טיול שנתי רמת הגולן -שכבת י’א

מסלול יום א:

תחילת הטיול כביש הבקעה

כביש 90 צפונה

אתר הטבילה – קאסר אל יהוד – מסורת נוצרית הקשורה במקום. מקום חציית בני ישראל את הירדן בכניסתם לארץ גם המרום בו נפרד אלישע מרבו אליהו. גם המקום בו פעל יוחנן המטביל ובו הוטבל ישוע. בתאריך ה-18.1 בכל שנה מתקיים טקס הטבלה ייחודי.

נחל דליה – נמצאו במערה המצוייה בתוך הנחל תעודות שתוארכו לימיו של אלכסנדר מוקדון וכן מאות שלדים ופפירוסים, במאה ה 4 לספירה השומרים מורדים באלכסנדר מוקדון והוא שורף את עירם שומרון ובשל כך הם בורחים למדבר

ברוש הבקעה- נקודת עצירה הנמצאת מדרום לשדמות מחולה.
סיפורו של “ברוש הבקעה” מתחיל בשנת 1967 כאשר בקעת הירדן נכבשה ע”י מדינת ישראל. “ברוש הבקעה” היה בסיס ירדני אשר שרידיו נמצאים במקום עד היום. לפני כ- 8 שנים פנתה מדינת ישראל לאל”מ (בדימוס) יאיה עופר, שהקים בבקעת הירדן את סיירת חרוב, בבקשה להכניס “אור ישראלי” לחלקה הצפוני של הבקעה. יאיה, מייסד המקום ונרצח במקום בשנת 2013. מאז נסגר המקום ונפתח מחדש. כיום בברוש הבקעה מתעצבת קהילת אומנים ואנשים רוח- שווה קפיצה.

תצפית הכנרת

רואים רחוק, רואים שקוף – נקודות תצפית מרהיבות על כנרת, גולן וגליל

ימת הכנרת הנמצאת בגובה של 210 מטרים מתחת לפני הים, מוקפת מכל עבריה בהרים נפלאים. מצד אחד עוטפים אותה הרי הגליל התחתון המזרחי, ומצד שני עוטפים אותה הרי הגולן. ועל ההרים האלה אפשר לטפס, ולהשקיף. להשקיף על הכנרת הכחולה והיפה, להשקיף על ההרים הסובבים, להשקיף על היישובים הפרושים מטה, וגם אלה שבחרו לקבוע מושבם למעלה על ההר. להשקיף, ולנשום לרווחה את כל היופי הבלתי נתפס הזה.

ריכזנו בשבילכם ארבע נקודות תצפית מרהיבות שכאלה. שתיים מהן בסמוך לקיבוץ אפיק ושתיים מהן רחוקות יותר, אך מתאימות לעצירה בדרך אלינו, רגע לפני שנכנסים לרוגע המושלם של אתנחתא באפיק.

• • מצפה אופיר נמצא בקצה השדות של המושב גבעת יואב, במרחק של כ-6 ק”מ בלבד מקיבוץ אפיק. שם במצפה שהוקם ע”י ג’ימי ג’יפ, שהוא אחד מחלוצי הג’יפים בארץ ישראל, לזכר בנו אופיר – נפרשת תצפית מרהיבה על הכנרת כמובן, אך לא רק. מכאן נשקף גם החרמון הגבוה וגם הרי ארץ הלבנון. הרי הגליל הקסומים, וגם את העמקים אפשר לראות מפה. ובימים שבהם הראות טובה אפשר לראות כל כך רחוק אפילו עד אום אל פאחם שבאזור חדרה. כן. כן. כל כך רחוק.

  • תצפית מצוקי האון
    בין כפר חרוב למבוא חמה נפתחה טיילת נפלאה ונוחה, שספסלים הוצבו בה ועציה נותנים צל, והיא מוארת באורות עדינים לעת ערב ובאור החמה בעת יום. לעת שקיעה נצבעים מכאן הכנרת והרי הגליל שממול בצבעים של זהב ותכלת, ורוד וארגמן. ושם בטיילת הזו, שאורכה כשלושה ק”מ, אפשר לפסוע חרש, ולהביט אל הכנרת ואל בתי קיבוץ עין גב שנחים שם מתחת. אפשר גם להתבונן בגידולים של עמק הירדן, מושביו וקיבוציו. יפה כאן בטיילת הזו יופי רב, והיא נמצאת כ-7 ק”מ בלבד מאתנחתא באפיק.

  • מצפה הוד ונופי כנרת
    מצפה זה נמצא במרחק של 32 ק”מ מקיבוץ אפיק, בצידה המערבי של הכנרת, ליד צומת אלומות. אולם, בדרככם אל החופשה שלכם באתנחתא באפיק, אפשר לעבור משם. הכניסה אל המצפה היא דרך שביל עפר קצרצר,

יום שני

מסלול עין נטף:

המשך מסלול יום שני:

בריכת המשושים

• ברכת המשושים – ברכה קסומה זו היא מוקד עניין מרכזי למטיילים בשמורה. זוהי ברכת מים גדולה (כ-20X30 מטרים) המוקפת מצוק הבנוי מהמוני משושי בזלת. העמודים המשושים, הניצבים זקופים על דפנות הברכה, יוצרים תמונת טבע מרשימה ומיוחדת. תופעת זו נוצרה מזרמי לבה שהתקררו והפכו לסלעי בזלת בתהליך אטי. כשהתגבשות החומר למוצק נעשית לאט-לאט ובלא הפרעה, הצורה הנוצרת היא משושה. אל הברכה מוביל שביל הליכה המתפתל בין עצי אלון התבור. משך הירידה בשביל כ-20 דקות. העלייה מהברכה אל מבואת הכניסה באותו השביל נמשכת כ-30 דקות. לפני שמגיעים אל הברכה מומלץ לפנות במעלה הנחל אל גשרון החוצה אותו, וממנו אפשר לצפות על המים השוצפים בנקיק הנחל הצר.

מסלול יום שלישי: קלעת נמרוד-בניאס

מבצר נמרוד (ידוע גם בשמות קַלְעַת נַמרוּד וקַלְעַת אֶ-צוּבֵּייבָּה – בערבית: قلعة الصبيبة) הוא אתר ארכאולוגי מתקופת ימי הביניים, ובו שרידי מבצר גדול אשר נבנה ובוצר במרוצת השנים על ידי צבאות איובים וממלוכים. המבצר שוכן בשיאו של רכס צר בגובה של כ-800 מטר מעל פני הים, למרגלות הר החרמון, כ-3 קילומטר מדרום-מערב ליישוב נווה אטי”ב, וכ-1,300 מטרים צפונית-מזרחית ליובלו של נחל סער. המקום מוכרז כגן לאומי.

כינוייו של המבצר

כיום קרוי המבצר על שם הגיבור התנ”כי נמרוד, אולם אזכורו הקדום ביותר של המבצר בכינוי זה, נמצא בתעודות מהמאה ה-19 בזמן שלטון העות’מאנים בארץ ישראל. שמו הקדום של המבצר, קלעת א-צביבה, מוזכר רבות החל מהמאה ה-13 עת הושתו היסודות למצודה על ידי שליט עיר המחוז הסמוכה בניאס. לגבי פירוש המונח א-צביבה נחלקות הדעות בין המצדדים במשמעות המילולית של השם – “המזנקת אלי ציד”, לבין אלו הגורסים כי מקור השם במילה הערבית צביב, שפירושה “מצוק”, מילה התואמת היטב את מאפייניו הגאוגרפיים של המבצר.

היסטוריה

במשך שנים רבות סברו החוקרים כי מבצר נמרוד הוא מבצר צלבני שהוקם כבר בסוף שנות העשרים של המאה ה-12, כשהצלבנים שלטו בעיר בניאס הסמוכה. מחקרים חדשים הוכיחו כי המבצר הוקם לראשונה על ידי האיובים, כמאה שנים מאוחר יותר, בסביבות 1227, כחלק מניסיונות ההתגוננות של השליטים האיוביים מפני מתקפה של קיסר גרמניה ורומא הקדושה, פרידריך השני פון הוהנשטאופן. העדויות ההיסטוריות לקיומו של המבצר לפני תקופה זו הן מעטות, ומנוסחות לרוב בלשון עמומה המונעת את זיהויו הוודאי.

את המבצר העומד כיום במקום הקים שליט הבניאס אלעזיז עת’מאן, ככל הנראה במימונו של אל-מלכ אל-מעט’ם עיסא שליט דמשק. ההיסטוריון המוסלמי סבט אבן אלג’זי (1185/1186–1256), שהועסק על ידי שליטי דמשק ונחשב למקור המהימן ביותר לתולדותיה של האימפריה האיובית, כתב בביוגרפיה של אלמלכ אלעזיז עת’מאן במפורש כי “הוא היה שליט בניאס… והוא זה שבנה את א-צביבה”. המחבר משתמש במילה הערבית “בנא” שמשמעותה לבנות דבר חדש. במקורות הלטיניים נזכר המבצר לראשונה בתיאור מסעו של ארכיבישוף מרסיי מדמשק לארץ ישראל בשנת 1238. הבישוף, כך נאמר שם, “בחן בקפידה את הארץ [מדמשק] בואכה צפת, ולא ראה שום ביצור מלבד סובבה, אשר בה שלט הנכד של הסולטאן האמור.”

בתחילת המאה ה-13 נרקמה ברית בין יורשו המצרי של צלאח א-דין, הסולטאן אל כאמל, לבין פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לפי ברית זו יעניק הסולטאן לצלבנים את ירושלים, וזאת תמורת עזרה מצד הצלבנים בכיבוש דמשק וסביבותיה מידי אחיו אל מעט’ם. בתגובה לברית זו החלו בשנת 1227 אל מעט’ם שליט דמשק ואחיו אלעזיז עת’מאן בביצור רחב היקף של המצודה, ביצור אשר הקנה לה את חזותה כיום. עבודות הביצור נמשכו כשלוש שנים, ובסופן הייתה המצודה למבנה עצום ומוגן היטב, אשר מנצל היטב את מדרונות המצוק התלולים כמגן טבעי למבצר וליושביו.

בשנת 1260 הביאו המונגולים לקִצה של השושלת האיובית. הם כבשו את האזור כולו ובכלל זה גם את בניאס ואת קלעת א-צביבה. אולם שליטתם של המונגולים במבצר הייתה קצרה ביותר, ומספר חודשים לאחר שכבשו אותה, הם איבדו אותה לכוחותיו של בייברסהממלוכי שהביסו את הכוחות המונגולים בקרב עין ג’אלות.

בייברס פיאר את המצודה, ביצר אותה, והעניק אותה כארמון לסגנו – ביליק. את מפעל הבנייה הגדול שלו הנציח בייברס בכתובת משנת 1275 שנמצאה בין הריסות מגדל השער והנמצאת במבצר גם כיום. תרגום הכתובת:

“בשם האל הרחמן והרחום המגדל המבורך הזה חודש מחסדו של אדוננו הסולטאן אלמלכ אלטאהר האדון הנעלה המלומד הישר לוחם מלחמת הקודש החייל הערוך לקרב על הגבול הנתמך בידי (האל) המנצח רוכאן אל דוניא ואלדין סולטאן האסלם והמאמינים מחסל פורקי העול המתמרדים, מחייה הצדק בשני העולמות אבו אל פתח בייברס אלצלאחי. שותפו של אמיר אל מאמינין (הח’ליפה העבסי) ציווה על ביצוע (עבודה זו) אדונינו הגביר הנדיב, האדון, המפקד הגדול (ממלוכ של) אלטאהר (בייברס) ואל סעיד (יורש העצר) המפואר ביותר המאושר ביותר, המרומם, זה שאותו משרתים, אלבדרי בדר אלגיא ואלדיין ביליכ (ממלוכ של) אל מליכ אל טאהר ואל סעיד שהאל יאריך את ימיו. זה היה בתקופת כהונתו כמושל של המפקד הגדול בדר אל דין בכתות ובפיקודו של המפקד הגדול עלם אלדין סנג’ר אלמג’אהדי ובניהולו של רבהאומן  אל רחמן אל מוהנדס ובביצוע עבד אלואהב הבונה בעשרים ושניים למחרם של שנת 674 (18 ביולי 1275) (כתובת זו נעשתה) בתכנון יוסוף”.

לא רחוק מהכתובת נמצאה גם אבן ועליה תבליט סמלו של בייברס, אריה צעיר המשחק ברגלו בעכבר.

בייברס העניק למבצר ולעיר בניאס שתחתיו מעמד של נציבות הכפופה לממלכת דמשק, שהעומד בראשה מונה ישירות בידי הסולטאן בקהיר. עם גירושם הסופי של הצלבנים מארץ ישראל בסוף המאה ה-13 איבדה המצודה מחשיבותה האסטרטגית, אך מעמדה המדיני לא נפגע, ואף התחזק. המצודה, אשר הוכרזה כנציבות עצמאית, שימשה החל מהמאה ה-15 כמעין ארמון–כלא לאצילים אשר מרדו בשלטון המרכזי של האימפריה הממלוכית.

בתקופת השלטון העות’מאני באזור החל המבצר מאבד ממעמדו עד שננטש סופית. במשך מאות שנים עמד המקום בשיממונו, ושימש כמחסה לרועים ולעוברי אורח מזדמנים אשר ביקשו מקלט מפני פגעי מזג האוויר. בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת 1867, תיאר הסופר מארק טוויין את המבצר במילים: “זהו ככל הנראה תל החורבות הנהדר מסוגו בעולם”. עד מלחמת ששת הימים עמד המבצר בשממונו, מזדקר מעל הנוף וניתן לצפייה מעמק החולה.

לאחר כיבוש רמת הגולן והחרמון בידי ישראל הוחל בתכנון שבילי מטיילים שיגיעו אל המבצר. שביל גישה קל יחסית הגיע מ”גובתא א-זית” (היא נווה אטי”ב), ושביל תלול הוכשר על ידי רשות שמורות הטבע מהבניאס. עם זאת, המבצר נותר עזוב ועד סוף 1968 לא הוכרז כגן לאומי בהיעדר תקציב לשיקומו. בשנת 1969 הוצג רעיון לקשר את המבצר ברכבל עם הבניאס, פריצת כביש 989 בשנת 1972 הקלה על הגישה למבצר ובשנת 1973 נסלל למקום כביש גישה ובוצעו עבודות פינוי עפר כדי להכשירו לקבלת מטיילים. המשך עבודות להכשרת המקום בוצעו ב-1983.

בהמשך, המבצר הוכרז כגן לאומי. באתר נערכו עבודות שימור ופיתוח אשר כללו הכשרת כניסה למטיילים בצידו המערבי של המבצר. הסרט בופור צולם במבצר בשנת 2006.

מבנה המבצר

צורתו הכללית של המבצר מוארכת וצרה, בהתאם לשלוחה עליה הוא נבנה. אורכו מקצה לקצה הוא כ-420 מטרים, ורוחבו משתנה בין כ-60 מטרים בנקודה הצרה ביותר ל-150 מטרים בזו הרחבה ביותר. המבצר הוקף לכל אורכו בחומות אבן, אשר בקרבן שובצו מגדלי שמירה בהתאם לצורך. כך נוצר ההבדל בין החומה הצפונית, אשר נמצאת מעל למצוק תלול ביותר המשמש מחסום טבעי לפולשים, אשר בה מוקם מגדל אחד בלבד, לבין החומה הדרומית, שעשרת המגדלים שבולטים ממנה נועדו להקשות על הגישה הקלה יחסית מצד זה. בחלקו המערבי של המבצר שוכנים ארבעה מגדלים גדולים, אשר מטרתם הייתה הגנה על החומה המערבית, אשר נמצאת בסמוך לרחבה טבעית המאפשרת כינוס כוח פריצה לפני החומות. ברחבה זו ממוקם כיום חניון המכוניות שבכניסה לאתר.

בחלקו המזרחי של המבצר נבנה “מגדל העוז“. זהו למעשה מבצר בתוך מבצר, אשר נועד לשמש מחסה ומפלט אחרון אם נפרצו חומותיה החיצוניות של המצודה. מגדל העוז מוגבה ביחס לשאר חלקי המבצר וחולש על כל חלקיו ושעריו. במגדל זה נמצאו שרידי אולמות מפוארים, בריכות מים וחדרים רבים, ומכאן יש להניח כי היה זה החלק במבצר בו השתכן כדרך קבע המושל במקום. הכניסה אל מגדל העוז נחסמה במערכת של שלושה שערים מסיביים, הנמצאים בפינה הצפון-מערבית שלו, והמגדל כולו הוגן על ידי ארבעה מגדלים פנימיים, אחד בכל פינה.

בימי קיומו חולק המבצר לשני חלקים. החלק העליון כלל את מגדל העוז ואת מרגלותיו, והכניסה אליו הייתה דרך מגדל קטן אך מבוצר בחומה הדרומית, מגדל אשר כיום נותרו ממנו רק עיי חורבות. חלקו המערבי של המבצר, החלק התחתון, היה החלק בו רוכזו המבנים המנהלתיים דוגמת מאגרי המים והאורוות. לתחום זה היו שתי כניסות, האחת בחומה הדרומית והאחת בחומה המערבית. כל הכניסות למבצר היו חלק ממגדלי ההגנה, ומול כל שער נבנה מגדל המגן עליו.

חלקים עיקריים במבצר

המשך הטיול: נחל הבניאס

שמורת נחל הבניאס נמצאת למרגלות הר החרמון, במפגש שבין רמת הגולן לעמק החולה, ליד היישוב שניר. היא משתרעת לאורך נחל חרמון מאזור מעיינות הבניאס עד לראש מקורות הירדן. השמורה הוכרזה בשנת 1977 על שטח של כ-800 דונם. בשנת 2009, הורחבה השמורה ונוספו לה עוד כ-500 דונם במעלה הנחל. כיום, שטחה של השמורה הוא כ-1300 דונם (כ-1.3 קמ”ר).

מקור השם

השם “בניאס” נגזר משמו של האל היווני-רומי פאן. אלכסנדר הגדול הקים אתר פולחן לפאן לאחר הגעתו למקום עם צבאו. מאוחר יותר הוקמה במקום עיר שנקראה “פניאס” או “פניאון” על-שם פאן (במקורות יהודיים היא נקראה “פמיאס”). בערבית נהגה שם העיר “בניאס” ומכאן גם שמו של הנחל. שמו העברי של הנחל הוא “נחל חרמון“.שרידי העיר הקדומה נמצאים בשטח השמורה.

היסטוריה

באתר המכונה מערת הבניאס היה מקדש כנעני קדום. בתקופת אלכסנדר הגדול הוקם באתר מקדש לאל פאן. הורדוס הגדול פיתח את אזור הבניאס ובנה שם היכל להנצחת אוגוסטוס (שהיה הקיסר הרומי בתקופתו ונתן את חסותו להורדוס). לאחר מות הורדוס, חילקו בניו ביניהם את השליטה בארץ. פיליפוס, אחד מבניו של הורדוס, קיבל את השליטה בצפון מזרח הארץ, והמשיך את פיתוח אזור הבניאס.

המקום מוזכר בברית החדשה כאחד המקומות שבהם שהה ישו עם שנים עשר שליחיו, וחולל בו נסים. לפיכך, האזור הפך אתר עלייה לרגל לנוצרים. לדעת חלק מהמוסלמים נמצא על ראש הצוק של מערת הבניאס קבר קדוש למוסלמים. יש מסמך מהמאה ה-12לספירה המזכיר בפירוט קהילה יהודית שחיה בבניאס בימי הצלבנים. בתחילת המאה ה-16 עם השתלטות האימפריה העותמאנית על הארץ וביטול שלטון הממלוכים, ננטשה האזור ננטש והחשיבות שיוחסה לו פחתה משמעותית

המשך יום שלישי

אגמון החולה:

אֲגַמּוֹן חוּלָה הוא אגם מלאכותי במרכז עמק החולה, וסביבו אתר תיירות המהווה מוקד צפרות בשל העופות הרבים הנקבצים בו, בעיקר עופות ימיים. מדי חורף מתמקמים באגמון אלפי עגורים. באתר ניתן לסייר באמצעות אופניים, רכב חשמלי, או עגלת מסתור.

האגם נוצר בהצפה מבוקרת של קרקעות שנחשפו בעת ייבוש החולה, לאחר שהסתבר שאינן טובות לעיבוד חקלאי, וכי התועלת לסביבה משטח מוצף רבה מתועלתו כשטח מעובד.

בפברואר 2009 נבחר על ידי כתב העת הבריטי “BBC WILDLIFE” כאחת מעשר תצפיות בעלי החיים החשובות בעולם

יום רביעי:

מסלול נחל ציפורי ועתיקות ציפורי:

נַחַל צִיפּוֹרִי הוא נחל איתן הזורם מהרי נצרת לנחל קישון. הנחל, שאורכו 32 ק”מ, מתחיל את דרכו ביישוב ריינה, עובר בגבעות יער אלונים הסמוכות לשפרעם, ומתנקז אל נחל קישון (שמתנקז בהמשך אל מפרץ חיפה ואל הים התיכון). הוא ניזון מעינות ציפורי, עינות יפתחאל ועין יבקע, וממספר רב של מעיינות אכזבים כמו עין רני, עין אבינועם, עין מהיל, עין גת חפר, עין אמת אבל, עין לפידות ועין תורעאן. במפות ישנות כגון במפות ז’אקוטן מ-1799 ומפות PEF נקרא הנחל Nahar wadi melik על שם הוואדי בו הוא זורם. כיום השםואדי מילק מיוחס לוואדי אחר. בסמוך לשפך הנחל לקישון ליד כפר חסידים נמצא תל רגב.

ישנן עדויות מלפני אלפי שנים להתיישבות במקום ולאורך הנחל טחנות קמח ושרידי יישובים עתיקים. לאורכו של הנחל מתגוררים מספר שבטי בדואים בכפרים זרזיר, כעביה-טבאש-חג’אג’רה, ח’וואלד וחילף. שביל ישראל עובר בגדה הצפונית של הנחל.

עתיקות ציפורי:

מוקדים מרכזיים:

• התיאטרון – שריד משוחזר של תאטרון רומי, ייחודי בארץ ישראל. התאטרון החצוב בסלע המדרון נבנה בשלהי המאה הראשונה לספירה, יש בו 4,500 מושבים, ונשקפים ממנו בקעת בית נטופה והרי הגליל העליון. במקום נערכות מפעם לפעם הופעות נגינה ושירה.

• הרובע היהודי – שרידי רובע מגורים יהודי מתקופת המשנה והתלמוד. הרובע שוחזר ואפשר לשוטט בין סמטאותיו. לאור ריבוי המקוואות, יש לשער שבמקום זה התגוררו אנשי משמרת הכוהנים “ידעיה”.

• המצודה הצלבנית – הוקמה בתקופה הצלבנית על שרידי מבנה קדום יותר, ומכאן יצא בשנת 1187 הכוח הצלבני לקרב קרני חיטין. במצודה תצוגת ממצאים ולוחות המגוללים את תולדות העיר וחשיפתה. בקומת הגג תצפית מונחית.

• בית דיוניסוס – וילה רומית, ובה רצפת פסיפס המתארת סצנות מחיי דיוניסוס, אל היין במיתולוגיה היוונית. בפסיפס המרשים מופיעה דמותה של אישה, היא “המונה ליזה של הגליל”. לדעת חוקרים רבים, פסיפס זה הוא שיא אמנות הפסיפסים בארץ ישראל.

• בית חג הנילוס – מתחם ציבורי מן התקופה הביזנטית, המעוטר ב-11 רצפות פסיפס המתארות את חגיגות עליית מפלס מי הנילוס לשיא גובהם.

• מאגר המים העתיק – מפעל מים תת-קרקעי מרשים באורך 260 מ’, שפעל מהתקופה הרומית ועד למאה השביעית. ההליכה בתוך המאגר, עמוק מתחת לפני הקרקע, היא חוויה ייחודית. סמוך למאגר נמצאת מנהרת ששת הפירים.

• בית הכנסת – מבנה צר וארוך דמוי בזיליקה, המתוארך לשלהי התקופה הביזנטית, ובו רצפת פסיפס מרשימה המחולקת לארבעה חלקים: עקדת יצחק, גלגל מזלות, תיאור המשכן במדבר וארון הקודש בבית המקדש בירושלים.

• מערך רחובות – באתר נחשפו שרידי רחובות מצטלבים: קארדו ודקומאנוס. באבני הריצוף של הקארדו נראים בבירור חריצים אורכיים שיצרו גלגלי העגלות שנסעו עליהם שנים רבות. הרחובות האלה היו חלק משוק העיר.