דניאל פטילון

הקדמה

בחרתי בצילומי ספורט מכיוון שזה דבר שאני אוהב מאוד.

התחברתי לספורט מגיל קטן ואני עוסק בספורט מאז שהייתי קטן. בצילומי ספורט אפשר לצלם רגעים מיוחדים מאוד שקורים תוך עניין של שברירי שניות ודרך הצילום אפשר לתעד רגעים בלתי נשכחים שנשמרים בדפי ההיסטוריה. מגיל צעיר אני משחק בקבוצת כדורגל ומשם שאבתי את החיבור לספורט מכיוון שאפשר לצלם תמונה של ילד עושה פעילות ספורטיבית כמו כדורגל, כדורסל וכדומה – ברחוב או בכל מקום אחר ומכאן יכולה לצאת תמונה מנצחת.

אני התחברתי לצילומי ספורט מכיוון שבצילומים אלו ניתן לתעד רגעים מיוחדים ונדירים שלא יחזרו על עצמם, למשל: אדם שגולש על גל מיוחד וכל המים קופצים ויוצרים תמונה מיוחדת ומנצחת.

ברשותי מצלמת רפלקס של קנון EOS 1200 d  עם אורך מוקד 18-55.

אני יודע שלצורך צילומי ספורט עליי להשתמש באורך מוקד ארוך יותר , אבל אשתדל  להפיק את המירב מהציוד שעומד לרשותי.

אני מעוניין לצלם בתוך מגרש כדורגל עם דגש על שחקן שבועט בכדור ,

שוער שמזנק לעבר הכדור, שחקן שמתכונן למשחק וכל מה שקשור לפני, במהלך ואחרי משחק כדורגל.

מבוא

צילום ספורט מתעד ענפי ספורט רבים. מיליוני אוהדי ספורט נהנים מהצילומים הללו.

צלם ספורט צריך להיות מהיר, מרוכז במשחק ולאתר את אותו “רגע מכריע”.  הוא צריך להבין את תחום הספורט שהוא מצלם. תמונות הספורט מעבירות לצופה רגשות כמו ניצחון, אכזבה או מאבק פיזי.

צילום ספורט הוא תחום מיוחד ומרתק, בצילומים אלה יש לנו אפשרות להקפיא את התנועה באוויר או “למרוח” את התנועה להדגשת אפקט התנועה.

כל צלם שמצלם ספורט יודע שיש חשיבות לרקע, רקע מטושטש נקבל לרוב כשנצלם מרחוק עם אורך מוקד ארוך ואז השחקן יודגש על גבי הרקע המטושטש.

לזווית הצילום יש משמעות חשובה בהעברת המסר, התנועה, “והרגע המכריע”, אם נצלם מזווית נמוכה נקבל את העוצמה של הרגע, הנושא שלנו יראה גדול ומנצח.

תפקידו של צלם הספורט הוא להעביר גם רגש באמצעות התמונות .

הרגש יכול להיות אכזבה, ניצחון, גאווה. התמקדות של הצלם על פני הספורטאי ישדר לנו את אותו רגש של הספורטאי בזמן אמת.

ייחודו של צלם ספורט הוא היכולת שלו לאתר בשבריר של רגע את התמונה המנצחת מבחינתו שכוללת קומפוזיציה טובה, תאורה, זווית צילום, מקוריות ויצירתיות.

כמובן שלכל צלם ספורט יש את הענף שבו הוא מתמחה, למשל: צלם כדורגל לא תמיד יוכל לצלם גלישה בים.

הצלם חייב לדעת את כללי המשחק של הענף בו הוא מתמחה בצילום, לעיתים תמונה יכולה לגרום לשופט לחרוץ את גורל המשחק.

סוג צילום זה הוא ספונטני, הצלם אינו מביים את התמונה, ההתרחשות נמצאת בטווח ראייתו ,  עליו להיות ער ודרוך לכל שנייה במהלך המשחק.

ציוד הצילום של צלם ספורט כולל שימוש בכמה מצלמות בו זמנית כשלכל מצלמה יש אורך מוקד שונה, לרוב השימוש נעשה באורכי מוקד ארוכים ואז יש צורך להיעזר בחצובה על מנת למנוע רעידות וליצור יציבות בצילום, הצלם יודע שתמונה טובה שלו תתפרסם באמצעי התקשורת השונים ולעתים תמונה אחת תביא לו את תהילתו כצלם ספורט.

צלם מהעבר

ניל לייפר נולד ב-28.12.1942 להורים נכים בניו יורק.

ב-1958 כשלייפר היה בן 16 קיבל כרטיסים למשחק בין ג”יינט ו”באלטימור”, ניל צילם מספר צילומים שמכר ל”ספורט אילוסטרייטד”, לייפר הפך לילד הפלא של העיתון.

לייפר החל לצלם בשנת 1960, צילומיו הופיעו בכל העיתונים כולל עיתון “לייף”,”ניוסוויק”, “טיים”,”ספורט אילוסטרייטד ואחרים.

ב-1962 כשניל היה בן 19 הציג את שערו הראשון בעיתון. היה צלם צוות ב”ספורט אילוסטרייטד”.

ב-1962 כשניל היה בן 19 הציג את שערו הראשון בעיתון. היה צלם צוות ב”ספורט אילוסטרייטד”.

ב-1988 ניל הצטרף גם לעיתון “לייף” ועבד במקביל בשתי העיתונים.

ב-1990 ניל עזב את ה”טיים” ונשאר צלם רק של עיתון “לייף”.

ב-2006 ניל זכה בפרס יוקרתי “Lucie ” בצילום ספורט.

ב-2008 לייפר קיבל אות הוקרה על תרומתו לעיתון “לייף”.

בראיון של לייפר שנערך על ידי הארי ברמן משנת 2002 מספר לייפר  שבשנת 1954-1955 בהיותו ילד קטן במנהטן הוא התחיל לעסוק בצילום. הוא הושפע בעיקר מנלי פסיכוביץ’ שהייתה בעלת חנות צילום והייתה לה יכולת ללמד ולהלהיב צעירים לצלם. בתחילת דרכו  התעניין בעיקר בצילום  ספינות חיל הים ומטוסים צבאיים. לייפר נהג לברוח מבית ספר כדי לצלם משחתות נוסעות ומטוסים על הנהר, הוא רצה להיות טייס צבאי שיגדל.

בחלק מדבריו אמר:

“כשהגעתי לתיכון הפכתי לעורך הראשי של הצילומים בעיתון בית ספר, צלם העיתון היה ג’וני לקונו (Johnny Lacono) שהיה חברי הטוב גם היום ולאורך השנים הוא צלם צוות של ה”ספורט אילוסטרייטד”, לייפר התחיל לצלם ספורט בתיכון עבור עיתון בית ספר, הוא נהנה מהצילום ומהקרדיט שקבל כששמו התנוסס מתחת לצילומים בעיתון. כילד לא היה לו כסף והוא חשב שהדרך הקלה להיכנס לאירועי ספורט הייתה כעיתונאי”.

ב-1958 הוא גילה שבאצטדיון של היינקיז בניו יורק מגיע אוטובוס של נכי צבא ולא היה להם מספיק אנשים לדחוף את הכיסאות  וכך לייפר התנדב להכניס את הנכים ולהיכנס חינם למשחקים כשהוא נמצא קרוב למגרש יחד עם הנכים וכך התחיל לצלם את המשחקים תוך כדי.

לאחר המשחק אמר: “התמונה שאתה מצלם ברבעון הראשון שנראית כל כך משמעותית, בקלות הופכת לחסרת משמעות אם המשחק הולך למקום אחר ברבעון השני”. אחת מתמונותיו של מוחמד עלי לא פורסמה בשער של המגזין ברגע שצולמה, אז היא לא נחשבה לתמונה טובה ברגע שצילם אותה. ולפתע התמונה נהפכה לפופולרית כשהמוניטין והאגדיות של מוחמד עלי גדלו. לייפר חושב שעם תמונות ספורט המטרה היא יחסית פשוטה. “אתה שם בכדי לצלם את כוכב המשחק גם אם הפסיד”, בתמונה בלתי נשכחת. ואתה לא יכול לדעת מתי התמונה הזאת עומדת לקרות. בוא נאמר שמיד לאחר שצילמת את התמונה בהנחה שצילמת פריים אחד הוא מגשש. התמונה הזאת לא חשובה יותר שהייתה כל כך מושלמת עשירית שנייה לפני. זה עכשיו הכדור שעף לו מהיד ושמונה אנשים מנסים להגיע אליו. 5 פריימים בשנייה ואתה עדיין בתוך המשחק ואולי התמונה של השער שתהיה במגזין אצלך בידיים. הפתיחה יכולה להיות התמונה שהתרחשה עשר פריימים אחרי התמונה הכי טובה שאתה יכול לדמיין.

תיאור תמונה:

שני מתאגרפים האחד עומד והיד שלו על היד השנייה השני שוכב על רצפת זירת האיגרוף וברקע ישנו קהל.

התאורה היא מלאכותית היא מגיעה מלמעלה. כמו כן יש תוספת של פלאש.

עומק השדה גדול וכל התמונה חדה.

אורך המוקד קצר זווית הראייה רחבה כך שהצלם תופס את רוב הזירה למרות שהוא עומד קרוב.

הצבעוניות שבתמונה מושכת תשומת לב בעיקר המכנסיים הלבנים של המתאגרף העומד, הכפפות האדומות, הרקע השחור וצבע הגוף החום של המתאגרפים.