קריאת ספרים ,טיולים עם אבא בחורשה
גיק
בועז(המספר) –
ילד מאומץ
הוא החבר הכי טוב של סער והוא היה בא אליו עוד מאז שהיה קטן כי לא אהב את המשפחה המאמצת שלו ומאז הם החברים הכי טובים
תחביבים : לשחק כדורגל בשכונה עם סער, לשחק במשחקי קלפים ובובות פעולה , אוהבים ללכת לים
סער(שוקה)-
אבא שלו עזב בגיל צעיר (סביבות 6)
הוא חברו הטוב של בועז שהיה בא לעיתים קרובות מגיל צעיר עקב המצב המצב המשפחתי שלו
תחביבים : ללכת לים, לשחק כדורגל בשכונה עם בועז , משחקי קלפים ובובות פעולה

ב2006 עלינו לארץ , הייתי בן תשע אז .
בבית דיברנו רוסית אבל בתקופה הזאת הכריחו אותי ללכת לאולפן וללמוד עברית , דווקא חוויה זאת הייתה מהנה למדיי .
שיכנו אותי ואת אימי בבית עזוב ודי ישן , אבל בפנים העברנו את כל חפצנו ואפילו חדשים שבחיים לא פגשתי לפני :
כואבות רחבות ומרופדות קטיפה אדומה , ארונות עצומים משוחים בצבע אדום גם כן , נברשות מקושטות בציורים אשר אימי ציירה , ברוסיה היא הייתה מורה לאומנות ויצרה כמה נברשות לחדרי .
בבית היה חדר גדול אחד ועוד חדר למקלחת , שירותים ועוד חדרון קטן – שם היה חדרם של הוריי , אני ישנתי בחדר הגדול ליד המטבח .
במטבח היה שולחן עץ גדול יחסית , קצת יותר גבוה ממני וצבעו היה חום והעץ היה בלוי מעט .
רוב הבתים סביבנו היו עזובים , נטושים וחלקם גם מפורקים וגגותיהם היו שבורים – אולי מהרוח העזה או מהעצים הגבוהים שהיו נופלים מהרוח .
ליד הבית , היתה חורשה גדולה עם המון סוגי עצים – קטנים , גדולים חלקם אפילו הכילו אצטרובלים .
אני ואבי אהבנו לטייל שם ולשחק במחבואים ומשחקי תופסת עד שיום אחד החליטו לכרות חלק מהעצים כדי להסיק בערה לחורף .
וכך עברו החודשים אותו הדבר , אפילו הכרתי כמה חברים מהאולפן אך כשידעתי לדבר עברית הפסקתי לבוא לשם וכך גם קשרנו נותק .

והשנה 2008 – הרבה זמן שלא קרה משהו בישוב שלנו .
התחילו הרבה אזעקות על ירי טילים , כמעט כל חצי שעה היינו צריכים לצאת למקלט ולחכות שיפסק ירי הטילים .
אני הייתי מעדיף להישאר לגור שם במקום לצאת . פעם אחת בשלוש לפנות בוקר התחיל ירי טילים ואבא העיר אותי מהר ולקח אותי על כתפיו בזמן שאמא מחזיקה לו את היד ורצה יחד איתו למקלט שהיה במרחק רחוב ממנו .
בחדשות הודיעו על מבצע צבאי בשם עופרת יצוקה , אבא הסביר לי שבעקבות ירי הטילים צהל (צבא הגנה לישראל) החליט לתקוף ולעצור את ירי הטילים כדי שאנחנו , תושבי גבול עזה ותושבי ישוב תקומה נפסיק לסבול מאיום על חיינו .מאוד אהבתי את החיילים .
״ אני רוצה להתגייס לצהל כשאהיה גדול ! ״
אמרתי לאבי . ״ להתגייס לצהל זו חובה של כל בן ובת בישראל ״ הוא ענה לי והשבתי ,
״ אבל אני רוצה להתגייס כחייל , לירות על האויבים ולנצח בכל המלחמות עד שיפסיקו להיות ! ״
אבי הסתכל עליי וחייך , ליטף לי את הראש ואמר ״ אל תדאג בני יש לך עוד הרבה זמן עד שימלאו לך 18 ואז תוכל להתגייס לצהל ״ .

יום למחרת יצאתי לטייל ביער עם אבא כמו כל יום בצהריים .
פתאום התחילה הזעקה של קוד אדום – אני ואבי התחלנו לרוץ למקלט שהיה במרחק של חמש רחובות משם .
אני התעקשתי לקחת איצטרובלים כדי לשחק עם אבא מאוחר יותר במשחק מסירות .
״ חייב להזדרז מישקה !! הקוד אדום קורא לנו להזדרז ״
אבל בכל זאת התעקשתי להישאר ולאסוף אותם לתוך השקית שלקחתי מהבית .
כבר עברו שלוש דקות מאז שהתחילה האזעקה ורק אז התחלנו לרוץ , רצנו מהר בכל הכוח .
ככל שרצתי יותר מהר ככה התנמשמתי יותר וכמעט ולא היה לי אוויר .
באמצע הריצה ברחוב השלישי נפלה לי שקית האיצטרובלים ועצרתי לאסוף אותם בחזרה.
״ מישקה אין לנו זמן לזה עכשיו !! תקום מיד ותמשיך לרוץ ״
אבל התעקשתי , התעקשתי לאסוף את האיצטרובלים בחזרה למקום .
ובחיים לוקחים החלטות שגויות שהיית נותן הכל כדי לחזור אחורה בזמן כדי לא לעשותה .
בשניה שהתכופפתי להרים את האיצטרובלים בחזרה לשקית נפל טיל ליד אבא .
הייתה לי סחרחורת וציפצוף באוזניים , אני זוכרת שראיתי המון אנשים רצים אבל היה שקט , רק שקט וציפצוף אחד ארוך שלא נפסק .
הדבר הבא שזכרתי הוא שהגעתי לבית החולים .

פרק 2 – בית חולים
התעוררתי בבהלה בבית החולים , ראיתי את כל החוטים שהיו מחוברים אליי והמוניטור שכל כמה שניות משמיע צפצוף לפי דופק הלב שלי .
נבהלתי , ניסיתי להבין איפה אני ומה קורה מסביבי .
החלונות היו פתוחים למחצה ועליהם ווילונות הנותנים תחושת חושך ורוגע לחדר .
צעקתי ״ אמא , אבא !! ״
ומיד ניגשה אליי אחות ואמרה ״את מי אתה מחפש ילד ? ״
״ את אמא ואבא שלי ״ עניתי .
האחות יצאה מהחדר ולאחר כמה דקות אימי נכנסה לחדר , היה על פניה חצי חיוך ומבט של עצב ואשמה .
ראיתי את אמא ושמחתי , קראתי לעברה
״ אמא ! אמא ! התגעגעתי אלייך ! איפה אבא? ״
ומיד כשנשאלה השאלה פנייה נעשו חיוורות ודמעות עלו על עייניה .
היא כמעט לא הצליחה לדבר אבל בקול עדין ורועד מעט ענתה : ״ אבא לא איתנו יותר ״
ובהתחלה לא הבנתי מה קרה מפני שהייתי עסוק בכאב הנוראי שהיה לי ברגליים .
לאחר כמה שניות הבנתי ומחיוך פניי נעשו בוכות , אני לא יודע אם הבכי מפני הכאב העצום של רגליים או עצם האובדן של אבא . כך או כך שתי הסיטואציות לא עזרו לי להפסיק לבכות .
שעה שלמה בכיתי , עד שאיתי ניסתה להרגיע אותי ואמרה ״ אלוהים רצה להחזיר לעצמו את המלאך בשמיים שברח מגן עדן״.

בהמשך היום הביאו לי כיסא גלגלים ואיתו נסעתי בכל בית החולים .
אמא בהתחלה עזרה לי אך כשראתה שאני מסתדר הרפתה קצת והלכה לשטוף פנים ולשתות קפה .
מצאתי פינת ציור ושם ציירתי , ציירתי שם את אלוהים ואת אבא , את הרקטע שנפלה מהשמיים שלקחה את אבא בחזרה לגן עדן . הרגשתי כאילו זה באמת אמיתי אך בתוכי ידעתי שהוא פשוט איננו .
בבוקר למחרת הרגשתי קצת יותר טוב למרות המחשבה על אבי .
אמא הודיע לנו בבוקר שהולכים היום להלוויה של אבא , ובבת אחת המצב רוח נצח .
כל דקה שמתקרבת ההלוויה הלב שלי דופק בעוצמה חזקה יותר .
אמא ואני התחלנו ללכת לבית הקברות שהיה צמוד לבית החולים בעוד אמא דוחפת את כיסא הגלגלים החדש שלי .
הגענו לבית הקברות , לא רציתי להיכנס כי פחדתי מהעובדה שהייתי צריך להשלים עם המוות של אבא , הייתה לי צמרמורת בכל הגוף .
ההלוויה הייתה עצובה מדיי וכל ההלוויה ניסיתי להעסיק את עצמי במחשבות אחרות .
פתאום ראיתי שני ילדים שמסתובבים ליד הקברים ומצחקקים .

בשקט התחמקתי מההלוויה והלכתי לראות מי הם .
היו הרבה פרחים בבית קברות ואני חושב שיהיה גם הרבה פרחים ליד הקבר של אבא .
ניגשתי את הילדים ושאלתי אותם
״ מה אתם עושים ? גם אתם בהלוויה יש מישהו? ״
לא ״ ענה הילד הגבוהה ושחום השיער
״ אני בועז וזה סער ״
״ מה אתה עושה פה ? ולמה יש לך כיסא מגניב כזה? ״ שאל סער
״ אבא שלי מת אתמול מהפצצת טיל ובגלל זה אני עם כיסא גלגלים״
״ אני עצוב בשבילך מאוד ״ ענה בועז
״ אני גם משתטף בצערך״ הוסיף סער
״ אנחנו יכולים לבוא לשבעה אחר כך? ״
שאלו ועניתי ״ כן .. זה יהיה נחמד ״
שעה ארוכה אני וחבריי החדשים דיברנו וצחקנו ואפילו שכחתי לרגע מה שקרה עם אבא ״ .
כשחזרנו הביתה הרבה אנשים לבושים בשחור באו לביתנו ואפילו חבריי החדשים !
כשחבריי באו עלינו לחדרי ושם היו לי הרבה בובות פעולה של סרטים בדיוניים ומדעיים .
״ איזה בובות מגניבות יש לך ! אני חושב שראיתי את הסרט הזה ״ אמר בועז
סער הבחין בבובות מסרטי המדע הבדיוני חייך וענה ״ גם לי יש כאלה בובות אתה רוצה שאני אביא את הבובות שלי ונשחק גם? ״ אמר סער

כל היום אני וחבריי שיחקנו וצחקנו ואפילו לא חשבתי לרגע אחד על אבא או הכיסא .
סער הניח את הבובות לרגע ושאל
״ היית פעם בקניון עזריאלי בתל אביב ? ״ שאל סער
״ לא , אמא לא נותנת לי לצאת הרבה , היא מפחדת שיקרה לי משהו ״ עניתי
״ מה , לא היית אף פעם בתל אביב? אני ובועז אוהבים ללכת לים ולשחק שם ״ הוסיף סער
״ אתה רוצה שנסע מהבוקר כשאמא שלך תהיה בעבודה עד לפני שהיא תחזור בצהריים ותוכל להיות גם בתל אביב ? ״
שאל בועז
הנהנתי ואמרתי ״ בואו נעשה את זה מחר ״
בועז וסער אספו את חפציהם והלכו הביתה .
הלכתי לישון בהרגשה קצת מוזרה , אני מרגיש אשם שאסע בלי שאמא תדע אבל בכל זאת מתנחם בעובדה שיהיה כיף !
בבוקר אמא יצאה לעבודה ונישקה אותי במצח ואמרה לי לא לפתוח את הדלת לזרים .
אחרי כרבע שעה דפקו בדלת ונלחצתי , אבל בדקתי בעינית הדלת ואלה היו סער ובועז .
לקחתי כסף ואת הדברים שלי ויצאתי בתחושה טובה מהבית עם חבריי החדשים בעוד סער דחף את כיסא הגלגלים שלי .

בתחילת הדרך ראינו חנות גלידה אבל לא עצרנו מפני שידענו שאין מספיק עד שאמא תחזור מהעבודה ותתחיל לדאוג .
בדרך הלכנו והיה אוויר צלול ושמיים כחולים ומלאי עננים .
פתאום שמענו יללה של חתולים , חיפשנו קצת ובסופו של דבר מצאנו קופסאת נעליים בלוייה שבתוכה היו שלושה גורי חתולים מיללים ונראים מורעבים ומפוחדים .
לקחתי אחד ליידי והנחתי אותו על רגליי ופתאום הפסיק לילל וגירגר והתחכך בי .
״איך נקרא לו?״ שאל סער
״ אולי שם מצחיק כזה כמו מיצי או שוקו ״
אמר בועז
״ לא , אני רוצה שנקרא לו בוריס על שם אבי ״ עניתי וישר הסכימו חבריי .
לקחתי אותו על ברכיי והמשכנו את הדרך .
לאחר כמה דקות ספורות שכבר התחלו לראות את התחנת רכבת פתאום התחילה אזעקת קוד אדום .
״ קוד אדום , קודדדדד אדוםםםם , קודדדדד אדוםםםם ״ נשמע בכל העיר
נלחצתי ,פניי התחילו להלבין ומרוב לחץ בוריס קפץ מרגליי ונמלט

כיסיתי את פניי ולא יכולתי לחשב על שום דבר מלבד הטיל שפגע באבא .
חשתי בכך שסער תפס את כיסא הגלגלים שלי והתחיל לרוץ ואני מנחש שגם בועז אחריו .
כשהגענו למקלט בשלום נרגעתי מעט ובועז וסער הרגיעו אותי גם כן .
חיכינו שעה שלמה עד שירי הטילים יפסק , חשבתי רק על אבי ועל מה שקרה ופחדתי.
נזכרתי שאמא לא יודת שנסעתי אולי כבר מאוחר והיא חזרה מהעבודה , היא תילחץ אני בטוח .

כשהפסיק האזעקה וירי הטילים ,סער תפס את כיסא הגלגלים שלי והחל לרוץ לבית שלי כדי לקוות שאמא לא חזרה לפנינו.
כשהגענו לרחוב ראינו קבוצה של אנשים מסביב למישהי בוכה ולחוצה שקוראת קריאות זעקה ולחץ ברוסית .
ידעתי , זאת אמא היא חזרה לפנינו .
סער החל להאט את כיסא הגלגלים וכשאמא קלטה אותי היא רצה אליי במהרה וחיבקה אותי , אך אחרי כמה שניות שנרגעה הסתכלה בעיניים של סער ובועז היה מאחוריו .
היא סטרה לו .
כולנו היינו בשקט, הייתי בטוח שסער יחזיר לה אבל הוא הסתכל עליה ועלי קיבל את הסטירה ש״הגיעה״ לו הסתובב והלך , בועז נשאר לכמה שניות והבין שעליו ללכת אחרי סער והלך אחריו .
הם לא דיברו , רק הלכו .

רפלקציה :

1. עבדנו ביחד בעבודת צוות , כל אחת תרמה בחלק אחר בעבודה ומהידע הכללי שלה.

2. נהנו לעבוד ביחד בצוות , ומתהליך הכתיבה שהיה מצחיק וכיף

3. היה קשה להתחיל את הסיפור מפני שבחרנו מבט שקשה לדעת את מה שקרה לדמות לפני הסיפור והיינו צריכות להמציא

4. למדנו שאנחנו יצירתיות