סבתא וסבא

קצת על עליזה ויעקוב ז”ל:

סבתא וסבא מצד האמא הם הסבתא והסבא היחידים שנותרו בחיים.

סבא וסבתא מצד אבי,  נפטרו כשהגיעו לגיל 78: סבא יעקב ז”ל  נפטר בשנת 2006 וסבתא עליזה ז”ל בשנת 2013.  דודי אלי הוציא לאור ספר שמספר את כל המסע של סבא וסבתא מצד אבי לארץ ישראל הספר נקרא: בצל כנפיה, קטע שבחרתי להוסיף מהספר:

“אמא ז”ל (דודתי כותבת), נולדה בשנת 1935 בעיירה ארפוד שבמרוקו. אביה היה סנדלר ואימה עקרת בית. המשפחה חיה ברווחה. לפי דבריה של אמא ז”ל, אימה זכתה לעזרה בגידול ילדיה: הייתה ללה עוזרת אישית, שעמדה לצידה וסייעה לה בכל מה שנדרש והייתה לה עוזרת מיוחדת לעבודות כביסה. אימא גדלה ביחד עם אחיה וחיותיה והייתה להם ילדות מאושרת.”

ראיון עם סבא וסבתא מצד אמי:

תאיר: סבא וסבתא אתם זוכרים את המקום בו נולדתם? את העיר השכונה בה גדלתם ? אתם יכולים לתאר לי את העיר שבה חייתם ?

יעקב : נולדתי וגרתי  בעיר סטט , עיר יפה ומסביבה יערות. היה לנו אויר צח ונקי . מדובר בעיר מרכזית ובה שוק מרכזי אליו היו מגיעים מכל הערים. אני זוכר שהייתה בריכת שחיה בעיר. אבי בנה בית פרטי שגרנו בו.

סול: בית הוריי, היה בית יפה. האזור שבו גרנו היה יפה ומרווח. אנחנו גדלנו בשכונה של יהודים בלבד במקום שנקרא המלאח.  היו לנו 4 בתים פרטיים וחנות אחת.

תאיר: אתם יכולים לספר לי על המנהגים שהיו לכם פעם?

יעקב: נהגנו לחגוג את חגי ישראל בצורה מאוד מפוארת. אמא שלי הכינה מטעמים , אוכל מיוחד לכבוד החגים. חגיגות המימונה זכורות לי במיוחד. הינו כילדים נוהגים לשיר ולבקר את השכנים.

 סול:במשפחה שלי היה חשוב ללכת ולהתפלל בבית הכנסת.

תאיר: אתם זוכרים איך התיחסו אל היהודים?

   יעקב: אני זוכר שהשכנים מאוד כיבדו את היהודים. בחגים היהודים נהגו לכבד את הערבים במאכלי החג. הערבים סיפקו ליהודים מוצרים שהיהודים לא יכלו להשיג בשבת והערבים הבינו זאת ולכן נהגו להעביר ליהודים חלב, נענע , חמאה וכו’.

תאיר: חגגו לכם בר ובת מצווה? תארו לי בבקשה את בר ובת המצווה שלכם.

יעקב: כשהגעתי לגיל מצוות אמי ואחי הגדול יצחק ז”ל, דאגו לי ושניהם ערכו לי טקס בר מצווה משותפת יחד עם קבוצה של 30 ילדים מאזור מגוריי . החגיגה הייתה לתפארת . זכור לי שאמא שלי קנתה לי חליפה ושעון מיוחד ומרגע שהנחתי תפילין הפכתי לגבר אחראי והתחלתי ללכת לבית הכנסת.

סול: כשהייתי בת 12 כבר עלינו לארץ ישראל ולי לא חגגו או ציינו בדרך מיוחדת את גיל המצוות , אבל אני זוכרת שבמרוקו חגגו לאחותי שגדולה ממני . קנו לה בגדים חדשים וערכו לה טקס.

המשך הראיון:

תאיר: איך היה בית הספר שלכם, אתם זוכרים?

יעקוב: לפני העליה לכיתה א’ למדתי תלמוד תורה , לימוד פרטי  ב”חדר”.

כשהגעתי לכיתה א’ למדתי בביה”ס “אליאנס” , בית ספר מעורב ובכיתות מעורבות עם בנים ובנות.

סול: גם אני למדתי בבית ספר יהודי “אליאנס” בו הכיתות היו מעורבות.

תאיר: אתם יכולים לתאר לי את הורים שלכם ואת האחים שלכם.

יעקב: אני בן זקונים להוריי ויש לי 5 אחים . התייתמתי מאבי כשהייתי בגיל שנתיים. אמא שלי גידלה אותנו לבד במרוקו. יש לי 3 אחיות ועוד 2 אחים. הבית שלנו היה בית מסורתי.

סול: גם אני בת זקונים ויש לי 7 אחים נוספים: 4 אחים ו- 3 אחיות. לצערי 5 מאחיי נפטרו

תאיר: מתי עליתם לארץ, איך עליתם לארץ, למה עליתם לארץ?

יעקב: עליתי לארץ בשנת  1954 בשבילי זה היה חלום להגיע לארץ הקודש. היה לי חלום להתגייס לצבא, להיות קצין ולשמור על המדינה. עליתי לארץ כשהייתי בגיל 21.

סול: עלינו בשנת 1954 כמובן שרצינו להגיע לארץ הקודש. בשבילנו הארץ היתה מקום קדוש שם נמצאים ביחד כל היהודים. אני זוכרת שהדרך לא”י הייתה מאוד קשה וארוכה. הגענו לארץ באוניה.

תאיר:סבא וסבתא אתם זוכרים איך , איפה ומתי הכרתם?

יעקב:כאשר השתחרתי מהצבא ב-1959  היתי אצל אחותי במושב בית עזרה במושב הורי . בזמן שהלכתי לבקר את אחותי הגדולה  שהייתה נשואה לאח של סבתא, ראיתי את סבתא. סבתא היתה יפה מאוד והרגשתי “קליק” כשראיתי אותה וביקשתי מאחותי להכיר אותה. אחותי חיברה בינוני ועד היום אני אוהב אותה.

תאיר: מה המקומות שעבדתם ומה היו העיסוקים שלכם ושל משפחתכם?

יעקב: אני התגייסתי לצה”ל והייתי שוטר במשטרה הצבאית והמשכתי לעבוד שם בשירות קבע. אחי הגדול היה בעל מכולת ואחיותי היו עקרות בית.

סול: משפחתי עבדה בעבודת אדמה, בגידול יבול פירות וירקות.

תאיר: אתם זוכרים צומת הכרעה בחייכם מה הדרך שבחרתם בצומת ההכרעה בחייכם, האם אתם מרוצים מהדרך שבה בחרתם או שאתם מתחרטים עליה?

יעקב וסול : בחרנו להקים בית בישראל בכדי שיהיו  לנו חיים  טובים ואנחנו לא מתחרתים אל זה איפלו לא לרגע.

סיפור עמוק

בחלק זה בחרתי לראין את סבא :

סבא האם הייתה שותף לאירועים היסטוריים הקשורים במדינת ישראל במהלך חייך?

סבא יעקב : כן הייתי שותף למבצע קדש 1955  .

במבצע קדש הייתי חייל בשירות סדיר במשטרה צבאית. היינו יוצאים למחסומים עקב חדירת מחבלים לגבול ישראל. נאלצנו להגביר את האבטחה בגבולות מחשש לחדירת מחבלים באותה התקופה.

מספר פעמים נתקלנו במחבלים כאשר ניסו המחבלים להיכנס למעברה ב’ באשקלון וגם למעברה ג’ .

אני זוכר שבמעברה ג’ מחבלים רצחו אישה. זיכרון נוסף קשור לאבדה גדולה של איש ציבור שישמש  כמזכיר בית המשפט  .

אני זוכר שמחבלים נכנסו לשיכון דרומי (שכונת שיכונים) באשקלון ורצחו אותו.

כחייל צעיר שרק נכנס לשירות צבאי אני זוכר שהתחושות שלי היו מעורבות מצד אחד הרגשתי גאוה להגן על מדינת ישראל בכלל ועל תושבי אשקלון בפרט ומצד שני חשתי דאגה למשפחתי הפרטית שחיו גם באשקלון.

זיכרון נוסף שלי קשור במלחמת ששת הימים בשנת 1956 . באותה תקופה שירתתי במשטרת ישראל. בכל ערב יצאנו לסיורים בעיר אשקלון ובפרט במעברות העיר כדי לשמור על שלום התושבים.

גם במלחמת ששת הימים שמרנו על תושבי העיר והוצבנו במחסומים.

מלחמת ששת הימים היתה מלחמה עם נצחון גדול. הפתענו את המיצרים. צה”ל ניצח במלחמה והייתה שמחה גדולה בעם ישראל.

כוחתינו כבשו את ירושלים ונכנסו לכותל המערבי. באותה תקופה נבחרתי להיות אחד השוטרים שנבחרו להגיע לכותל בכדי לשמור על הגנת התושבים במקום.

זיכרון גדול שלי היה שהייתי עם הרב הראשי אלוף גורן בסיור בירושלים העתיקה, התקרבנו עד קודש הקודשים והוא ציין את הגבול עד היכן  מותר לנו להיכנס .

בשנת 1974 פרצה מלחמת יום הכיפורים.  זו הייתה מלחמה קשה מאוד. איבדנו הרבה חיילים. אודות לאלוקים ולחיילים , הצלחנו להתגבר על החיילים המיצרים . באותה תקופה היה אלוף אריאל שרון שפיקד על הצבא והצלחנו לנצח אותם.

לאחר שנרגעו הרוחות נשלחתי לקורס קצינים ומילאתי תפקידים מגוונים :

דובר מרחב לכיש, קצין נוער , קצין הדרכה, קצין תלונות ציבור.

תאיר: זה נשמע מעניין מאוד.

גילתי דברים חדשים עליך ועל ההיסטוריה של מדינת ישראל שבה לקחת חלק משמעותי כחייל.