ילדות של סבא דני במושב בית יצחק

כשנולדתי, המושב בית יצחק היה בסך הכל בן שלוש.

למרות זאת היו בו כבר כל המוסדות הבסיסיים לחינוך הילדים.

גנון עוד לא היה קיים עדיין, ולכן נאלצו ההורים לחפש פתרון לשמירה על התינוק. הדרך שבה נקטו ההורים שלי היתה לבקש ממכרה שלהם מתל-אביב לבוא ולשמור עלי.

גן הילדים שלנו היה צמוד למבנה בית העם, זה הוא “גן אורה” שמוכר עד היום.  הגננת שלי זכורה לי היטב, שמה רות חרובי מנתניה. זכור לי שבמהלך התקופה הזאת ילדה רות הגננת ילד ואמא לקחה אותי לנתניה לבקר ולברך אותה.

צריך לזכור שבתקופה בה הייתי בגן, נסיעה לנתניה עבור ילד קטן הייתה חוויה מיוחדת.

בית הספר בבית יצחק עדיין לא היה קיים, לכן ילדי המושב למדו כולם בנתניה. אני למדתי ב”בית ספר ביאליק”. בכדי להגיע לבית הספר נאלצנו לנסוע באוטובוס הרגיל. באותה תקופה לא היתה עדיין הסעה, והדרך להגיע היתה שימוש בתחבורה ציבורית רגילה. מתחנת האוטובוס המרכזית בנתניה, צעדנו ברגל, ילדים בני שש, ברחובות העיר.

מחזור שלי בבית יצחק מנה כ-8 ילדים ארבעה מהם בשם דני. זכור לי ששנה אחת בהיותנו בכיתה ג’ החליטו שנלמד בבית יצחק ולא בנתניה למרות שבית הספר עדיין לא היה קיים בכפר. איחדו אותנו עם מחזור שמתחתנו לכיתה אחת, (כיתה ב’ יחד עם כיתה ג’), בחדר אחד צמוד למשרד הועד המקומי עם מורה אחת: טובה זוכוביצקי, היתה זו שנה מאוד מהנה ומיוחדת. מכיתה ד’ ועד סיום בית הספר היסודי חזרנו ללמוד בבית ספר ביאליק בנתניה.

בילדותינו הייתה גם בית יצחק בתקופת ילדותה. גדלנו והתפתחנו יחד במקביל. ההורים שלנו נאלצו  ללמוד כמו ילדים שפה חדשה – עברית – שלא הייתה שפת האם שלהם. גם חקלאות הייתה רחוקה מהם ולמדו אותה תוך כדי עבודה. אנחנו הילדים עבדנו יחד במשק עם ההורים וזה היה חלק מסדר היום שלנו. אצלנו בבית עסקנו בגידול תרנגולות, גידול ירקות וגם קצת במטעים.

היופי והכיף שבחיי היומיום שלנו כילדים באותה תקופה היו קשרי החברות ברחוב. ברחוב שלי היו ילדים באותו גיל כמוני כך שיצאנו לשחק ברחוב, היו מעט מאוד מכוניות ולכן הינו חופשיים להסתובב בחוץ ללא השגחה, ובלי מגבלות לשחק  על הדרך “שבע אבנים” , “כדור רגל”, “כדור- עף”, “גולות”,  “מחבואים” ועוד משחקים רבים אחרים. כולנו עזרנו בעבודת המשק אבל תמיד היה לנו זמן להיפגש ברחוב ולשחק.

קשה לדמיין היום עבודה במשק חקלאי שמבוססת על עבודת ידיים בעיקר בלי טרקטור ובלי כל כלי עזר אחר, הכלי היחיד שהיה לנו היה חמור “שחורי” שמו. לחברים שלי היה “כלי” יותר גדול – פרד – ששימש לחריש, לקציר וגם ככלי רכב להובלות. שחורי שלנו היה רק כלי רכב להובלות.

אמא שלי עבדה בנוסף לעבודת המשק גם ב”מחסן הביצים” של המושב. בחופשים שלנו, הילדים, שמשנו לאמא שלי נהגי רכב הסעות ודאגנו להוביל אותה על העגלה הרתומה לשחורי מהבית לעבודה ובסיום יום העבודה להסיע אותה חזרה הביתה.

את תוצרי העבודה  שלנו במשק: ביצים, ירקות ופירות, צריך היה להוביל לנקודת ריכוז מרכזית במושב. כיום זוהי חנות “שפע-רום”, גם למטרה זאת היה שחורי כלי הרכב. המזון לעופות שבלול, חומרים כימיים וחומרי עזר נוספים, צריך היה להוביל ממרכז הכפר הביתה. וזה שוב היה תפקיד של שחורי. פינוי אשפה היה באחריות כל בית בנפרד, גבעת הכלניות של היום היה מקום ריכוז הפסולת של כל המושב, ושוב שחורי החמור היה כלי ההובלה של חביות הפסולת הביתיות שלנו.

חוויית ילדות מיוחדת זכורה לי. הזמינו את כל הילדים בכיתה לחגיגת יום הולדת של אחת מבנות הכיתה בשבת בביתה שבנתניה.  הבעיה הייתה כמובן כיצד חבורת ילדים מבית יצחק יכולים להגיע ולהשתתף בחגיגה. הפתרון היצירתי היה להשתמש בעגלה רתומה ל”שחורי”. לא זכורה לי עצם הנסיעה מהבית עד לנתניה על העגלה עם חברי, מה שנחרט בזיכרון הוא ההפתעה של חברי הכיתה הנתנייתים כשראו את העגלה והחמור מגיעים איתנו למסיבה.

כחווית ילדות אחרונה בסיפור זה אני נזכר בחגיגות פורים בבית יצחק שכללו תמיד את עדלאידע. מאז שאני זוכר את עצמי נערכה בכפר עדלאידע, תחילה בצעידה רגלית או על עגלה רתומה לסוס או חמור, עבור לעגלות רתומות לטרקטור וכיום על גבי כלי רכב. זו דוגמה מצוינת לקשר ורצף בין דורי. אותה חוויה שהייתה לנו כילדים אנחנו מנחילים היום לנכדים. לילך עוברת כפי שאני עברתי עדלאידע ואני מקווה שתהיה לה הזכות לראות גם היא את ילדיה ונכדיה חוגגים את פורים בבית יצחק בעדלאידע המסורתית.