יומן מסע -מסעות הצלב

יומני היקר,

שלום קוראים לי לוסי ואני בת 7, אני בת איכרים: לאבי קוראים קרלוס ולאימי קוראים אנדריאנה ואנו גרים בקונסטנטינופול בכפר קטן.

אמא ואבא חזרו כעת מככר הכפר, שם שמעו את הנאום של הכומר של הכפר כי האפיפיור קורא לכל המאמינים לעלות לירושליים כדי להציל את הקבר הקדוש של ישו שנמצא בירושליים, ולשחרר את אדמת הקודש.

אמא ואבא חזרו נלהבים והחליטו פה אחד שאנו מצטרפים למסע…

כעת אנו אורזים מהר בשקים מזון ומים, כמה תכשיטים וקצת מטבעות זהב, אני לקחתי את נורה הבובה האהובה עליי ועכשיו אבא מעמיס את כל הציוד שלנו על העגלה, בחוץ רעש ובלגן כי גם השכנים שלנו מתארגנים לצאת למסע, לא ברור מתי נצא ואחרי מי נצא, אנו יודעים רק שנוסעים לירושליים.

אמא מכינה צלבים מבד ותופרת אותם על הבגדים שלנו, אני עצובה לעזוב את החדר שלי ואת המיטה ואני לא מבינה עדיין לאן הולכים ולמה.

יומני היקר,

יצאנו עם שחר, זה היה בוקר חם, והדרך מלאת סלעים והתחיל להיות לי הרגשה של בחילה ואי נוחות.

אמא ואבא חששו לעצור כדי שננוח מחשש שהשיירה לא תחכה לנו ונאבד את הדרך.

ראיתי עוד ילדים כמוני בעגלות שעברו אותנו והתחלתי לבכות כי הייתי רעבה.

רק אחרי הצהריים עצרנו כמה עגלות ומרחוק ראיתי את הים, אמא נתנה לכל אחד פרוסת לחם ושמן זית והרגשתי שהגוף כואב לי מהטלטלה, אבא נראה עייף.

בהמשך עלינו על העגלה והמשכנו לסוע, החזקתי את נורה ונרדמתי.

ולפתע התעוררתי בבהלה וראיתי אנשים זרים צועקים על אבא שיעצור את העגלה ומאיימים בחרב על כולנו, אבא החליט לתת להם את שקיק מטבעות הזהב כדי שנוכל להמשיך.

אמא ניסתה להרגיע אותנו, והמשכנו בדרכינו.

יומני היקר,

עם עלות השחר פקחתי את עיני, גופי כואב, אני מנסה להיזכר איפה אנחנו ומה קורה, אני אוחזת את נורה ושואלת את אמא לאן הגענו, אמא עונה שעוד מעט נתקרב לחוף הים ונוכל לנוח טיפה כדי שאבא יוכל לטפל בסוסים.

מרחוק ראיתי את הים הכחול והרגשתי תקווה שאנו מתקרבים, עצרנו מול הים אבא אמר שכנראה אנחנו קרובים לאנטיוכיה, אמא חילקה לכל אחד פת לחם, זיתי וגבינה והעברנו את שק העור של המים בינינו.

כולנו נרגענו קצת מאויר הים, אבא בדק את העגלה, ותיקן את אחת מפרסות הסוסים והלך למשפחה שלידינו לברר מה כיוון הנסיעה.

לאחר זמן מה המשכנו בדרכי נו בצמוד לחוף הים עד שהגענו לאנטיוכיה.

יומני היקר,

כשפקחתי את עיני עם עלות השחר ראיתי מרחוק יישוב אמא צעקה:” הגענו לאנטיוכיה”.

קצת חששתי מה נפגוש שם ואילו אנשים יש ביישוב הזה, החלטנו להיכנס לשערי העיר ולבקש להצטייד באוכל ובמים.

עד שהתקרבנו ראיתי את שומרי השערים והתחלתי לרעוד, ראש השיירה ירד מהעגלה שלו לעבר השומרים והסביר את מטרת כניסתנו ליישוב וביקש רשות.

השומר עיקב אותנו עד שקיבל רשות מהקיסר, חיכינו בשמש מספר שעות, לאמא לא היה לתת לנו מים ואני ואחיי התחלנו לבכות.

לבסוף השומרים סימנו לנו להיכנס ולהישאר למנוחה ללילה.

שמחתי מאוד לעבור לילה בשינה על מזרון.

המשפחה שקיבלה אותנו, דאגו לנו לאכול חם והתנהגו אלינו יפה.

 יומני היקר,

בבוקר אמא העירה אותי, ואבא כבר הכין את כל הדברים, נפרדנו מהמשפחה שאירחה אותנו והמשכנו בדרכינו.

ביום הזה נסענו ללא הפסקה עד דמשק.

זהו היה יום קשה ומפחיד, לפני דמשק התנפלו עלי נו בצעקות ובאיומים כנופיה של מוסלמים עם בד שחור על ראשם ופני כהות, בידיהם חרבות והם צעקו בשפה מוזרה, הם עצרו את השיירה וכל משפחה מסרה להם את חפצי הערך שנשארו להם.

אחת הנשים סירבה להיפרד מהתכשיטים שלה, היא צעקה ובכתה והם הרגו אותה.

אמא הסתירה את פניי ורק שמעתי את הזוועה הזאת.

לבסוף השתחררנו  ויכולנו להמשיך עד דמשק.

הגענו לקראת ערב לדמשק, והחלטנו לעקוף את העיר ולחפש מים בסביבה כדי שנוכל להמשיך לעבר אדמת הקודש.

מצאנו נחל, ירדנו מהעגלות, שטפנו את פנינו, שתינו ממי הנחל, מלאנו את שקי המים, שטפנו את הרגליים שלנו והמשכנו.

שמעתי על השכנים הזקנים שלנו שהתעייפו בדרך ונשארו בדמשק.

כל כך פחדנו שהחלטנו להמשיך לעבר מסעינו לירושליים.

יומני היקר,

לאחר נסיעה כל הלילה, ראינו מרחוק את חומות עכו.

המוסלמים שלטו שם ולכן אמא אמרה לנו להחביא את הצלבים, שמנו בדים על הראש והתחפשנו למוסלמים.

בנמל חיכו לנו צלבנים בתחפושת מוסלמים עם סירות שיקרבו אותנו לעבר עיר הקודש, בכל רגע פחדנו שיגלו אותנו ויתפסו אותנו.

הצלבנים שהתחפשו סימנו לנו כשזיהו אותנו והעלו אותנו לאוניה.

היה צפוף, כל הילדים פחדו, הזקנים רעדו אך ההפלגה היתה קצרה.

ירדנו מהאוניה מחופשים ומשם חיכו לנו שיירות סוסים לכיוון ירושליים.

אני הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך יותר, והדרך מאוד מסוכנת, התגעגעתי לבית שלי, והייתי רעבה.

תוך כמה שעות הגענו לחומות העיר ירושליים.

לא הצלחנו להיכנס לעיר, והקמנו מחנה ליד החומות.

יומני היקר,

לפני צאת החמה, הוביל אותנו המדריך הצלבני אל תוך העיר.

המראה שנגלה לעינינו היא עיר יפייפייה של מבני אבן.

המנהיג של הקבוצה שלנו הסביר שחייבים להתחיל במלאכת בניית המצודות והמבצרים בגלל ניסיונות המוסלמים לפגוע בכל רגע בצלבנים.

הצלבנים המקומיים אספו עבורינו מראש אבני בנייה והכינו עצים, טיט וכל מה שצריך כדי להקים מבצרים ומצודות.

היי נו צמאים והיה מחסור במים, והמוסלמים ניסו לחבל בעובודתינו ולזרוק מקלות אם אש כדי להפריע לנו בבניה.

במהלך שבוע של בנייה היו רגעים של לחימה עם המוסלמים.

 הצלבנים המקומיים היו מתורגלים למתקפות והשיבו בחץ וקשת, כידונים והתמגנו בשריון ובמגנים.

המראות של הלחימה היו קשים, השתדלו להסתיר אותנו באחד המבצרים הקיימים.

הצלחנו להקים מבצר קטן שישב על גבעה עם חלונות קטנים שדרכם היה אפשר לראות מי מתקרב ולירות חצים.

שמחנו שהיה לנו מקום משלנו אם עוד כמה מצודות בסביבה, היתה לנו חצר שיכולנו לשחק בה ולגדל בה עז ותרנגולים, והיה לנו סימנים מיוחדים שסימנו  בין המבצרים והמצודות כשסכנה התקרבה.

הרגשנו קצת יותר בטוח אך עדיין התגעגעתי לבית הקודם שלי בכפר, ולשקט שהיה בו.

עם זאת כל המשפחות התחברו מאוד בהתגוננות נגד המוסלמים ובהגנה על עיר הקודש.

אבא היה פעיל בתורנויות לחימה כדי להגן על המבצרים והמצודות, וקיבל מגן , וחץ וקשת.

עם עלות השחר אבא יצא לשדה שליד הבית כדי לעבוד בו, בבוקר היה חוזר ואמא היתה יוצאת להשלים את העבודה בשדה, ואנו היינו עוזרים לה, ואחרי הצהריים אבא היה מאמן אותנו בקליעה בחץ וקשת.

היו כמה אירועים שזרקו לפידי אש בתוך החצר שלנו, אבא סימן לשכנים, וכולנו הסתגרנו במבצר ונלחמנו כמו שאבא לימד אותנו.

זה היה מפחיד אבל תמיד השכנים עזרו לנו.