P.B.L בספרות רוני ומיכל

עבודה בספרות – יאנקו והעיר התחתית

מגישות: מיכל לפידות ורוני סאס

זה היה לילה קריר בקרקוב אני, אמא , אבא, אנטול ובתיה הקטנה התחבאנו במחסן שמאחורי האטליז.

זו היתה שעת הסיור הנאצי וכל הגה שהיינו מוציאים מהפה היתה מפלילה אותנו. בתיה, כל כך השתוקקה לשחק ורצתה לשאול את אנטול אם הוא רוצה לשחק איתה, אך עוד לפני שהספיקה להוציא מילה אחת מהפה מבטו של אנטול כבר סגר אותו.

שמענו את הנאצים מתקרבים ואחד אמר לשני שהוא שומע קולות, תוך שהוא פונה לכיווננו. הוא התקרב לאט לאט אל האטליז והושיט את ידו אל דלת המחסן, אך מי שהיה שם היה גוסטב, מנהל האטליז שבדיוק נעל את המקום. הנאצים הלכו את וגוסטב פתח את דלת המחסן והביא לנו בשר מיובש ושמיכות. הוא היה הפולני היחיד שראיתי שעזר ליהודים לאחר שהמורה שלי נעצר כי לימד אותי בסתר. בבתיה ואנטול מיד חטפו את הבשר ואכלו בתאבון ממש כאילו האוכל היה עשוי מזהב טהור. אמא ואבא הסתפקו במעט והשאירו לי את השאר, הרי אני צריך לאכול. היה לי קשה לראות את המשפחה שלי ככה אבל כל עוד היינו מאוחדים שום דבר לא הפריד אותנו, גם לא המלחמה. לאחר האוכל היינו תשושים ונרדמו מיד. בבוקר אבא העיר אותי והבעתו נראתה לחוצה. על גבו היה תיק בלוי עם רכושנו הדל ומעט אוכל שאלתי את אבא מה קרה ולמה אנחנו צריכים ללכת כל כך מהר, הוא היסס לרגע ואמר: “גוסטב אמר לי שהנאצים יודעים שאנחנו כאן ושאם הוא לא יסגיר אותנו יהרגו אותו”.
לפתע נשמע לחישה: ” זה נכון” נאמר. הסתובבתי וראיתי את גוסטב עומד בפתח דלת המחסן והבעתו לחוצה: ” אני לא יכול להסגיר אותכם, אם אעשה את זה לא אוכל לסלוח לעצמי לעולם”.

“למה?” שאלה בתיה הקטנה שקולה השקט לא נשמע מזה תקופה ארוכה. גוסטב נשם נשימה עמוקה והתחיל לדבר: ” אחי היקר ארתור שהיה מוכר בחנות סקי ליד ההר הכיר שם את בחירת ליבו שבדיוק טיילה בפולין. הם רצו להתחתן אך היא היתה יהודיה והוא נוצרי. הוא התגייר למענה. שינה את שמו מארתור לדב. בתחילת המלחמה הנאצים פשטו על ביתו והרגו אותו בתוך שניות. באותו יום נשבעתי שאציל כמה שיותר יהודים שאוכל לזכר ארתור אחי.” כולנו שתקנו. לאחר שניות בודדות אנטול שאל: ” אז לאן הולכים?” גוסטב הסביר שיש ספינת משא עם בשר שהוא מוציא מחוץ לפולין שמביאה אספקה לצבא הבריטי שבפלסטינה. רק מלשמוע את הזכורה של פלסטינה בתיה הקטנה ואנטול התרגשו עד מאוד. גוסטב המשיך ואמר שאנחנו נתגנב לארגזי הבשר שמעמיסים על הספינה. מה שהיה מאוד נוח לביצוע כי האטליז היה ממוקם ליד הנמל.

מלחים רבים היו נוהגים להתענג על מוצרי האטליז כדי לצבור כוח עד לעגינה הבאה. “הספינה תגיע עוד דקות ספורות” אמרה אמא “כדי שנארוז את חפצינו האחרונים”. כולנו התחלנו לארוז, רק בתיה שכל כך התרגשה להגיע לפלסטינה לא יכלה לעצור בעדה ומיד פצחה בריקוד. המחשבה להגיע לארץ ישראל ולגמור את הסיוט הזה, עוררה בכולנו התרגשות גדולה. בתוך דקות ספורות היינו מוכנים לעלות על הספינה. לפתע נשמע קול חזק של צופר אנייה ואנטול קרא בשמחה “הספינה הגיעה, הספינה הגיעה”.

מלחים ירדו והחלו לפרוק את תכולת הספינה ולהעמיס את ארגזי הבשר מהאטליז. ולא שמו לב שמלח אחד התגנב מן המקום אל מאחורי מחסן האטליז ושם פגש אותנו. המלח הביא עימו חמישה ארגזים ארגז לכל אחד מאיתנו והציג את עצמו: ” שמי דויד אני מלח ואני עובד בשביל המנדט הבריטי, בכל ארגז יש מקום לאחד מכם. אתם צריכים להיכנס לארגזים במהירות ובשקט ואני אעמיס אותכם לספינה”. המלח העמיס אותי ואת אמא והתחיל להעמיס את בתיה אנטול ואבא ואז שמענו רחש מהשיחים לפתע ארבעה חיילים חסונים וכלב גישוש רצו לעברנו עם רובים שלופים. מחור בארגז הצלחתי להציץ וראיתי את החיילים הגרמנים יורים בבתיה ואנטול ואת אבא הם לקחו. הספינה מיהרה לצאת ותוך זמן קצר יכולנו להשתחרר מארגזי העץ המסריחים. אמא שאלה אותי מה קרה. ניסיתי להסביר לה אך הדמעות חנקו את גרוני וקולי לא הצליח להישמע.  אמא הסתכלה לי בעיניים ומיד הבינה שהיריות שנשמעו היו לעבר משפחתנו. אני ואמא היינו תשושים מבכי ומהיום המפרך שעבר עלינו ובתוך דקות ספורות נרדמנו. אחד מהמלחים העיר אותנו וידענו שעבר זמן רב כי השמיים כבר היו חשוכים. הוא הגיש לנו שתי צלחות ובהן תפוחי אדמה ובשר אותם זללתי בתיאבון; עבר זמן רב מאז אכלתי ארוחה חמה ולא בשר משומר.

אך אמא, שהתקשתה לקבל את המציאות החדשה הזיזה את הבשר מצד לצד בצלחת ולא נגעה במזון. רציתי להפציר בה לאכול אך הבנתי את הכאב שלה והנחתי לה להתבודד עם מחשבותיה. רציתי להשאיר את אמא לבדה לכן אמרתי לה שאני יוצא לטיול בספינה. הגעתי לחדר המנועים ושמעתי רחש מוזר מאחד המנועים. התקרבתי וגיליתי תוכי ירוק שנלכד באחד המנועים ונאבק על חייו. ניגשתי אליו במהירות כדי לשחרר אותו ובתוך רגעים ספורים הצלחתי בכך. התוכי נפצע ודם זלג מחזהו הקטן. מיד קרעתי חתיכה מחולצתי הבלויה וחבשתי בזהירות את פצעו של התוכי. מלח ששמע את המהומה רץ לעברי בנסיון להבין את המתרחש. כאשר ראה את התוכי בידי ואת הנוצות הפזורות לכל עבר הבין מה קרה וניגש אלי כדי לעזור.

“מצאתי אותו לכוד במנוע הזה.” אמרתי.

“התוכי הזה שייך ליד אחד שנסע בספינה בהפלגה הקודמת.” אמר המלח. “משפחתו מיהרה לרדת מהספינה והוא לא הספיק לקחת את התוכי. אתה יכול לקחת אותו אם תרצה, גם ככה אין מי שיטפל בו פה.”

האהבה לתוכי סייעה לי להתגבר על האובדן שחוויתי והחלטתי לקרוא לו “תאודור” על שם הבובה האהובה על בתיה.

הייתי כל כך מרוכז בתוכי שלא שמתי לב לזמן שעבר, המלח קרא “אוקי, עוגנים את הספינה. הגענו לרוסיה”. לא הבנתי למה דווקא הגענו לרוסיה ואמא הסבירה לי שהמלחים צריכים להעמיס עוד סחורה לבריטים. המליחם הורידו אותנו מהספינה על מנת שיוכלו להעמיס עוד סחורה, כשלפתע ראינו ארבעה ילדים רוסים מתקרבים לעברנו ומתחילים לצחוק ולזרוק לכיווננו אבנים. אני נפצעתי בראשי ואמא בידה, אך מצבנו היה בסדר. לאחר כמה דקות הגיעו שני חיילים רוסים, הם אמרו משהו ברוסית וכשאני ואמא לא הבנו הם צעקו משהו והחלו לירות לעברנו. אמא ניסתה להגן עליי, היא קפצה עלי ושנינו נפלנו לקרקע, אך לא היה מה להציל, הרוסים ירו לי בברכיים ולאמא בקרסול. המלח התקרב למקום והרוסים ברחו. הוא תפס אותי ביד אחת ואת אמא בשניה וסחב אותנו לספינה. הוא קרא לרופא ועשה כל שביכולתו לעזור לנו, אך מצבנו עדיין לא היה מזהיר…

בימים שבאו לאחר מכן, אני ואמא נחנו ואני התעסקתי בתיאודור

כעבור חמישה ימים הגענו לפלסטינה – ארץ ישראל והמלח דויד צעק לעברנו:” הגענו, הגענו לפלסטינה” אמא ואני התרגשנו מאוד, אך לא יכולנו לרדת מהאוניה בשל פצעינו הרבים. דויד ירד ודיבר עם הבריטים שבמקום חצי מהכסף, הם יביאו לנו כסא גלגלים. הבריטים הסכימו ודויד הרכיב אותי ואת אמא על כסא הגלגלים. נסענו קצת ועצרנו בית ריק, אחד האנשים שעברו הסביר לנו שהבית ננטש ושהוא משכיר את הבית לכל הממהר לשלם. אמא מיד הסכימה והשתכנו בדירה. לאחר שבועיים הקרסול של אמא החלים, אך הברכיים שלי נשארו פצועות ונאלצתי להמשיך להיעזר בכסא גלגלים. אמא ראתה שאני מדוכא וכשנרדמתי הלכה לחנות יחד עם כספה הזעום שהשיגה מעבודה בחנות הבגדים הסמוכה וקנתה לי בגדים חגיגיים, ארוכים ושחורים וכומתה, כדי להזכיר לי שאני גיבור.  בהמשך הימים ישבתי ושיחקתי עם תאודור דמקה וקראתי ספרים רבים, אך יום אחד בזמן שישבתי בחצר האחורית ליד עץ הזית נכנסו לחצר בסערה שני נערים…

הסוף!