הנמלה והצרצר

אֵי שָׁם בְּיוֹם קַיִץ נָעִים וְחַמִּים, קִפֵּץ לוֹ הַצְּרָצַר בַּשָּׂדֶה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, מִצְּרָצַר וְשָׁר אֶת מִנְּגִינַת לִבּוֹ.

בַּסָּמוּךְ אֵלָיו עָבְרָה נְמָלָה, סוֹחֶבֶת תּוֹךְ כְּדֵי מַאֲמָץ גָּדוֹל גִּרְגֵּר שֶׁל תִּירָס אוֹתוֹ רָצְתָה לְהָבִיא אַל קֵן הַנְּמָלִים שֶׁלָּהּ.

מַדּוּעַ לֹא תָּבוֹאִי לַשִּׁיר יַחַד אִתִּי?” שְׁאַל הַצְּרָצַר. “זֶה עָדִיף עַל לְהִתְאַמֵּץ וְלִסְחֹב כְּשֶׁכָּל כָּךְ יָפֶה וְנָעִים בַּחוּץ.”

“אֲנִי עוֹזֶרֶת לֶאֱגֹר מָזוֹן לִקְרַאת הַחֹרֶף” אִמְרָה הַנְּמָלָה “וּמִמְּלִיצָה לָךְ לַעֲשׂוֹת אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר”.

“מַדּוּעַ לִי לִטְרֹחַ וְלִדְאֹג בַּקֶּשֶׁר לַחֹרֶף?” שְׁאַל הַצְּרָצַר. “יֵשׁ לָנוּ מַסְפִּיק אֹכֶל כְּרֶגַע.”

אֲבָל הַנְּמָלָה לֹא הִקְשִׁיבָה לוֹ וְהַמְּשִׁיכָה לִסְחֹב אֶת גִּרְגֵּר הַתִּירָס אֶל הַקֵּן.

כְּשֶׁהִגִּיעַ לְבַסּוֹף הַחֹרֶף, הַצְּרָצַר מָצָא אֶת עַצְמוֹ גָּוַע מֵרָעָב, וְאִלּוּ הַנְּמָלִים כֻּלָּן חִלְּקוּ מִדַּי יוֹם אֶת גרגרי הַתִּירָס מִמַּאֲגָרִי הַמָּזוֹן שֶׁאָסְפוּ לְעַצְמָן בַּמַּהֲלָךְ הַקַּיִץ

הו אָז הַצְּרָצַר הֵבִין – מִי שֶׁעוֹבֵד וְעָמַל הַיּוֹם, יְקַבֵּל אֶת שֶׁכַּר עָמְלוּ מָחָר.