עבודה בספרות

מגישים : נתיב לידור וניצן

בחרנו במספר המקורי של הסיפור מפני שבסיפור האמיתי גם הוא היה המספר אז ככה הסיפור שלנו והמקורי יהיה דומה יותר.

שוקה- שמוליק

המספר- שגיא

יאנקו- ולדימיר

תיאדור- איגור החמוס

בימי מבצע צוק איתן אני ושמוליק החלטנו להתנדב בבית מלון באילת ובתמורה לכך נקבל חדר במקום לגור בקיבוץ שלנו שנמצא בעוטף עזה.

.קיבלנו חדר יש בו טלוויזיה גקוזי ומרפסת עם נוף לים

בערבים ובלילות אני ושמוליק היינו מבלים בהחלקה על הקרח, היינו אוכלים במסעדות והיינו מבלים בטיילת או בים שמוליק אהב את זה מאד מפני שהוא מגיע ממשפחה שבה ההורים התגרשו והחליטו לשלוח לאומנה אצל משפחה בקיבוץ שלנו.

הוא תמיד סיפר איזה כיף זה לגור ליד הים ולאכול במסעדות ולהיות קרובים למקומות בילוי.

תמיד שאני ושמוליק היינו הולכים לים והיינו מסתכלים על הגולשים ורצינו גם ללכת לגלוש, שמוליק היה ממש טוב בגלישה ואני פחות.

בבית מלון היה הרבה ילדים בגיל 16,17 כמונו וגם היה הרבה מאוד אורחים במלון מפני שהרבה רצו לברוח מהמלחמה שבאזור שלהם.

בזמן המשמרת שלנו שאלנו את אלונה מנהלת המלון מה לעשות עכשיו והיא אמרה שיש משלוח של ספרים חדשים שצריך לסדר אותם בספריה , היה שם ילד בעל משקפיים עגולות כמו של ארי פוטר בגדים מוזרים וכסא גלגלים , התחלנו לסדר את הספרים בתאים והוא התחיל לשוחח איתנו על ספרים מעניינים שהוא קרא שמוליק לא הבין כלום ממה שדיברנו.

המשכנו לדבר איתו והוא אמר שקוראים לו ולדימיר והוא עולה חדש מרוסיה.

הסענו אותו לחדר שלו ושאלנו אותו למה יש לו כיסא גלגלים?

הוא סיפר שהיה לו 4 אחים והם היו גרים בכפר בצפון רוסיה וכאשר הוא היה בן 8 הם נסעו לבקר חברים  ובדרך היה סופת שלגים ואבן נפלה על האוטו שלנו וכל האחים שלו נפטרו וגם אביו , אני נפצעתי ברגל ימין ונאלצו לכרות לי אותה וכך קיבלתי את כיסא הגלגלים שלי, אמרנו לו שזה סיפור עצוב וניחמנו אותו ולפתע שמענו קול של חיה היינו בטוחים שזה עכבר שנכנס לחדר אך ולדימיר אמר שזה החמוס שלו ששמו הוא איגור שכרגע הוא המישהו היחיד שהוא משתף אותו במחשבותיו והוא ממש כמו חבר שלו.

אמרנו לולדימיר שמחר בצהריים אנחנו הולכים לראות גולשים בים והוא יכול לבוא איתנו .

הוא ענה לנו שאמא שלו לא מרשה לו לצאת מהבית או במקרה הזה מהמלון בלעדיה מפני שאני הדבר היחידי שיש לה בחיים כי כל המשפחה שלה נפטרו

, אמרנו לו שאנחנו נעזור לו ונחזור מוקדם לפני שהיא תגיע.

 לבסוף שכנענו אותו בשעה11   הלכנו וראינו הרבה גולשים מדהימים אפילו הייתה שם גולש שעשה תרגילים מדהימים .

שמוליק אמר גם לו בא לגלוש אז הוא לקח גלשן וגלש בזמן שהוא גלש אני וולדימיר דיברנו הוא אמר לי שבא לו לחזור לבית מלון אמרתי לו שאני אקרא לשמוליק, שמוליק הגיע והוא אמר שהוא מסכים אבל קודם צריך ללכת לפיצה כי הוא ממש רעב , הזמנו אתה הפיצה התיישבנו על השולחן ולפתע שמענו צרחות של אנשים , מישהו צעק מחבילם! מחבלים! מחבלים! ולדימיר התחיל לצרוח מפחד ולבכות

אני בתוכי חששתי אבל לא ראו את זה עלי שמוליק אמר שכדאי להישאר רגועים ולא יקרה כלום.

ולדימיר עדיין המשיך לצרוח אמאלה אמאלה אמאלה ואני ראיתי מחבל רץ לכיוון הפיצרייה , לא ידעתי מה לעשות זה היה עניין של כמה שניות גורליות ומסוכן המחבל ראה שולדימיר צורח הרבה ויהיה מאוד קל להרוג אותו , שמוליק הבחין בכך והוא ידע שאין סיכוי שהוא מאפשר לולדימיר למות ואפילו לא להיפגע מהמחבל בגלל הסיפור חיים הקשה שלו ובגלל שאימו לא הסכימה לו לצאת אז הוא רץ אל המחבל עם הכלוב של איגור החמוס והוא דפק למחבל את זה בתוך הראש המחבל נפל אחורה וממש לאחר שניות אחדות השוטרים הגיעו ועצרו את המחבל והחולייה שלו ,כולנו הסמקנו מרוב לחץ זה לא מצב שחשבנו שנקלע אליו , המשטרה לקחה אותנו בחזרה אל בית המלון ושם על פתח המלון חיכתה אימו של ולדימיר היא רצה לחבק אותו ואמרה לו שלא יתקרב יותר לילדים האלה כי הם מדרדרים אותו שמוליק אמר לה שהוא מצטער והיא צעקה צעקה בקול רם שאני לא אשכח בחיים שהוא ילד חסר חינוך וערכים ,הוא ממש נעלב מהאמירה הזאת אפילו הוא דמע קצת הוא הסתובב והלך אני הלכתי אחריו , עזבנו את הבית מלון ומאז לא שמענו ולא ראינו את ולדימיר.