יומן מסע של ילד איכר

Mercoledì, 13/04/1095

Diario:

רק לפני כמה שבועות, אבא שלי (עמנואל) ואני יצא לכיוון ירושלים עם חבריו, במטרה להחזיר לנו את המקומות הקדושים בירושלים, מפני המוסלמים

האפיפיור אורבנוס השני נאם לפני מאמיניו (שם הייתי) במרפסת ביתו, ונאם נאום יפה ומרגש, וגם. ארוך מאוד, לא הצלחתי להבין דבר בזמן שדיבר, אבל הצלחתי לשמוע היטב את המילים האלו: גן עדן ושטחים נרחבים

 האנשים שיצאו למלחמה יזכו בחיים טובים בגן עדן, מלכות שמיים במילים אחרות. הלוחמים שילחמו ויכבשו קרקעות, יזכו בשטחים שכבשו, וכך יהיו לנו יותר מקומות לגור או מקומות חקלאות של המשפחה.  לאבא שלי אין הרבה קרקעות, בגלל שהוא האח האמצעי במשפחה ורק הבכור זוכה בשטח שההורים משאירים לו בצוואה. רק נשים לא יכולות גם אם הן הבכורות, לפי דעתי זה אי שוויון זכויות.

אני החלטתי לצאת עם אבא שלי, לא בגלל ההבטחות של האפיפיור, אלא שאני רוצה לראות את ירושלים, אומרים שזאת עיר יפיפה ושיש שמה המון מקדשים, לא רק של הנוצרים אלא גם של היהודים. הוא סיפר שהדרך תהיה ארוכה, הדרכים יהיו קשות מאוד, נעבור ברומא, יוון אז נגיע ליעד…. ירושלים                            

אין לי הרבה מאוד כישרונות, שקשורים להישרדות, אבל יש לי 3 כישרונות חשובים שיכולים מאוד לעזור למסע ולאנשים שאתנו: יכולת הסתגלות, כושר גופני והיכרות עם הטבע 

לא לקחנו הרבה ציוד, אבל למזלנו חבר טוב שלנו הוא אביר שלא יכול להילחם יותר, אבל הוא מכיר הרבה אנשים מהערים שאנו עומדים לעבור דרכן, כך שיהיה לנו מקום ללון בהם ואוכל טוב לאכול

כול מה שאני לקחתי היה: 2 חולצות ומכנסיים, מחברת, עט, מים, מעט מזון והשרשרת שסבא שלי נתן לי בירושה. הציוד שלקחנו פטיש טיפוס (כלי טיפוס), חבל, סוס, שריון, כלי נשק, מגן ואולר.

אני מקווה בשבילי ובשביל חברי, שהמסע יהיה מוצלח ונצליח לכבוש את השייך לנו

Mercoled’i , Roma 

Giovedi, 13/05/1905

המסע מאוד קשה, האקלים לא מאפשר לנו להמשיך להתקדם במסע. שבוע שלם שאני ואבא שלי (עמנואל) נמצאים בבית של החברים שלנו: יצחק ורבקה, הם יהודים. יש להם בת מאוד יפה, שקוראים לה שרה, התחברנו. והפכנו לחברים טובים.                                        המסע היה מאוד קשה, חיות בר ניסו לתקוף אותנו, נחש בשם “צפע”, הכיש אותי. לא הבנו מה זאת החיה הזאת אבל למזלנו יצחק, הוא רופא, הוא סיפר לנו שאין חיות כאלו באירופה, בגלל זה אנחנו לא מכירים את סוג הנחש הזה. שהיינו קרובים למפרץ, שמה אוניה חיכתה לנו, פירטים יבשה ופושעים ניסו לתקוף אותנו, אבל הצלחנו להתמודד איתם, החקלאים עזרו לנו להתמודד מולם, הם באו עם מעדרים והכו בהם בראש, הם פחדו ונסוגו לאחור.

17/06/1905

duminică, Isreal

סוף סוף, הגענו לירושלים!!!. אחרי חודשים שלושה חודשים, הצלחנו להגיע לירושלים. חשבתי שזה ייקח יותר זמן, הרי היו לנו לא מעט קשיים. שהגענו, קיבלו את פנינו אנשים הרכובים על סוסים שכיסו אותם “בשמיכה”, ועליהם אנשים עם חרבות ומגן, הבנתי שאנחנו נכנסים לקרב., נגד המוסלמים. אני נלחמתי בלי שריון, ידעתי שאסתכן יותר בפגיעות בגוף, אבל היה מאוד חם. כמה מהאנשים נפגעו, למזלי אני ואבא ניצלנו. ירושלים  בידנו!!!