P.B.L בספרות – יומני היקר

למה בחרנו בדמות

בחרנו בדמותה של האמא מכיוון שהיא דמות מסקרנת ומרגשת עם עבר כואב ואכזר שאי אפשר להתעלם ממנו.  היא דמות מעניינת בעקבות טראומה שעברה בשואה, הסבל הרב שעברה, הכאב הנורא והסיבה שכמעט כל משפחתה נספתה בשואה. בנוסף יאנקו הוא הדבר היחיד שנותר לאמא מכל משפחתה, והיא דואגת לו ושומרת עליו מכל משמר כי יש להם רק אחד את השני

שנת 1939 העשרים ותשעה בדצמבר

שמי אנה ליפשיץ לפני 3 ימים לקחו אותי ואת משפחתי לגטו וורשה שבפולין. אני יודעת שאני ‏אמורה להיות חזקה בשביל משפחתי ובשביל ילדי אבל אני פוחדת נורא.

לא הספקתי לקחת כלום, לא את חפצי ולא הכנתי ציידה לדרך ולא נותנים לנו מספיק אוכל ושתייה כדי לחיות.

פחדתי במיוחד בגלל שהייתי הרה ( בהריון ) לא ידעתי מה יעלה בגורלו של התינוק, ואיך הוא יוכל לחיות בתקופה הנוראה הזאת, התפללתי בכל לילה לשלומו של התינוק ורק קיוויתי לטוב.

השתדלתי לא לחשוב על הנורא מכל, שכל משפחתי תרצח בשואה שמעתי מסביבי אנשים שדיברו על הכיבושים ומתי תגמר המלחמה.

שנת 1940 השני בפברואר

כבר התחלתי להכיר אנשים שעזרו לי להשיג קצת אוכל לילדי והתמורה נתתי להם קצת בגדים שיכולנו לוותר עליהם.

הייתי צריכה לדאוג לילדי לבדי. בעלי נשלח למחנות העבודה ואני לא ידעתי מה עלה בגורלו ואם הוא עדיין חי.

ילדיי, חנה בת החמש ויאנקו בן השלוש, כשניסיתי לעטוף אותם ככל שיכולתי באהבה ובשמחה אבל ללא הצלחה, ראיתי את הפחד בעיניהם הקטנות והעדינות וכאב לי לראות אותם סובלים בתקופה נוראה שכזאת ובלי אבא.

שנת 1940 עשירי באפריל

אני לא יודעת איך לעצור את הדמעות, לפני כיומיים הלכתי לחפש תרופה ליאנקו ששכב קודח מחום. באותו זמן תפס אותי קצין גרמני שראה אותי, הוא הניח עלי את ידו ואני קפאתי במקום באותה שנייה רצו לי מיליון מחשבות בראש על ילדי ועל הסיכוי שלא אחייה עוד.

הוא שאל אותי מה אני עושה כאן והשתמש בכינוי יהודייה מסריחה עניתי לו יאנקו ילדי קודח מחום, ואני מחפשת תרופות בשבילו, והתחננתי עליו שיעזור לי, אמרתי לו שאני בהריון ובבקשה שלא יפגע בי אבל זה לא עניין אותו. הוא דחף אותי ונפלתי על הרצפה, הוא הכה אותי ונתן לי סטירות ובעט לי בבטן, באותו רגע ידעתי שהתינוק כבר לא ישרוד ואמרתי לעצמי בלב שאין תקווה בעולם.

התחיל לרדת לי דם, ורק לאחר מכן הוא הפסיק להכות אותי. כיאלו רצה להתנקם בי על משהו שעשיתי, למרות שלא עשיתי כלום.

לאחר שהפסיק זרק לי תרופה ואמר לי לא לחזור לכאן יותר.

רצתי בחזרה לילדי בזמן שאני מנגבת את הדם שנוזל, ובראשי רצו מחשבות קשות על המצב ועל כך שהנורא מכל קרה התינוק שלי כל אהבתי וכל נשמתי מת.

אבל אסור לי לאבד תקווה למרות מה שקרה יש לי משפחה לדאוג לה אם אני רוצה או לא.

שנת 1942 שניים עשרה באוגוסט

כבר שלוש שנים מתחילת המלחמה הרעב כבד ואנחנו רק סופרים את הימים לסוף המלחמה. שמעתי שמועות על כך שבעלי נרצח במחנה העבודה.

אני מסרבת להאמין ולקבל את הבשורות הרעות ומתפללת בכל לבי שהוא חי.

שנת 1943 האחד עשרה בינואר

עכשיו אני יודעת בוודאות שאהבת חי מתה, מישהו שהצליח לשרוד את המחנה שבו היה בעלי והכיר אותו אמר לי, שהוא נרצח!!!

ירייה בראש מקצין גרמני על כך שהחביא אוכל.

סיפרתי לילדי על הבשורה הנוראית וניסיתי לחייך להגיד להם שהכל בסדר למרות שיאנקו לא הבין כי היה קטן, חנה הבינה טוב מאוד את הבשורה וניסיתי להרגיע אותה. למרות שלא יכולתי והתפרצתי בבכי יחד איתה. יאנקו לא הבין למה אנחנו בוכות והתחיל לבכות ביחד איתנו. וכולנו בכינו על כל הכאב והצער שכווינו במהלך השנים הנוראות שלנו כאן בגטו.

שנת 1943 עשרים ושבעה ביוני

אנשים מתחילים להעלים לפי שמועות ששמעתי מאנשים כאן שולחים אותם למקום שנקרא “מחנות השמדה” ואני לא יודעת עוד כמה זמן נשאר לנו, ואם נחיה מחר, הדבר היחיד שאני יודעת זה שלא משנה מה אני לא יאבד תקווה עד הרגע האחרון, ואני יהיה חזקה בשביל הילדים שלי ששורדים כאן למרות הקושי והכאב והרעב הכבד.

שנת 1945 השני בספטמבר

סוף סוף!!! נגמר הסבל הזה, הכוחות של הרוסים ושל ארצות הברית פלשו לגרמניה וניצחו אותם, את היטלר ואת כל הגרמנים.

אני לא יכולה לבטא את השמחה שלי במילים ובלב אמרתי לעצמי כל הכבוד אנה, כל הכבוד שלא נשברת, שהמשכת להילחם ולא וויתרת ולמרות כל הכאב, הסבל והטראומה שעברת לא הפסקת להאמין שזה אפשרי, לחיות עד הסוף, לחיות עד סוף המלחמה.

ניסיתי להרגיע את ילדי, הם כל כך שמחו שלא יכלתי להרגיע את עצמי אפילו.

שנת 1945 השלוש עשרה בדצמבר

בנתיים אנחנו שורדים עברו כבר שלושה חודשים מסוף המלחמה, יצאנו מהגטו והצטרפנו למחנה הפליטים. המצב לא כל כך טוב , אין הרבה אוכל ואת המעט שנותנים לנו אני נותנת לילדי שלא יהיו רעבים למרות שאני בקושי אוכלת. הם הכי חשובים!

גם אם לא הצטרך לא לאכול ולא לשתות שבוע אני יעשה את זה הכל בשבילם!

שנת 1946 עשרים ושמונה במאי

אני חייבת לעזוב את מחנה הפליטים אין לנו מספיק תנאים שם כדי לחיות יש הרבה כינים וחיידקים.

כבר הכרתי משפחה שרוצה לעזוב את מחנה הפליטים ואני מתכננת לעזוב איתם כדי למצוא מקום יותר טוב. יש לי חלום. בזמן המלחמה חשבתי שזה לא מציאותי וגם לא חשבתי על זה , אבל עכשיו אחרי שהמלחמה נגמרה אולי יש תקווה ואפשר לשמש אותו. לעלות לארץ ישראל ולחיות שם במדינה משלנו, בלי שישפטו אותנו על מה שאנחנו ועל מי שאנחנו, ואני יוכל לגדל את הילדים שלי בשקט ובשלום. סוף סוף אחרי כל הסבל שעברנו.

שנת 1946 תעשה עשר בספטמבר

סוף סוף עזבנו את מחנה הפליטים יצאנו לדרך חדשה, בשביל להגיע לארץ ישראל. באותה תקופה האמנתי בכל לבי שנגיע לארץ שלנו וסיפרתי לילדי על ארץ ישראל, ועל הטוב שבה, על ירושלים שעשויה כולה מזהב ועל המקומות המדהימים, ואני חושבת שהם רצו לעלות לארץ ישראל בדיוק כמוני. הם דמיינו  שזה גן עדן וכך גם אני דמיינתי.

יצאנו עם משפחה שחוותה גם את המלחמה הנוראה. שלושה ילידם שלהם מתו והם נשארו רק האם האב והילדה הקטנה שאתה בערך בגיל של יאנקו. שמחתי כי אמרתי לעצמי שאולי ליאנקו תהייה חברה חדשה. הם לא רצו לעלות לארץ ישראל, אבל הם רצו להגיע למעגן האוניות. ומשם יעלו על מעבורת לברלין.

אבל אנחנו לא התכוונו לעלות למעבורת בברלין. רק תכננו להגיע איתם למעגן האוניות ומשם לעלות למעבורת לקפריסין.

שנת 1947 שש עשרה בפברואר

אנחנו בדרך לישראל אבל הבת שלי התחילה להרגיש קצת לא טוב ואני דואגת לה, יש לה חום גבוה, והיא בקושי יכולה ללכת. אני מנסה לשפר את הצבה אבל זה לא פשוט אין מספיק תרופות ולא מספיק אוכל ואנחנו רק מתפללים להגיע למעבורת בשלום.

ושמצבה לא יחמיר.

שנת 1947 עשרים ואחד במאי

הגענו למעבורת ואחר כך ניסע  לקפריסין ואז לארץ ישראל הארץ המובטחת.

המצב של חנה הולך ומדרדר, היא קודח מחום, אני מנסה להשיג לה תרופות אבל זה לא פשוט, יש כאן הרבה אנשים והמעבורת הבאה יוצאת רק בעוד שלושה ימים.

שנת 1947 העשרים וארבע במאי

היו הרבה מאוד אנשים וניסיתי להיחלץ מהם ולהיכנס למעבורת, לא האמנתי שזה סוף סוף קורה אני במרחק שניה מארץ ישראל, ארץ הקודש.

לאחר שעלינו בקשתי מיאנקו שילך לחפש אוכל ותרופות בשביל חנה מכיוון שמצבה לא טוב, ואני חוששת לחיה.

לקח ליאנקו הרבה זמן ואני כבר התחלתי לדאוג, לא ידעתי אם ללכת לחפש אותו, ולהשאיר את חנה החולה לבד או לחכות עוד כמה רגעים שיחזור.

לבסוף לא יכולתי להתעלם מהפחד שקרה לו משהו והחלטתי שאני הולכת לחפש אותו. בפתאום שמעתי צעקות, שמעתי את יאנקו, התחלתי לרוץ בכל כוחי בעקבות קולו ופחדתי שקרה לו משהו, עברה לי צמרמורת בגוף שראיתי אותו זרוק על הרצפה, והוא היה כלוא בין הארגזים שמעליו, ורק חלק גופו העליון נראה לעין. מיד שתי עבדי המעבורת שהיו בסביבה באו לעזור והרימו את הארגזים.

ראיתי את יאנקו במקום שאף אמא לא רוצה לראות את הבן שלה שדם יורד מרגליו, וכל מכנסו שוטף דם.

ניסיתי להרים אותו ללא הצלחה. עובדי המעבורת עזרו לי להרים אותו ולטפל בו, כבר ראיתי המון מתאסף, אבל שום דבר לא יעניין אותי באותו הרגע.

כששאלתי אם במקרה יש רופא במעבורת, מיד ענה מישהו, וחשבתי שזה נס. בנתיים, חיכיתי בקוצר רוח לשמוע את הבשורות, בזמן שהרופא ערך כמה בדיקות.

הרופא התקרב עלי ואני חשבתי על הנורא מכל, אם יאנקו לא יצא מזה? ואם ביתי לא תחלים?. הרגשתי שאני אמא נוראית, שכל משפחתי מתפרקת לי בן שתי הידיים.

הוא סיפר לי שיאנקו קיבל שיתוק באזור התחתון של הרגלים ואין מה לעשות כדי לשפר את מצבו. בכיתי, וכל כך כאב לי שהילד החכם והיפה שלי לא יוכל ללכת לעולם, הרופא ניסה לנחם אותי ואני ניסיתי להיות חזקה ולהישאר רגועה בשביל יאנקו.

הוא שאל אם אני יזדקק עוד עזרה בטיפול ביאנקו או כל דבר אחר. הודתי לו על כל העזרה ובאותה הזדמנות ביקשתי ממנו שיבדוק גם את חנה.

גם אז לא היה מראה טוב על פניו, הוא קם והיה שקט בחדר. דממת אלחוט. בקשתי ממנו שיגיד לי, שלא יחכה, לא משנה מה יהיה. הוא אמר לי שהיא חולה מאוד ויש לה דלקת ריאות מאוד מאוד חריפה.

הוא סיפר שלא רעה דלקת ריאות חריפה כזאת בחיים. לאחר כמה שניות של שקט הוא אמר לי, שיש לה ימים ספורים לחיות.

באותם שניות הרגשתי שאני עומדת להתעלף, כך קרה. לאחר מכן התעוררתי בחדר מוזר שלא הכרתי במעבורת, נבהלתי ושאלתי איפה ילדי, אחד האנשים שהיה לידי, אמר לי שיאנקו מטופל היטב ומנסים לשפר את מצבו וחנה ישנה בתא שלכם.

ניסיתי להירגע ואמרתי לעצמי שאין מה לעשות, וזה לא בשליטתי ושרק אלוהים מחליט החלטות כאלה, ואי אפשר להתעסק בהחלטות שמיים.

כשיצאתי מהחדר ראיתי את הרופא ועודתי לו על הסבלנות ועל כך שטיפל ביאנקו, ובדק את חנה.

שנת 1947 השלושים במאי

כשהגענו לקפריסין, השגתי כיסא גלגלים שבור, אבל מספק וירדתי עם יאנקו, חנה נפטרה לפני כיומיים. כיסינו אותה בסדין לבן והנחנו עליה פרחים, והשלכנו אותה לי לים. כאב לי עליה מאוד ונזכרתי בכל הזיכרונות שלי איתה, ואפילו חשבתי לעצמי שלא דאגתי לה מספיק, וזה באשמתי.

כשירדתי עם יאנקו חיפשנו את המעבורת שמעלה אותנו לישראל, ולמזלנו לאחר כמה שעות היא הגיעה. בזמן שהותנו במעבורת. לא נתתי ליאנקו להישאר לבד, מרוב פחד וחרדה, פחדתי שיקרה לו משהו, ואני יאבד גם אותו.

שנת 1947 השני ביוני

הגענו לישראל סוף סוף! איזה כיף! הרגשתי הרגשת סיפוק העוצמות שאני אפילו לא מסוגל לבטא במילים. והייתי בטוחה שמעכשיו הכל יהיה טוב יותר.

אחרי הליכה של כמה שעות מצאנו בית נטוש וקצת הרוס וישן. אבל היה מספיק בשבילנו. תחילה ניסיתי להכיר אנשים ולמצוא עבודה ואכן, לאחר כמה ימים מצאתי עבודה במכבסה. אמונם לא הרווחתי הרבה, אבל זו העבודה שיכולתי למצוא כעולה חדשה, שאף אחד לא מכיר.

לפני שיצאתי מהבית בבוקר אמרתי ליאנקו שהוא לא יוצא מהבית בשום אופן.חזרתי על זה לפחות עשרה פעמים. כל כך פחדתי שאני יאבד גם אותו ואשאר לבד. החלום שלי לחיות בישראל התנפץ לרסיסים שהתינוק שלי, בעלי וילדתי נפטרו אז אני לא ירשה לעצמי לאבד גם יאנקו.

לאחר כשבוע, ראיתי שליאנקו מאוד משעמם, כל היום בבית ורציתי להביא לו חבר. בדרך לעבודה ראיתי חנות חיות ונזכרתי בספר של יאנקו שהיה קטן על תוכי קטן וחמוד. והייתי מקריא לו את הספר הזה כל לילה. אז נכנסתי לחנות ביקשתי תוכי. והמוכר אמר לי שהוא עולה לירה אחת, למרות שלא היה לי הרבה כסף החלטתי שאני יביא אותו ליאנקו בכל מחיר, קניתי לו גם אוכל וכלוב ועלה לי בסך הכל שתיים וחצי לירות.

כשהגעתי הביתה הבאת אותו ליאנקו והוא מאוד שמח. שמחתי לראות אותו כך והרגשתי שסוף סוף יהיה לנו מקום טוב ושקט לחיות בו.