P.B.L בספרות מאת עופרי אלשטיין אלון פריזנט וליאם פרנק

בספרות מאת עופרי אלשטיין אלון פריזנט ולאים פרנק P.B.L

בחרנו לספר את הסיפור מנקודת המבט של המספר כיוון: שהתחברנו לסגנון

הסיפור יאנקו מין העיר התחתית

העתקנו את הסיפור ושינינו פרטים כך שיהיה לנו הכי קל לספר אותו כמו שסופר בסיפור המקורי

שינינו את כל השמות של הדמויות וכל הפרטים שהיו שייכים לדברים שעשו פעם

ושינינו לדברים שנוער עושה כיום

הסיפור

באותו זמן של המתיחות בדרום פינו אותנו מ עוטף עזה השחור. מכל העוטף פינו ילדים אל מרכז הארץ שם המצב היה רגוע יותר. כל קבוצה של 4 ילדים פונו למשפחות אומנה אשר קיבלו את המצב מהר ומצאו לכולם מקום טוב ונוח לגור בו בזמן המלחמה. המרכז אפשר לכל הילדים לצאת לבלות מה שהם לא יכלו בדרום בתי קולנוע מפוארים קניונים גדולים טיילת על החוף כל מה שהילדים חלמו שיהיה להם אך המצב לא אפשר להם לצאת מהממד. אך עם כל הכיף שבדבר כל ילד וילד איבד 2 הורים אולי אחים גדולים ואף אחד לא ידע מה המצב של השני. הרבינו לצאת לבלות אני ושלומי חברי הא כן זה שלומי שהיה ילד חוץ ובא לעוטף עזה אחרי שאביו נהרג ואמו רצתה לעבור דירה. שלומי שהיה רק בן 12 ראה הרבה בחיים והספיק לחוות חויות שרק גדולים חובים אותם. הוא ידע לקלל סיפר דברים על בנות והמון בדיחות גסות. דווקא אהבתי את החוש הומור שלו אהבתי לשמוע בדיחות שבחיים לא הייתי שומע מאף אחד אחר בגיל הזה. תוך כמה שעות כבר היינו חברים שעות כבר היינו חברים טובים התחברתי לאופי שלו בשנייה. עניין אחד היה יקר לו וזאת היתה אמו אחרי שאביו נפטר היא היחידה שנשארה לו והוא אוהב אותה במיוחד.כמעט יומים היה נוהג לבקר אותה בבית שלא תרגיש ששכחו אותה לבד. הוא היה כל כך מחובר אליה שאפילו לא רצה שאף אחד יפגע בה. גם כאשר קיללנו אחד את השני בצחוק לא היה מוכן שתהייה איזה שהיא פליטת פה על אמו. היינו אוהבים לצאת לטיילת לבלות ראינו הרבה אוניות  מפליגות והרבה יאכטות שרק יכולנו לחלום שתהייה לנו אחת כזאת לעצמנו שכל יום נבקר בארץ אחרת ונראה עולם. לפעמים הלכנו לקולנוע כאשר היה לנו קצת כסף אהבנו בעיקר סרטי קומדיה לשחרר את המצב רוח שהיה ולהשרות אותו באווירה טובה. אבל יותר מהכל אהבנו לטייל בסמטאות העיר בלילה. שכולם כבר ישנו אך פעם

באמצע הטיול שלנו לפתע פגשנו באחד החצרות  החשוכים ילד על כיסא גלגלים משותק בכל פלג בגוף התחתון ולידו כלב קטן וחמוד.לא ידענו מה לעשות אם לגשת אליו או להתעלם היו לו עינים שמראות כאילו עבר דבר או שניים בחיים  שהסתכל עלינו הפסקנו לצחוק ולזוז השתררה דממה מביכה קפאנו במקום לא זזנו כמה דקות רק עמדנו והסתכלנו אחד על השני. כל אחד ציפה שהצד השני יוצא מילה מהפה וישבור את הדממה בזכות הכלה שפתאום נבה והוציא קול מוזר מהפה שבר את הדממה הילד על הכיסא אמר פתאום במבטא קשה”הוא אומר לכם שלום”. מייד הבנו שהוא עולה חדש ורק עכשיו לומד את השפה”אתם רוצים להביא את הכלב אליי?” שלומי לקח את הכלב מהרצפה ושם אותו על הילד. תודה הוא אמר לנו ושאל “רוצים לשחק איתי בפליסטיישן” ישר התלהבנו מהרעיון שלומי ישר אמר כן בלי יותר מידי להכיר את הילד ונכנסנו לביתו.”דרך הגב קוראים לי ואדים” הוא אמר בדרך לחדרו שנינו הצגנו את עצמנו גם והוספתי בשאלה” איזה משחקים יש לך” הוא ענה ואמר “יש לי פיפא וK2 אבל אני משחק יותר בפיפא אני אלוף  המשפחה אני מנצח את כולם” שלומי התלהב ואמר “יש סוף סוף מישהו טוב לשחק נגדו” מיד ואדים הדליק את הפליסטיישן והתחלנו בטורניר.

ישר היה אפשר לראות שואדים ממש טוב במשחק הזה והוא הולך לנצח אותי ואת שלומי בקלות. שהגיע תורי לשחק נגד שלומי ואדים ניצל את זה שהוא לא עושה כלום והתחיל לספר לנו קצת על עצמו. הוא התחיל ואמר ” עליתי עם משפחתי לא לפני הרבה זמן וגילינו שלא קל לגור בארץ”, חם מאוד והנוף פה לא כל כך שונה ממה שאני רגיל אליו האוויר מרגיש ממש מוזר. אבל עם טוב לי גם פה. יש כל כך הרבה חופש וחגים. שאלתי אותו אם הוא הולך לבית ספר. הוא ענה לי שלא כל פעם שהוא היה הולך לבית ספר צחקו על המבט שלו ועל זה שהוא נכה. הרגשתי רע עם עצמי, שילד לא יכול ללכת לבית ספר בגלל שצוחקים עליו, החלטתי תוך שנייה שחייבים לשמח אותו ולצאת מהבית. הצעתי לו ללכת איתנו לטיילת לראות את הנוף. אך ואדים ישר התחמק ואמר “ממש לא, אמא שלי עוד מעט מגיע והיא רוצה שאני יהיה בבית, אבל אולי בפעם אחרת” לאחר כמה שעות הלכנו אני ושלומי הביתה. הרגשנו טוב עם עצמנו שהצלחנו לשמח ילד שבקושי יוצא מהבית. ומאז מידי יום אנחנו הולכים לשמח את ואדים ומשחקים איתו, מדברים איתו. פעם אחת שבאנו אליו ואדים אמר שהוא לא ראה הרבה נוף לאחרונה אז הצענו לו שילך איתנו לים ממש התרגשנו, סוף סוף הוא הסכים לצאת מהבית ולטייל איתנו. שאלנו אותו אם מסכימים לו. הוא אמר שזו בחירה שלו אבל אמו מעדיפה שישאר בבית כדי שלא יחווה עוד פעם חוויה חברתית לא נעימה. “ההורים שלי הם הכי טובים בעולם, כל פעם שהיה לי קשה הם חיזקו אותי ואמרו לי שיש ילדים שלא יודעים איך זה לגדול עם נכות בגוף, ושאני גיבור שמצליח להתמודד עם הכל. ואדים אמר,אמרתי לו שהוא באמת גיבור ואם הוא יחליט לצאת איתנו אז עוד יותר.יום למחרת הפתענו את ואדים אני ושלומי הגענו אליו מוקדם כדי לקחת אותו לים. ואדים שלא היה מוכן היה מכוסה במעיל וכובע אמר לנו שסוף סוף יוצאים וכמה דקות לאחר כבר היינו בדרך לים. זה היה מאוד מוזר, אני ושלומי דוחפים ילד על כיסא גלגלים, עם מעיל שחור ביום חם. באמת לא משהו שרואים כל יום. עוברים ושבים עצרו את הליכתם כדי לצפות במחזה המרהיב הזה כולם פעורים פה. חלק גם צוחקים עלינו ואפילו כמה שזרקו לעברנו אבנים. אמרנו לואדים שלא להתייחס ושהם סתם אנשים שאין להם רגש.וכמובן ואדים הגיבור לא התייחס לכלום והפנה את מבטו קדימה אל הים.”הים כל כך יפה” הוא אמר. הרבה זמן שלא ראה את נופיו המרהיב של הים ואת רעש הגלים.התקדמנו במהירות אל החוף, התחלנו לחוף במרץ את הכיסא של ואדים עד שכבר לא היה אפשר. שאלנו אותו אם זה בדר שניכנס לים.”בכיף” הוא ענה לנו. תוך שנייה הורדנו חולצות ונעליים ורצנו אל הים. בערך חצי שעה היינו שם שיחקנו בכדור. עשינו תחרויות שתייה ובעיקר עשינו צחוקים. אחר כך חזרנו לחוף ומצאנו את ואדים עוצם עיניים בשקט רק נרגע מרעש הים כאילו לא שמע את זה ברמה של שנים אחרונים. בשקט לחשנו

לו”ואדים תתעורר” לאט לאט הוא יצא מהרגיעה וחזר לתקשר איתנו. “אני מרגיש מדהים כאילו משהו בא וניקה לו את הנפש. אף אחד לא צחק עליי לא הצביע עליי רק אני והים. אני ושלומי שמחנו,עשינו לו טוב על הלב אחרי שלא הרגיש ככה הרבה זמן הצעתי ללכת לאכול גלידה בקיוסק הקרוב. שום התנגדות לא הייתה, תוך שנייה כל אחד כבר ליקק גלידה שווה. לאחר טיול ארוך ומהנה היינו כבר צריכים לחזור הביתה. כל הדרך עשינו צחוקים וירדנו אחד על השני בצחוק הרבה זמן לא ראיתי את ואדים שמח ככה. סוף סוף ילד שהוא על כיסא גלגלים שכל הזמן רק משפילים אותו בחברה מרגיש  שהוא שווה שאף אחד לא מתייחס אליו בצורה מוזרה וקשה או שמרחמים עליו. התחלנו ללכת לביתו של ואדים כי כבר היה מאוחר לא רצינו סתם להדאיג את אימו. פתאום קרה דבר שלא ציפינו לו. סירנות והזעקות של צבע אדום החלו להישמע טילים עברו מעל ראשנו וישר החלו לי ולשלומי סיוטים מהמתיחות בדרום, תוך שניה מצאנו את עצמנו דוחפים את ואדים במהירות אל שום מקום, לאחר כמה דקות אחדות של ריצה ממושכת ראינו שלט נפול שכתוב “מקלט”. הפננו את הכיסא אל הכיוון הזה ורצנו. תוך 2 דקות כבר היינו במקלט כאשר עיניו של ואדים מכוסות הוא לא מבין מה קורה, לי ולשלומי חוזרים פלאשבקים מהעבר והפצצות בחוף שלא נגמרות. לאחר זמן רב נגמרו הרעשים כולם נרגעו וחזרו לעצמם לקח לנו זמן לעכל את מה שקרה אבל לא יותר מידי זמן ידענו שאמו של ואדים מחכה שהוא יחזור הביתה ומהרנו לצאת מהמקלט ולהתקדם אל ביתו של ואדים שהיה רבע שעה של הליכה. כשהגענו אל ביתו ראינו את אמו יושבת ובוכה מדאגה. בשניה הראשונה שהיא ראתה אותנו היא רצה על ואדים ודיברה עליו בשפה לא מובנת וחיבקה אותו. כשהיא כבר נרגעה היא דיברה עם ואדים כמה דקות אחדות. ואדים חזר אלינו כאשר היה נראה מבואס ועצוב והתחיל למלמל מילים כשהוא בוכה. כשהוא התחיל לדבר ברור הבנו שהוא אמר שהיה לו היום הכי כיף בחיים שלו עד שכל הבלאגן הזה התחיל. “אמא שלי לא מסכימה לי להסתובב איתכם, היא אומרת שמסוכן לי לצאת מהבית סתם ככה ועוד עם שתי ילדים שהיא לא מכירה” ואדים אמר. אני ושלומי השפלנו מבט ואמרנו לו שאנחנו מצטערים ושאנחנו מבואסים בדיוק כמוהו. נתנו לו חיבוק אחרון ואמרתי” מצטער שככה נגמר היום הכי כיף שלך” כל אחד הלך לדרכו כאילו זה היום הכי ארור בחיים שלנו. מאז היום הזה אני ושלומי לעולם לא פגשנו את ואדים.

רפלקציות

עופרי: אני למדתי איך לכתוב סיפור, למדתי איך צריך לאפיין דמויות ולשייך לכל דמות את הרגש לפי האיפיון שלה

היה לי כל כך קל לכתוב את הסיפור כי פשוט נתתי ליד לכתוב בלי לחשוב כל כך

היה לי כיף לעבוד בקבוצה והכתיבה העשירה לי את השפה

אלון: היה לי כיף מאוד לכתוב את הסיפור ולשנות כי אתה יכול לשנות את הפרטים  איך שאתה רוצה ולהפוך את העלילה למעניינת יותר למדתי איך לכל דמות יש סיפור משל עצמה ושהכתיבה שלי השתפרה בזמן כתיבת הסיפור

ליאם: היה משמח לעבוד עם עופרי ועם אלון כי תהליך העבודה היה מהנה

למדתי שבעבודת צוות אפשר להשיג דברים בקלות יותר ושהעלילה מעניינת ממילה  למילה והסיפור הוסיף לי מילים שמעולם לא שמעתי עליהם שאוכל להשתמש בהם בחיי היום יום שלי