העליה בשנים הראשונות למדינה

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ הגלויות”   (מגילת העצמאות)

עם קום המדינה (1948) חיו בה כ-650,000 תושבים יהודים.

בשלוש השנים הראשונות לקיומה של המדינה, 1948-1951 ,עלו אליה כ- 700,000 עולים. כלומר : תוך שלוש שנים מדינת ישראל הכפילה את אוכלוסייתה היהודית.

עליה זו מכונה “העליה הגדולה”

ביחידה זו נכיר את מאפייני העליה בשנים הראשונות והקשיים עימם התמודדו המדינה והעולים במהלך קליטתם בארץ.

ארצות המוצא של העולים

–       יהודים ששוחררו ממחנות מעצר של העולים בקפריסין

–       עולים ממזרח אירופה (בריה”מ, פולין, רומניה, בולגריה)

–       עולים מארצות האיסלאם, אסיה, אפריקה, תורכיה, עיראק, תימן, מרוקו, לוב, מצרים

–       המיעוט-  מארה”ב, מדינות דרום אמריקה.

הסיבות לעליה

• מרבית העולים שהגיעו מאירופה בשנים הראשונות היו ניצולי שואה. רובם עלו לארץ בשל חוסר רצון להשאר במקומות שבהם התרחשה השואה. בחלק ממדינות אירופה נערכו פוגרומים ביהודים לאחר השואה. עבור ניצולי השואה נתפסה הקמת מדינת ישראל כפיצוי וכתחליף להרס החיים באירופה בשואה.
• מרבית העולים מארצות האיסלאם באו ממניעים דתיים ( קמה מדינה יהודית-התקרבות לביאת המשיח) ובשל לחץ שהופעל עליהם בארצות מוצאם, בעיקר ממדינות שנוצחו במלחמת העצמאות. לאחר הקמת המדינה התרבו במדינות אלה סימנים של פגיעות ערבים ביהודים והדבר ערער את הבטחון העצמי של היהודים ואת יחסי השכנות הטובים עם האוכלוסיה הערבית. שליחים ציוניים שפעלו במדינות אלה הזהירו מן הסכנה הנשקפת ליהודים.

לפניכם סרטון ובו קטעי תיעוד שצולמו בזמן קליטת העליה הגדולה. במהלך הצפיה שימו לב-מהם הקשיים בהם נתקלה המדינה כשקלטה עולים בשנותיה הראשונות? כיצד ניסתה לפתור קשיים אלו?

קשיי דיור

בּשָׁנִים הרִאשׁוֹנוֹת לְקוֹם המְדִינָה, הִגִיעוּ לאָרֶץ מֶאוֹת אַלְפֵי עוֹלִים חָדָשׁים, מִכֹל קַצְוֵי תֵּבֵל. למְדִינָה הצְעִירָה לֹא הָיוּ מַסְפִּיק מְקוֹמוֹת לְשָׁכֵּן בּהֵם אֶת העוֹלִים החָדָשׁים.
לֵוִי אֶשְׁכּוֹל, שהָיָה אָז מַזְכִּיר הַסּוֹכְנוּת הַיְּהוּדִית, הִצִיע לְהקִים מַחֲנוֹת מַעֲבָר עֲבוּר העוֹלִים .מַחֲנוֹת מַעֲבָר אֵלו נִקְראוּ“מַעְבָּרוֹת”. בּמַעְבָּרוֹת היוֹ צְרִיפִים, אוֹהלִים וּפַחוֹנִים.

בְּנוֹסָף עַל הצוֹרֶךְ שֶׁל העוֹלִים להִסְתַּגֵּל לתְּנַאֵי האָרֶץ, לתַּרְבּוּת וְלשָׂפָה החֲדָשָׁה, היוּ התְּנַאִים בּמַעְבָּרוֹת קָשִׁים מְאוֹד:

הצְפִיפוּת הַיְיתָה גְדוֹלָה. לֹא הַיְיתָה פְּרָטִיּוּת וְלֹא אֶמְצָעִים תַּבְרוּאָתִיִים הוֹלְמִים. בּחוֹרֶף לֹא הָיָה חִימוּם וְהרוּחַ הֵעִיפָה אֶת האוֹהֶלִים, הגשם חדר לאוהלים והרטיב את הרכוש. בּקַיִץ הפַּחוֹנִים לָהַטוּ מְחוֹם וְלֹא הָיָה קֵרוּר.

הּמַעְבָּרוֹת פּוּרְקוּ בִּשְׁנוֹת ה- 60 וְרוּבָּן הָפְכוּ לְעַרֵי פִּתּוּחַ.

מידע ותמונות- הארכיון הציוני המרכזי

קשיים תרבותיים

א. החינוך

ב-1949 נחקק חוק חינוך חובה, המחייב כל ילד ללמוד בבית ספר ומחייב את הרשויות המקומיות לספק שירותי חינוך.
למרות החוק, ילדים רבים לא למדו בבית ספר כיוון שהוריהם שלחו אותם לעבודה בגלל מצבם הכלכלי הקשה. בנות רבות נשארו בבית כדי לעזור לאמהותיהן לגדל את אחיהן.

מרבית בתי הספר שהוקמו במעברות סבלו ממחסור באמצעים, ממחסור במבנים נאותים, שולחנות וכסאות, ספרי לימוד ומורים מוסמכים. תנאי מצוקה קשים ופגעי טבע (גשם, קור ובוץ) היקשו על ההוראה. צוות המורים הורכב ממורים צעירים חסרי ניסיון ומיומנות- את העבודה החינוכית עשו בעיקר מורות חיילות, מדריכי נוער ומתנדבים רבים.

הבעיות הבולטות בהן נתקלו המורים היו אי ידיעת השפה העברית והשוני התרבותי בין התלמידים. בכיתה אחת היו לפעמים תלמידים ממספר ארצות. כל אחד דיבר בשפה שונה- דבר שהקשה על יצירת תקשורת והפך את ההוראה למשימה כמעט בלתי אפשרית.

ב. קושי חברתי

המפגש בין התושבים הוותיקים לעולים החדשים לא היה פשוט. הוותיקים רצו להפוך את העולים החדשים לישראלים כמה שיותר מהר. חלק מהמנהגים שהביאו אתם העולים נראו להם מוזרים. הם חשבו שאלה מנהגים שמתאימים לחיים בגולה, אך אינם מתאימים לחיים בארץ. למשל , הם דרשו מהעולים החדשים לשנות את שמותיהם לשמות עבריים. רבים מהעולים החדשים נפגעו מכך. הם הרגישו שהממשלה והתושבים הוותיקים אינם מבינים אותם ואינם מכבדים אותם. הרצון להפוך את העולים ל”ישראלים החדשים” נקרא “כור היתוך”.
דוד בן גוריון, ראש הממשלה,  הסביר את גישת “כור ההיתוך” בכך שיש ללמד את העולים החדשים את המורשת והתרבות של הישוב היהודי הוותיק בארץ ישראל – ערכים הכוללים ציונות , חלוציות, אהבת הארץ. בתהליך נדרשו העולים לאבד את כל הסימנים והתרבות שהביאו איתם מארצות המוצא שלהם. יצירת “כור ההיתוך” הוטלה על מערכת החינוך ועל צה”ל.

הכנסו ללוח השיתופי בעמ’ הבא והביעו את דעתכם על מדיניות “כור ההיתוך” של בן גוריון.

קשיים כלכליים

עם קום המדינה, עוֹלִים רַבִּים הִגִיעוּ ארְצָה ומִסְפָּר התּוֹשָׁבִים בּאָרֶץ הוּכְפַּל.

הָעוֹלִים הַחֲדָשִׁים הָיוּ זְקוּקִים לְתַעֲסוּקָה. הַמֶּשֶׁק בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל הַצְּעִירָה לֹא הָיָה עָרוּךְ לִקְלִיטַת עֲשׂרוֹת אַלְפֵי עוֹבְדִים חֲדָשִׁים, וְהָאַבְטָלָה גָּבְרָה.

בְּמָקוֹם לְחַלֵּק דְּמֵי אַבְטָלָה לָעוֹלִים שֶׁלֹּא מָצְאוּ עֲבוֹדָה, הֶעֱדִיפָה הַמְּדִינָה לִמָמן מתקציבה אֶת הַעֲסָקַת הָעוֹלִים בַּעֲבוֹדוֹת יזומות: הָעוֹלִים הועָסְקוּ בַּעֲבוֹדוֹת חַקְלָאוּת כְּגוֹן נְטִיעַת חוֹרְשׁוֹת וְיֵעוֹר, סִקּוּל אֲבָנִים,  בְּבִנְיָן, עֲבוֹדוֹת נִקָּיוֹן וְתַחֲזוּקָה בִּישׁוּבִים.

רֹב הָעֲבוֹדוֹת הָאֵלֶּה, שֶׁנּוֹצְרוּ בְּעִקָּר כְּדֵי לְסַפֵּק עֲבוֹדָה לְעוֹלִים, הָיוּ עֲבוֹדוֹת לֹא-מִקְצוֹעִיוֹת שֶׁהַשָּׂכָר תמורתן הָיָה נָמוּךְ וְאִפְשֵׁר קִיּוּם בְּסִיסִי בִּלְבַד.
הֵן לֹא תְּרַמּוּ לִצְמִיחָה כַּלְכָּלִית וְלֹא פָּתְחוּ לִפְנֵי הָעוֹלִים אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת. בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן הִצְטַמְצְמָה אָמְנָם הָאַבְטָלָה, אַךְ הִשְׁתַּלְּבוּתָם שֶׁל הָעוֹלִים בְּשׁוֹק הָעֲבוֹדָה הָיְתָה אִטִּית, ופיזורם בַּעֲיָרוֹת הַפִּתּוּחַ הִגְבִּיל אֶת יְכולְתֶּם לִמְצֹא עֲבוֹדָה מַתְאִימָה.

רָבִים מֵהָעוֹלִים נִקְלְעוּ לְמַצָּב כַּלְכָּלִי וְחֶבְרָתִי קָשָׁה בְּיוֹתֵר.

תְּקוּפָת הצֶנַע
לְאַחַר הַכְרָזָת המְדִינָה, עוֹלִים רַבִּים הִגִיעוּ ארְצָה ומִסְפָּר התּוֹשָׁבִים בּאָרֶץ הוּכְפַּל. הָיָה צוֹרֶךְ לְהשְׁקִיעַ בְּחַקְלָאוּת, בּבְּנִיָיה וּבְתַּחְבּוּרָה.
הַכְנָסוֹת המְדִינָה לֹא הִסְפִּיקוּ לְכָסוֹת אֶת ההוֹצָאוֹת הנִדְרַשׁוֹת, וְנוֹצַר מַצָּב כַּלְכָּלִי קָשֶׁה בּמְדִינָה הצְעִירָה, בנוסף הָיָה מַחְסוֹר בְּמָזוֹן.
כְּדֵי להִתְגַּבֵּר עַל המַצָּב הקָשֶׁה, הוֹדִיעַ רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה, דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן, עַל הַנְהָגָת “מִשְׁטָר צֶנַע” לְפִיו, יְחוּלְקוּ מוּצָרִים בְּכַּמּוּת מוּגְבֶּלֶּת וְשָׁוָה לְכֹל תּוֹשָׁב.
לְבִּיצוּעַ המְשִׂימָה הוּקַם מִשְׂרָד מְיוּחָד- מִשְׂרָד האַסְפָּקָה וְהקִיצוּב. הקִיצוּב הָיָה בּהַתְחָלָה עַל מוּצְרַי המָזוֹן ומאוחר יותר הוטל קיצוּב גם על מוצרי הלבשה, הנעלה, כלי בית ורהיטים. את המוצרים ניתן היה לרכוש תמורת תלושים שהוקְצבוּ לכל תושב. באמצעות קיצוב קפדני הצליחו לספק לכל האזרחים מינימום של קיום במזון, ביגוד ודיור.
החל מ- 1952 בוטל, בהדרגה, משטר הצנע.