אֹרֶן  תָּמִיד  רָצָה  כֶּלֶב,

אֲבָל  אִמָא  וְאַבָּא  לֹא  הִסְכִּימוּ.

יוֹם  אֶחָד  הָלַךְ  אֹרֶן  בָּרְחוֹב,

וְשָׁמַע  קוֹל  יְלָלָה. 

( מה זה “יללה”? )

הוּא  נִגַשׁ  לַמָקוֹם

שֶׁמִמֶנוּ   הִגִיעָה   הַיְלָלָה,

וְשָׁם  רָאָה  כַּלְבָּה  קְטָנָה.

הַכַּלְבָּה  רָעֲדָה  מִקוֹר.

( מה זה “רעדה”? )

הֵרִים  אוֹתָה  אֹרֶן 

וְהֵבִיא  אוֹתָה  הַבַּיְתָה.

כָּל  הַדֶרֶךְ  לִקְקָה  הַכַּלְבָּה  אֶת  אֹרֶן

וְאֹרֶן  כָּל  כָּךְ  שָׂמַח.

בַּבַּיִת,  כְּשֶׁרָאוּ  הוֹרַיו (= הַהוֹרִים שֶׁלּוֹ)

שֶׁל  אֹרֶן  אֶת  הַכַּלְבָּה  

מִיָד  אָמְרוּ:

” יֵשׁ  לָנוּ  חֲבֵרָה  חֲדָשָׁה  בַּמִשְׁפָּחָה ! “