אפקט הבומרנג

הקדמה.

“מה כבר יכולה ללמד אותי בחורה בת 40 פלוס, מה היא מבינה על כל מה שאני עובר בחיים שלי?

על בית ספר? ומה היא כבר יכולה לומר, שאיני יודע?”

האמת שאני מבינה את האמירה הזאת?

נכון זה היה לפני שנים שהייתי שם, תלמידה, מתבגרת והכל כל כך שונה וכלום לה השתנה..

מה שחוויתי בשנים של בית הספר, מכיתה א’! עד סוף כיתה יב’, מסתבר ממשיך לפגוש המון המון נערים ונערות, כל יום מחדש.

החוויות שאני חוויתי בבית הספר, מלווים אותי עד היום ועד לפני כמה שנים ניהלו לי את החיים כאילו זה היה אתמול.

מניסיוני האישי, נערים ונערות חושבים שאלו החיים וזה “גורלי” ולא ניתן לשנות את המציאות..

אז אני רוצה, ראשית להודות לך שבחרת בספרון זה, ושאתה נותן הזדמנות לדברים להיות אחרת.

אין לי ספק שספרון יהפוך להיות חבר טוב שלך לשנים קדימה.

בכנות הלוואי והיה מגיע אלי ספרון כזה.

בן אם ההורה שלך, חבר/חברה/מורה העבירו לך אותו, זה הזמן להודות להם על כך בלבך.

בספר הזה תקבל מפתחות לחיות חיים שמחים, מפתחות למערכות יחסים, מפתחות לתחושת ביטחון,

מפתחות לחיזוק הביטחון העצמי שלך מול עצמך ומול החברים שלך.

תהנה,

עדי

עד גיל 27 אפשר היה להחליף לי את השם מעדי לכישלונית!

מכיתה א’, חוויתי אין סוף של כישלונות, בחיי זה מתיש, כישלון חברתי בבית ספר, כישלון בלימודים, כישלון עם בנים,

כישלון בבית… בקיצור יש לי רשימה ארוכה ומכובדת של כישלונות.

באותה תקופה חייתי על אוטומט, חוץ מהרכב שלי שהיה הילוכים,(פורד פיאסטה)

כל השאר עשיתי על אוטומט לא אהבתי את עצמי ובעיקר את מה שיצא ממני…

הכישלונות הקשים ביותר שעברתי והכישלונות שהשפיעו בעוצמה על חיי,

הם אותם הכישלונות מתקופת בית הספר, מהיסודי עד התיכון.

רוב שנותי בבית הספר, הלכתי עם הראש למטה, רוב הזמן ראיתי את הריצפה,

הייתי חסרת בטחון, חסרת מוטיבציה, חסרת שמחה, הייתי עם דימוי עצמי בגובה נמלה ובעיקר פחדתי,

פחדתי מהחברים שהיו לי בכיתה ובכלל בשכבה….כל הזמן פחדתי שיפגעו בי…

בהמשך אפרט לך איזה סיטואציות מביכות עברתי… בחיי.

ואיך שהו… הכישלונות רדפו אחרי לכל מקום, בקיצור עד גיל  27 לדעתי,

יכולתי להיכנס לספר השיאים של גינס, נשבעת לכם, מכמות הכשלונות שחוויתי….

והשיא היה קצת לפני גיל 27…

וזה הגיע בוקר אחד בשיחת טלפון ששינתה את חיי.

לפני שאשתף אתכם מה היה בשיחה, אני רוצה לשתף אתכם בחלום שהיה לי,

חלום שליווה אותי מילדותי, אותה שיחה הזכירה לי את החלום.

“החלום שלי”

חלום – להגיע לבית הספר ולהרגיש מקובלת מבחינה חברתית.

להגיע לבית הספר ולא לפחד שיצחקו עליי, שידברו עלי או שלא נדבר על שיפגעו בי פיזית.

לצאת מהבית, להגיע לבית הספר ולהרגיש שזה מקום, בטוח, מכיל ומגן, לפעמים יותר מהבית..

בניניו מי לא חולם להגיע לבית ספר ולהרגיש שיש לו חברים טובים, חברים שאוהבים אותו.

להרגיש שהוא נראה טוב? להרגיש חכם, זאת הייתה משאלת הלב שלי…

אני חלמתי על זה כל בוקר, אני זוכרת את עצמי הולכת בשביל הקבוע לבית הספר

ומריצה סרטים ושיחות על איך אני מתגוננת ומגנה על עצמי,

יותר מזה הייתי מאתגרת את עצמי, מדי פעם, שאם אשנה את הדרך לבית הספר,

זה יכול להשפיע על איך היום שלי יהיה, בשאיפה שיציקו לי כמה שפחות,

אני ממש זוכרת את זה, זוכרת רגעים, זוכרת ריחות,

זוכרת את אותה תחושת פחד מהחברים שלי בכיתה,

כמה משאבים זה לקח ממני, אם הייתי משקיעה את כל האנרגיה שהשקעתי על הרצון להרגיש מקובלת,

או על הצורך להראות טוב בעיני החברה, בלימודים… סביר להניח שהייתי ילדה מאושרת יותר.

ועם הזמן החברה נהייתה עוד יותר קשה אחד לשני, לשנייה, אז אם לי היה קשה,

כשעוד לא היה פיסבוק, ווצאפ , אינסטוש…. לכם הרבה יותר, זה טירוף חברה, זה לא הגיוני.

הדברים יוצאים מפרופורציה… אני בטוחה שחלקכם משקיעים בלימודים ויש לכם ציונים טובים ולחלק פחות.

אני יודעת שהדבר הכי חשוב זה מה חושבים עליי, הרצון להרגיש אהוב ומצליח בעייני החברה ובעייני ההורים.

ואתם יודעים, זה מתחיל מהגן וממשיך עד איזה גיל?

כן, זה ממשיך עד גיל 99…

תקופת התיכון הייתה התקופה  הקשה ביותר בחיי!

זאת הייתה תקופה שלא מספיק שהיא קשה בפני עצמה גם סחבתי על עצמי, שק של כשלונות

וחוויות קשות כילדה.

גדלתי במשפחה עם שישה ילדים, הייתי מספר 3 בסדר, בבית שלנו היו קשיים כלכלים,

אוכל לא היה חסר, אך לא היו מותרות.

היו לי בעיות דיסלקציה שלא טופלו, אז המודעות הייתה אחרת לנושא.

הקשיים שהיו לי, מאוד פגעו לי ביכולת הלמידה.

הדסלקציה אצלי התבטאה גם ביכולת להביע את עצמי, מה גם שהייתי מדברת בשין.

אז כל פעם שהייתי מצביעה לומר משהו, כולם היו צוחקים עלי, בשלב מסוים, הבנתי שעדיף לי לשתוק.

מרוב ששתקתי המורים החליטו שיש לי בעיה…

אחת הטראומות הראשונות שחוויתי הייתה שבגיל 9, סוף כיתה ג’, הודיעו לאמא שלי

שצריך להעביר אותי לבית ספר אחר, לכיתה של ילדים עם ליקויי למידה, זאת לא הייתה

כיתה טיפולית, זאת הייתה אחת לפני.

לעולם לא אשכח את השיחה הזאת!

שם שמתי לעצמי בחוסר מודעות, חותמת, “אני לא חכמה!”

העבירו אותי מהבית ספר שהיה מול הבית שלנו, עם כל החברות שלי מהשכונה…

עברתי לבית ספר שהיה רחוק מאוד מביתי, לא הכרתי שם אף אחד.

מבחינה חברתית, זה פגע בי מאוד, לא הייתי מהמקובלים, לא הייתי מנודה,

אך לא הייתי ממי שהיו נחשבים מקובלים.. וידעתי זאת תמיד, שאני לא שייכת לחברה.

וזה היה, מהיסודי עד לסוף התיכון.

בנוסף, בשעות שלא הייתי בבית הספר, חוויתי הטרדות מיניות, מגיל 10, רוב הפעמים,

מאנשים שעל פני השטח נראים נורמליים… מהשכן בבניין, מהמוכר במכולת,

מהאח של החברה הכי טובה שלי, מהמורה הפרטי….הייתי ילדה מפותחת ויפה מאוד, (יפה אף פעם לא הרגשתי).

ושם הייתי צריכה להילחם, הייתי משייפת ציפורנים כמו חתולה כדי להגן על עצמי,

הולכת לישון, ילדה בת 11 ומתכננת אסטרטגיה להגנה אם יתקפו אותי,

לא סיפרתי לאף אחד, פחדתי, פחדתי לספר להורים שלי שמה לא יאשימו אותי בזה.

התביישתי כי הייתי מאוד מפותחת יחסית לגילי, ותמיד שמעתי הערות מניות גם מילדים בכיתה שלי,

אז כשהוטרדתי מינית, פחדתי שזה בגלל איך שנראתי… היה לי מזל שהצלחתי במידה מסוימת להגן על עצמי.

בבית הספר יסודי כל הזמן היו צוחקים על איך שדיברתי, הייתי מדברת בשין וכל הזמן היו לועגים לי וחוזרים אחריי, זה היה סיוט, הרבה פעמים זה היה מלווה במשיכת שיער, בשלב מסוים שנמאס לי פשוט שתקתי.

 מרוב ששתקתי העבירו אותי לבית ספר אחר ולכיתה בינונית, אחד הרגעים הקשים בחיי, היה בית ספר מול הבית שלי, בשכונה שגדלתי, הוציאו משם רק אותי ושלחו אותי לבית ספר רחוק והנורא מכל ששמו אותי בכיתה של ילדים בינוניים… ולא רק זה הכיתה שלנו הייתה במתחם שהיה מבודד מכל השאר, כאילו משהו אצלנו לא בסדר… ולא רק זה, מול הכיתה שלנו היה בית ספר של ילדים על סף הפיגור/ אוטיזם…. זה אחד מהרגעים הכאובים והקשים בתקופת היסודי…

במאמץ רב הרבה תפילות, לימודים ומורה אחת ליזט שהייתה לצידי וראתה אותי, הצלחתי להגיע לתיכון רגיל, קרוב לבית שלי, איפה שאותם הילדים מהיסודי היו, ויותר מזה הצלחתי כנראה טוב במחני מיון וכל ההקבצות שלי היו ב’…

אבל אז אמא שלי ילדה את אחותי ואחי הקטן (חמש ושש במספר) וחוותה דיכאון אחרי לידה, מה שהפך גם את הבית לסביבה לא מעודדת עבורי בלשון המעטה, המילים שספגתי מאמא שלי באותה תקופה לא השאירו לי טיפ טיפה מקום להאחז בו בלהאמין בעצמי, וזאת רק אני מתוך שישה ילדים שספגתי זאת…,ולכן זה הגביר לי את התחושה שמשהו אצלי לא בסדר, הרגשתי חוסר שייכות, לא שייכת, לא בבית, לא בבית הספר ובכלל הרגשתי שבין אם אני בחיים או לא זה ממש ישנה למישהו… אולי לאמא שלי בעבודות הבית… זה מה שהרגשתי שרק שם אני משמעותית, בלטפל באחים שלי הקטנים ובלנקות את הבית…

אחד התסכולים הגדולים שלי בגיל ההתבגרות הוא שלא הצלחתי להביא את עצמי ליידי ביטוי, לא הצלחתי לבטא את מי שאני, לא הצלחתי לגרום לסביבה שלי להקשיב לי, לשמוע אותי או לראות אותי, הייתי הולכת לישון ושואלת את עצמי ואת אלוהים  מה זה החיים האלו? למה אנשים מביאים ילדים לעולם, למה כולם אומרים שילדים זאת שמחה? שמחה של למי? מי בכלל רוצה ילדים בעולם כזה…