אותות אותיות טלאי חיים

כששלח על האפיזאדה החולף בחיפה התפלל. מפסים ושי ועד כתות כחולות מאיבוד זכות ועד עיבוד . צימאונה טקסט החוק בשיתוף תנועה, אשר נספג, בחבלים, נבלים ,. אינספור יילה יוספו יופיה ועמולה יונה פנקה. פתת נזכרה באדיקות זיכרון עלוב כשמחבת, מפגרת ורטה, את כל התסמטות. ISM מת כמהדה- בית ו. בית חמחוי היה מבצר עת בשלה להתנדבות לבאי, מנחם וואלס, מנזר. בלילות היא שוכבת על הספ. עמירן, עמירם, דודי מעשיות, מסכות, מסיר חם.

דרך דרך קראה בבטיחה נועם ורכות. חשבה שמצאה עינוגי חיים לחבור אל מרפאה. דימיינה טילי מרבדים עטורי גוונים עוטפים, נעים עם כל תנועה, משיקים עור. רותה את גמלי הדובדבן. ענני סיפורי הבדים הצית תשוקה לליטוף גל קל קשמיר ומשי, ארי ביג קטיפה גולשים כנהר פלאי. כל סינוור שלווה בשל כמיה להמיתית החלום. תערוכת פתע באדמת הטרשים, בחולות השוממים, בצחיחות המציאות השורפית בסירפדים. שטיחי הקסם הפרסיים, ארי שגריר.

איכשהו יצא שהיא שמעולם לא הייתה מלכה, נסיכה ואפילו לא המשרתת שראתה פעם ארמון. דווקא היא האמינה לכל האגדות של שינויי קסם. צפרדע שהוא נסיך, דלעת שהיא כרכרה ואנשים ההופכים עורם להאיר עולם. אבקת הפיות תמיד הייתה באמתחתה, צובעת עננים בקשת, משקה נשמות בקרן, משרישה אדם ומאמירה חווה. כעליסה התקטנה הייתה לאצבעונית שקופה, השמים לא הראו לה תכול, החמה והשלג לא ראוהה אדני החלון הגיפו תריסים, סנוניות פרחו אל היער, היא הפכה לפרורים פרורים. השחור ניתץ בה רסיסי מציאות, אבק ברוח פרצות . חולות המדבר ראו בה אחות, פלגי המים היו הדמעות, קולות שבר האדמה זעקו דממה , איילות בצוקים קרעו, עופרים הגיחו, המרעה הפך ירוק, עינבלים רחשו צליל, לחש היקום נתן מזור, קסמי עולם חגו במחול, מוסיקת חיות נצברה פנימה. תמיד האמינה לאגדות של שינוי, צוררת עומרי חיים לבלהה הבאה .

זוהרה חלמה אותו עשרים שנה והוא לא הגשים, לא הכניסה ללבו פנימה גם כשילדה לו צאצאים לרוב גם כשבשלה לו את מטעמי אמו המנוחה שכבר נחה מאז היותו ילד וגם כשעשתהו המאושר בגברים בימים לאחר המקווה. לא צלחה לבוא לצוהר האהבה. בשבת הגדול לפני קידוש החליטה שקצה היא ביוסף שאפילו את האשת חיל מיאן לשיר לה באומרו שאין ליבו חפץ לשקר כי אין רואה הוא בה טוב ועל כן מעולם לא נתן בה דיברי מתיקה.
מאותה שבת גדולה עברו כבר המוני ימי חולין ומועדים לרוב. היא המקדשת בנעימה שמוצאת בעצמה בכל פעם תוי שבת. פעמי השמחה נשזרים בפעימות כאב על יוסף שלא שלה היודע אחרת והיא עוד אין בה חלום לשקוע בו לפני הגשמה.

כשנסע הוא לברלין עם המנומרת
חומותיה שלה נפרצו זכרה איך היה כנאצי
צוחק מעליה באומרו שהוציא אותה מהגטו
בעודה נקרעת מבפנים מאמינה לכל שפתיו
כיהודה איש קריות נשק בה ומתה .

בעודה פוסעת ברחוב המרוצף עטופה בבורקת משי פרחונית אשר רקמה בה פנינה כמוה שנעשתה בשל פגע רע. לא יכלה שלא לחשוב שבחוץ רואים בה גוש שחור כאילו השטן מהלך ביינות אנשים והרי מקטנות אמרו בה שטן.
הערגה הזו להיות ולא להיות בו זמנית כדנידית כשרק תכול עינייה מציץ בזוהר. כל החופש בעולם נמצא בה להיות כל שתחפוץ בעודה מטיילת ברחובה של עיר. כאילו אין עולם והיא סוף סוף היא. כבר לא זוכרת שלא את עינויי הגוף והנפש, את הנידוי, את הבדידות , את כל המייתה שלא לחיות עוד. כבר נעלמו בה הספקות על היותה בעלת תסמונת דאון שאז חשבה שהיא מפגרת ופניה במראה אישרו זאת. הכיעור אשר צפד בה עוד מקטנות התמוסס, הידיעה שלא ניתן לאוהבה או אפילו רק לחבקה נעלמה. גם הנגיעות האסורות בפעוטה נמחקו יחד עם שאר הסריטות והסימנים הכחולים. אושר הציף את גופה. כנפי פייה גדולות וצבעוניות נשקו לפרחים הססגוניים. העולם הפך למתוק. השמש חיממה בגיל והיא מכונסת בתוך רחם עצמה כתינוק המחכה להריון, העולם נמוג והיא קיבלה זכות קיום.
פעמון אופניים חצה מחשבות. המולת אדם נכנסה. במעלה הסמטה אישה מוכרת מלפני שנים שסיפרו בה בדיות על הילדה שחיה בה והיא עוד נושמת בהן מאז. זכרון עז צבט בלבה כאב האין סימני שאלה קרע נשמתה. נשימותיה החלו לזלוג בתי האבן נטשטשו , הרעלה נשכחה הרעל הצמית אותה בריצת אמוק הגיעה אל הכנסייה למצוא קודש ושלווה. פשטה את השחור לוטפה ברדיד משי אל מול אלוהי היקום עת הפעמון דינדן הללויה והיא צורפת פניני תפילה.

עת שכבה זוהרה במיטתה בליל שבת קודש בעיר ציון ירושלים ידעה שהיא בחרה בלבד ואין עליה טינה לאף אדם ואלוה. הרי יכלה ללכת עם הבן של זגורי הסנדלר מתקן הנעלים איש מלומד אמרו לה. שלום היה אומר לה בניד ראש שמא תעלם אם תשמע את קולו המחוספס.
גם בנו של בגבאי נתן בה עין עת באה לסליחות בשחר אלול לתת תפילתה לבורא עולם.
צמתה העבותה מלאה בחוטי כסף כפרוכת אשר תרמה רק שלשום לבית הכנסת עם שם אמא רקומה עליה ,שם פגשה את הגבאי בנו של הגבאי עליו השלום שזקנה קפצה בזקנו ושערו כבר עף ברוח.
זמירות השבת נשמעים מחלונות מוארים כמנגינת עצב בלבה על ימים שלא הביאה אותם אליה לביתה. נרות השבת דולקים באור והגביע עליו קידשה מונח יתום על המפה הלבנה.
ידעה זוהרה שלא חסרים גברים אשר גם היום יחפצו ביקרה ולא בעיקרה. רצתה גבר שירצה בה בשלמותה. כשהייתה מסתובבת ברחובה של עיר ושמלתה מלטפת את רגליה החטובות כשל נערה וחזה השופע מתנועע מצד לצד בחציפות עת תופפה בעקבי העץ דעתה לא נתנה למבטים הפוחזים למרות גילה המתקדם.
את שאול פגשה כך סתם במקרה עיניים מול עיניים הצטלבו פסעו יחדיו לעיר העתיקה דברו על יקום ומדרשי תורה. טיפסו על החומה נשמו יחדיו קדושת לילה. כבר חשבה שהינה מתאהבת היא לראשונה טען באזניה כי יפה בעיניו ,חכמה ונבונה בעלת מזג טוב ואף העז להחזיק את ידה אל מול כפר השילוח באורות המנצנצים ואז נעלם כלא היה.
הסיפורים המעטים עלו וצפו יחד עם דמעות חמות המרטיבות את הרקמה שבכרית. לא מצאה אף אחד שירצה בה בנערה זוהרה הגרה בגוף שלה של עכשיו השוכבת במיטה בליל שבת קודש כשהיא בחרה בלבד.

שקמלה בה ההחלטה להשכינו בליבה ידעה שהגיע שעת המעש לצאת לחיפוש אהבה בין כרמי האינסוף בחבל השמפיין לגעת בענבי יי”ש מתוק לדעת להבדיל בין גפנים מי ענבי ביאושים מי ענבי זעם ובמי טמונה ברכת הקידוש בעודה מבדילה קוטפת עלים למילוי תבשילה לתת בה מעש עת משילה אותו בעודה גומלת על החלטת הקמילה שיעבור בה.

ואז צף בי ההוא שהיינו יחד גרים במעונות האוניברסיטה לומדים המוני שעות מתמטיקה פיסיקה ביולוגיה וכימיה ואת הכימיה בנינו הוא תל אביבי עם תלתלים ארוכים ואני עם החצאיות הארוכות עד הקרסול נקשרנו בשיחות פילוסופיות ובסעור מוחות. כולם חשבו זוג ואני רחוקה שומרת נגיעה מצאתי סוג של חברה. הוא נסע למזרח ואני למסעי יום אחד צלצל הטלפון אמר בפשטות חזרתי היום מחר אני בא אליך. חזר מאוהב הלכנו לטיול בגן הבוטני שם פרח הרגש גם בי . היינו ביחד אני אצלו הוא בירושלים עד שבאה אישה שהכרתי והפכו לשותפי דירה היא חשקה בו מימים ימימה ואני שומרת נגיעה שרק יכלה להיות היא. תם הקשר נעלמנו האחד לשנייה . ימים אחרי שקיבלתי את תעודת המותרת התקבלה הודעה במסנג’ר מגברת כהן לפי הניסוח ידעתי שזה הוא. נפגשנו אחרי כל השנים אני עם שלושה ילדים הוא עם שניים גדולים הוא לא נשוי גם אני לא. היה נעים ופתוח כאילו נפגשנו אמש נשארנו הוא התל אביבי ואני השומרת נגיעה כי גם לכימיה יש תיימיג של אנרגיה מתגלגלת וביולוגיה יכולה להיות חד צדדית.

צעדה לקראתי כלא רואה דבר מלבד חללה הפרטי. בפתח בית הקפה הקטן עצרה והתבהרו עיניה. בטרם ישבנו החלה להסביר מדוע הייתה חייבת פגישה דחופה .
” חודשיים לא יצאתי מהבית אלא רק לרופאים ובדיקות. חודשיים שהמוות חלחל בי בחרדה אם אחיה וכמה . השיתוק הגופני הביא שיתוק לחיי הפסקתי את סלילת השבילים אשר ראיתי אותם ברחוק.”
שבילי הדמעות צנחו על שדיה הנושמים בכבדות ” תביני סוף סוף פתחתי עצמי לעולם ואז העולם בגד בי החופש אליו כמהתי הלך והתרחק”.
” כשרק רציתי לטעום חיים הם הלכו ונהיו צרים” עיניה בלעו את הסביב בספיגה מלאה.
“הייתי חייבת לומר לך שזהו עכשיו הכול מחדש אני על הרגלים וכלום לא יעצור אותי בנתיבים החדשים” הציצה בשעון קמה ביעף אני חייבת לעוף יש תור לספר”
נשארתי מהרהרת בזחל גולם ופרפרי לבי

עד שלא החלה לתכנן מטעמים חדשים לחג , לא סיכמה את נתיב הדרך ההפכפך בין ימי השנה . שנת הפרפר יכלה להיקרא השנה הניעות בין זחל ,גולם ופרפר במקצבים שונים לתקופות ארוכות, זעירות תוך הקפדה בכל פעם על כנפיים צבעוניות וארוכות יותר . התפוררות יום יומית ותקומה ללא איסוף. רק ילדים זבי דם דורכים על רסיסי הזכוכית ואין להם למי לפנות כי היא הייתה משענתם ובטחונם היחיד. ראו אותה במצבי הצבירה והיא לא יכלה להתיצב נעה איתם בתויה שלה עולה יורדת חיי נדנדה .הדבר לא סופר לאף אחד. לא סוד היה הדבר שלא רצתה את החיים ולא יכלה להם נשימה נשימה. הייתה אורזת עצמה מחדש נותנת בה חיות שתוכל להתגלם ולהיות היא. הרקיע לא ניראה שבועות ,קולות שיח לא נשמעו ימים. בכל דרך ניסתה לסייע לעצמה. ידעה שאין אחרים ידעה שאף פעם לא היו. השמש החלה לבקוע צוהרים מפלי המים צלחו לשטוף אבק דרכים החיות גדלה שנת המעוף החלה בתכנון מטעמים חדשים הקטנים עליה , המטבח הוא רק עוד פלח מצוייר.

כול כך הייתה רגילה להיות במקום שלא רוצים בה עד שאמירה שתשעים ותשע נקודה תשע לא ירצו בה הייתה נתיב חייה.
פתע גם האחד שנותר להשלים את שאר האוכלוסייה כאילו עשה בה חסד והיא בורחת מחסדים.
רצתה להיות רגילה כמו כולם ולא יכלה. הבחירה שלה היא להיות היא או לא להיות כלל. יודעת שהמחיר הוא הלבד ויכולה היא לו. רצתה לנסות אחרת, לתת לעצמה לזרום. יודעת סגולותיה היא. מודעת על כל מעלותיה. תופרת בחוטי רגישות רוקמת חלומות בכוח.
באה אליו ציירה לה עיגולי שלווה ונוחם, עיגולי עונג ורוגע. טיפות זעירות של תשוקה חדרו. חרוזים , חרוזים החלה לצרף לה לעדי על צוואר.
חלוקי ים לוטפי זיכרון עתיק , עלים מושרשים מארץ רחוקה שטמון בם תקוות פרח מופלא, אגוזי שוקולד חזקים כצור להלום בה נתינה.
אחרי שנים של לתת למדה לקבל , למדה לקבל טוב, למדה לתת עצמה לקבלה.
כן, מודה היא לו על האפשור ,מודה היא לו על הפתח, פשוט.
כך נעה על ציר עצמה עושה בה כתלים נוברת בציציות פתיל התכלת חוששת מגביעי הקסם התלויים באוויר לרצותה לירצותה . גם אם ישמע שופר הכיפור לומר בה אמת לא תוכל דעת אם אין זו חצוצרת המלך המחפש שפחה.
לא כתר בה לא ניב אצילי צועניית העמים מרקדת באספלט שחור ברחובות חשוכים.
כל אוקטבה נשלחת נראת לה נס כל צליל פסגת עולם.
צמותיה הלבנות שזורות על ראשה פוסעת לכיוון הים יודעת שגם האחד כבר נעלם
כל כך הייתה רגילה להיות במקום שלא רוצים בה.

הייתה ילדה עם קוקיות מפטפטת קופצנית עד שקרה מה שקרה והחלה לגמגם הייתה שומעת תחילת גמגום שמה כפה על פיה להשתיקו שמע ידעו כולם. כבר לא צעקה בזמרה עם כל הילדות מגלגלות חבלים “שתיים בהפסקה שתיים בהפסקה” דלגה בשתיקה. עת גדלה פתחה פיה שנית ללא לגמגום ללא סייג אמרה את כל העולה על דעתה והיו לה דעות פלאות, פראות לא הייתה כאחת מחסודות העולם המצייתות בכניעה. כל שיטות אילוף הסוררת הונחתו לפי הסדר, הספר והיא בשלה לא חרדה , לא חרדית, תמות נפשה עם פלשתים ושפתה לא תדבר מרמה. רצו אותה כתהילה של עגנון שתוקה סופרת מילים והיא רק סופרת. כותבת לילות בחושך הקר את דיברי הימים חושפת עולם בשקיפות בדפים רטובים. בגיל הבר מצווה מצאו את כתביה עקובי הדם חתכו לגזרים אותם יחד עם נפשה מעלימים בה את עצמה. אותה עת ידעה שתכתוב מטפורות בשורות קצרות.
בצמות ארוכות עטורות סרטים עם חולצת גבר מכופתרת עד צוואר כותבת במחברת על שולחן המנזר כשהבנות מסביב בתוך השיעור בנתה עולם משלה. שם אין אנשים שם אין ממלכה רק היא ועצמה דרות. לא ראתה מבטי תשוקה לא שמעה דברי מתיקה
התכנסה עד היא פנימה נעלמה בתוך מילות הקסם לערבל לה חיים. הספרים היו חבריה האותיות קיפצו בתוכה לפרוץ . כך מצאו אותה עם מכתב אחרון.

שקטה כאילו אין דופי כאילו האויר נותן הגנה כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי כאילו מעפר צומחת שושנה. החדרת יופי שהיה או לא היה לפני שהכיעור כאן התפשט לדעת מראת זריחה ושקיעה מסנוורת, פיסות צילומים פוזרו לכל עבר, רוחות השמים אמרו שלום. שקר החן והבל היופי. אישה? יריעת השם. היא תתהולל , היא תתעולל. דיברי מתיקה לא זלגו לאוזן. ציירה יש מאין מעין מצלמה. טלאי טלאי תלאה תלאה כיסה מרבד של חיים. עת בחירת עירום ועריה צעקת ערוות דבר בפרוש בית הילל “אפילו הקדיחה את תבשילו” אחרי רחם גרשו אותה מעולמם תקרה נושקת לרצפה החלום להיות רכוסה. חלוקי הים נתנו בה סימנים הקצף מחקה. גלי הסער סחפוה למצולות חדשים ענני הנוצה ציירו בה פלאות יצאה לחוף הבטחה לרעות בה כי טוב לגעת יופיה ללא דופי מתגבש לתוך עצמה.

לאה מהיותי מכוערת, לאה קראוני הורי , כאותה אם עבריה אשר עבדוה שבעה וישבוה שבעה, בעודה חיה מחכה לאחותה, צרתה שתבוא בכנפי בועלה. לאה מלרצות, לרצות וקול ישראל לא נשמע באהבה.
מהלכת כאותה לאה בכיעורה המתווה בה נתיב . לא גבר בעלמה , לא פעימות אהבה. ילד לא יולד. אישה ללא יופי צעודה בנווה שירה במדבר אנשים. גרה ליד שביל החיים צומחת ממרבדי סיפורים ביקורות עניים.מילים אות, אות , אוצרות מחרוזות כאותם פנינים הנוצרות מפגע רע במצולות האדם.כותבת משוררת שחור על לבן , דירה להשכיר, אין צורך להזכיר שומעים טופפות הרגלים ,עולות, יורדות ,אחת ושתים.למלכה אין בית, אין מלך, אין כתר. רק מילים פזורות הכמהות לאהבה יודעות שרק הן יזכו בה. לאה מהיותי מכוערת.

ישבה מולי בקפה ונציאני אל מול המים השוקקים עינוגי שירה אטלקית סובבו אותנו במחול עיור. אישה בשמלה קטנה ומגף השפתון האדום החל לספר העיניים הביטו בידים המציירות על צלחת. ” בפעם האחרונה שהיה לי קשר עם גבר, הוא היה בן עשרים וחמש, גבוה , חכם, אטום לב וסיפור חיים לא פשוט” סיפרה ” כן גם אז הייתי גדולה ממנו בחצי עשור” אמרה מחייכת” . “שני עשורים פלוס לא צלח לפתוח את לבו. מוזר, עד לפני זמן קצר חשבתי שאני לא צלחתי לפתוח בו צוהר בעודו מנסר את לבי יום יום” . “לא אלאה בך סיפורי עבר פגומים” קולה רעד קלות. “אומרים לי המשיכי הלאה ,זרמי עם החיים , האהבה ממתינה לך שתקטפי אותה.

כרעו השתים במרחק מהכובסות בפלג לשוחח אחת ברעותה סודות וכמוסים. כתמים נסוגו בקצף המים הודבקו בנפשן פנימה. “עשרים שנה אתי ושנה טעם נשים ורצה חזור . אמר , אין כמוך בלילות העונג ואין כמוך לי טעם בצלחת ואנוכי ממאנת לקבלו. הרי כשהלך חזרה נשמתי בי בין כביסה לכביסה ידעתי עצמי להביט בי בפלך המסתובב במים הקופצים” . “את שלי שילחתי גרדומה יען כי טימא בי שקר עת זרחה השמש היה עם הפלגש וילדיו זועקים איכה. נטמנה בי זרעו וכרסי עוד אומרת אולי יבוא בבוא יום עת כי תבער נפשי וידע הילוד אביו הפוחז בשדות זרים” . הכביסה נערמת ניחוח טרי של מחר זורם בפלג שר את שיר הכובסות השותקות. מהלכות הן לכפר בשביל הצר יודעות חלום שנגוז.

קבקבי העץ עשו בה קסמים הנקישות אמרו לה קיום. שכונות ירושלים המשובצים יצרו פסיעות קלאס. נשות חלוק ושביס שעברו בסך לצידה במבטי השתאות מה הזרה עושה כאן הזכירו לה מחשבות ילדות איך כל הפיילך של כולם נתלים כקפיץ נעים כענבל פעמונים.כבר חשבה על עיסוק גילגול השיער אין ספור פעמים ביום כדבר מיותר. תהתה אם בשעת השינה האישה משחקת בתלתל לא ידעה אז שיש תלתלים אחרים.
לפתע נזכרה במכתב עלום השם. היה כתוב נגזרי עיתון לבלונדינית אשר גרה כאןובתוך היה מכתב אהבה גם הוא עשוי אותיות קטנות גדולות מ”המודיע” לא ידעה מי כתב , לא ממש הסתקרנה לדעת, התפלאה למינוח ל”בלונדינית” כאילו לא הייתה מודעת לשערה הבהיר הארוך החוצה את מותניה. את תכלת עיניה ידעה בגלל שבגיל המצווה כתבה לה המורה למוסיקה ” לילדה בעלת עיני התכלת….” עכשיו בין נקישות הכפכפים כזרה בביתה היא לא יודעת דמותה. את כיעורה ידעה היטב ועמד הוא לפניה כל השנים. פסיעותיה הרעשניות קראו תיגר הנציחו את היותה האחרת גם אז לפני שנים.

חיה ביילה צועדת ברחובות ירושלים המרוצפים, עם כל פסיעה מהגה את שמו, לא מבינה את האובססיה שלה “שירצה בה” פשוט ירצה. יודעת ששמה לא עובר במחשבתו והוא חי את חייו כאילו לא קיימת. בשוכבה במיטתה מנסה ללא הצלחה לסלק את מחשבות חורי הלב השחורים, הטמונים בחשכה הם ממאנים להקבר תחת מעטה השנים והכאב מציף גורס כל חלקת אור. לא מבינה היא את עצמה, הרי קבעה שאין היא רוצה את מי שאינו חפץ בה. כבר יודעת שהוא כדלי מחורר גם אם תשים בו מים חיים הצחיחות תשמים בו, גם אם תבוא בת קול משמים ותקרא “גורל” ערל לב הינו. על כך פליאתה על עצמה. “חיה ביילה קומי עורי, קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא, התנערי, מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך ” וכל אלה לא סייעו לצאת מתחושת בוא הגאולה הנמצאת רק אצלו. השנים חלפו, אפור זרוק בשערו, שני עשורים ועוד כמה שנים פוסעת היא באותם רחובות הוגה את שמו לשווא מפרשת כל ניעה שלו ומוצא פיו כאמת שתבוא אליה לחיים למימוש. צועדת ברחובות מרוצפים עם כל צעד משירה פיסת עצמה בעודה הוגה בו בלא אשליה רק האגדה עדין בוערת בה מכלה את נפשה.

חבל שנזכרה בתאריך של היום אמרה לעצמה חווה בת ציון בזוכרה את הרגע בו ראתה לראשונה את מוריס מועלם ניצב מאחור הר התפוחים שבשוק. עיני ילד חומות שסיפרו טלאת יתמות חצבו בתוכה פרצה בה לבת מזור. הייתה באה אחרי עיתונאותה ללטף תפוחים שיבהיקו למדה רזי אבטיח מתוק. עברו עשור ועשוריים מוריס הפך לגביר והיא לדלת היא, עד שפתחה לו דלת החוצה וההחלה דולה עצמה מעמקי האוקיאנוס התכול שבה. שורפת אפר עבר צורפת ענני שנהב לגעת בתקרת היום. פתע הבינה התבלבלות מהי, אהבה וחמלה ישבו על אותו ציר לפני חצי יובל והיא כל יובלה היה בנתינה והוא מעולם לא אהבה ולא נתן בה מתיקות רגע וכל יהבה בעולם היה להתעטף ולו לרגע באהבה. הימים הודחקו כטעמי מקרא, הלילות הוחשכו בבדידות מצמיתה. לא רצתה לדעת היותה אפסית כעורה נותנת לחיים לחבוט בה, שבויה , עקודה בכלא שבחרה בעיניים מפוקחות ביודעה שלא מגיע לה טוב מהעולם. כחווה פתחה רגבייה לטעום עולם. לדעת טוב ורע, השילה כסות עברה כמהה לנשימות חופש הבחירה. עברו שנה ושלוש ומוריס נפקחו עיניו לדעת עצמו שהיה ברעה אליה. שחמס בנפשה פיסה פיסה עוולה. סילק את נפשו המעורפלת כלפיה, חווה נשים, גבר מתהלך שיש בו הכל, ממון, מראה שובה , נחמדות נשפכת. רוצה לחזור לחיכה החם של חווה בת ציון אחרי שיסיים מערכת חושך יהבו לעבור למערכת השמש שלו שנתנה בו חיים. בת ציון כציון לא הפילה חומות, לא פתחה שעריה לאחר , צופיה לבאות מה ילד בה יום. רק חבל לה שנזכרה בתאריך.

באה אלי , אישה יפה קטנה עם עיניים גדולות. “אספר לך” אמרה ברכות “הספר אצבעונית בענפי הלענה ניכתב עלי. כך גדלתי בהתחלה חשבתי שכולם גדלים כך בין לענה ללענה ואז כשהבנתי שאני אצבעונית הלענה היחידה חשבתי שאני אשמה בכך. לא מרדתי במרירות אלא במרות. היו ימים שהפכתי לאצבעונית הסירפד” העניים שלה לא דמעו כאילו דיברה על אחרת. “שמי התכלת וענני הלבן הביטו בי קראו לי לעלות לשם לרכב על עננית כיבשנית להתעטף בענני נוצה”
לגמה מהקפה אט אט והמשיכה לספר ” אחרי הרבה שנים עברתי להיות אצבעונית לימונים ריח הפריחה היה משכר לתקופה קצרה נולדה לה תקווה יש לימונים שדבק בם הסירפד ויש שעשיתי ממנו לימונדה . ענני הפלא בשמי התכלת עברו איתי”
“ועכשיו אומר לך למה הגעתי אליך לא בשל הסירפד והלענה אותם השלכתי לצידי דרכים ולא בשל עץ הלימונים אותו עזבתי . אני בדרכי לארמון גביעי הלימונדה. רציתי לדעת איך אדע לבחור את הגביע הנכון לי”
הבטתי בעיניה הבולעות עולם פתאום אמרה בלחישה “אבדוק מאיזה לימון היא נעשתה” קמה ויצאה נשארתי לוגמת סיפור.

הקור בחוץ והחשכה תפסו אותה כמעטפת. פתע נזכרה שבאה בחלום וציירה בה דמעות וכל הסיפור שהתרקם שם היה כמציאות עילגת ולא ידעה שזה חלום וכל זיכרון החלום בא בשל הידיעה שמחר יש לה יום הולדת גבורות והיא בכלל עסוקה במבחן המחר. תמונתה כקשישה צרובה בה כמעט שלושים. איך הקמטים חרשו את פנייה כל יום ציור עד שחשבה שגם בה דבקה מחלת הישישות וראתה במראה זקנה מתגבשת בה. תמיד קנה לה זר קלות לבנות והיא בכלל לא ידעה אם אהבה פרח זה . הוא אולי חשב כלה וקלות מתחברים. כמה ימים אחרי יום ההולדת צריכה לבוא חגיגת הנשואים שישים שנה של יחד, לא יחד. ולא ידעה למה עלו בה כל זיכרונות אלה. אם בשל התאריכים שבה המציירים חשבון נפש או בשל חשבונם הפשוט. ככל שהתמונות התבהרו בראשה התערפלה תמונת המציאות, הגשם התמלח מדמעות. נתנה לרוח ללטף את פניה להנשיב בה נועם תקווה, למטר לצור בה מטרה ולגשם להגשים אותה, רק הקור לא נתן לה לשכוח את צינת הלב שם בזכרונות שבה על זו שמחר הייתה חוגגת.

פגשתי את תהילה של שי בקרן זווית ירושלמית ברחוב אבנים מחושן
ידעתי את סיפורה ונבילתה קרועה בשורשים מעופשי חטא ועונש
כאדם טפטף לבה, פטדה ככיס מרה מפוצץ , ברקת זרוקה בשערה,
החילותי לסחוט אבנים, נופך טורקיז לשיכחה , אבקת ספיר לסגולה,
ביהלום חתכתי את כל כאבה, שמתי לשם זהוב לתת בה אור, מהשבו
והתרשיש ארגתי רדיד כים לנשמה, מאחלמה הכנתי שיקוי להחלמה,
מהשוהם אופוימיות ורודה שוקקה ומהישפה יופי פנינה שאין כמותה.
החטא והעונש התמוססו רוח האביב בקרן זווית ירושלמית ברחוב
אבנים מחושן שם פגשתי את תהילה של שי

ישבה מולי בקפה ונציאני אל מול המים השוקקים עינוגי שירה אטלקית סובבו אותנו במחול עיור. אישה בשמלה קטנה ומגף השפתון האדום החל לספר העיניים הביטו בידים המציירות על צלחת. ” בפעם האחרונה שהיה לי קשר עם הוא היה בן עשרים וחמש, גבוה , חכם, אטום לב וסיפור חיים לא פשוט” סיפרה ” כן גם אז הייתי גדולה ממנו בחצי עשור” אמרה מחייכת” . “שני עשורים פלוס לא צלח לפתוח את לבו. מוזר, עד לפני זמן קצר חשבתי שאני לא צלחתי לפתוח בו צוהר בעודו מנסר את לבי יום יום” . “לא אלאה בך סיפורי עבר פגומים” קולה רעד קלות. “אומרים לי המשיכי הלאה ,זרמי עם החיים , האהבה ממתינה לך שתקטפי אותה

זיכרון אחד מעיר את משנהו ומלאי סיפורים התקבצו ובאו. הכרתי אותה בריקודי עם גדולה ממני בשבע שנים שתינו היינו קטנות ובלונדיניות הפכנו לחברות צמודות הכרתי את משפחתה המורחבת ואת אחיה הקטן אז סטודנט עם כיפה הפכנו לזוג והיא הפכה לאמריקאית נשואה. הוא רצה להפרד ואני פשוט הלכתי בחופזה ללא לדעת למה. אחרי שנים קיבלתי טלפון וקול אמר לי אני רוצה לחזור אליך אל אותם ימים קסומים. ראיתי אותך אמש בקניון וזה כל רצוני, טעיתי אז. אמרתי לו שאני בחודש חמישי עם הילד השני. סיפר שהוא אחרי גרושים עם שלושה ילדים. סוף סוף יכולתי לשאול למה נפרדו דרכינו . סיפר שחשב שיפריע לו שאני גדולה ממנו. סיפרתי שהאבא של ילדי גם מרוקאי ואף קטן ממנו וכך עברו עוד כמה שנים הצטלבו שוב דרכינו ואני הפכתי ליחידה והוא הפך לפרופסור באוניברסיטה נשוי עם שלושה ילדים וקולותינו נשארו כשהיו והם מופרדים ללא קשר אך עם תכי זיכרון ארוכי תווך חמים וזוהרים בסיפור חיים.

הייתה נערת שוליים תמיד פסעה עלי תהום לא פחדה ליפול למוות הכירה אותו היטב שכן בה. ידעה שהכדור לא נבנה בשבילה גם את הכוכב של הנסיך הקטן לא מצאה. שביל החלב לא נתן לחלב אם. רק עם הדובה הגדולה בחלל השמים מצאה משותף. לא הכירה תווי מעוף לא ידעה מוסיקת עולם גם את העולם לא. “שמרה נגיעה” מהעולם אך הוא חדר אליה בכוח בכאב. האספלט שהיה פעם פחם ידע את צבע עיניה ושמי התכלת שטפו לבה. בשמלה משובצת וצמה מטלטלת פסעה אל היקום שוזרת בו אוצרות שוליים שרק היא מכירה שבעים ושמונה שנים של פסיעות אל המוות ששכן פעם בתוכה

לילה, גלגלה את הכיסא הכי קרוב למסך , לחיות בתוכו. באצבע אחת הזיזה את העכבר צללה לתמונות הקסם, חילקה לבבות לכל. קראה שירי תשוקה טעמה חרוזי אהבה, המילים נספגו בה כקסם. פיזרה בנדיבות קרעי מחמאות עשתה במסך תלאי היא, שותלת עצמה בכתלים כפתקיות מקומטות בכתל. האצבע רוקדת על המקלדת מקבלת חיים צורכת אנרגיה באותיות מילים מילים נכתבות . כאן היא שוכחת גוף מעוות, דיבור רפה , חוסר, חוסר בה, חוסר שיויון . האותיות הקוראות בשמה מעצימות בה טפחים, צומח בה עולם חדש. נסיקת ציפור פרפרי שמים, אנשים, יש בעולם. עין מול עין לב קוצב לב נשמת המסך. צחוקה מתערבב בחיוך אחר, דבריה מתקבלים בחום. מעוף דרור שוכח שעיר עזאזל, כיסא מתגלגל, לילה הכי קרוב למסך.

“מוזר היה הדבר” אמרה לי “שלא לחצוני לנשואין כשכל חברותי כבר עטו שביס והיו מחזיקות פעוטות ובטן. גם לא תמהו איכה אני בודדה ברחובה של עיר ללא שידוך הגון שאף אחד לא דאג להציע. אולי מפאת כעורי הרב וישיבת השטן בלבבי לא חשבו שראוי שאהיה אם ורעיה בישראל.
ברחתי לעולמות הפנים ללא רצון לחבר חיבורי אנשים פן יטשוני ואהיה בודדה שלא מבחירה. אנשים מתים אנשים מתכחשים ואין טעם להציג סוגיות עבר . עריריות היא שאול העצמאות ובה אין רוח נושב רק חידלון של בדלי אדם שהיו או לא.”
“מוזר היה הדבר” אמרה ולא יספה עוד ספר.

נוברת בפחי האשפה אולי תמצא משהו. פעם עוד הייתה מסתתרת שלא יראו אותה. כשדמות הייתה מתקרבת עשתה עצמה כאילו סיימה לשפות את האשפה .היום כבר לא אכפת לה. הנפש שלה הצטמצמה עד שלא הייתה היא כבר מזמן. כשהיתה שלו תמיד אמר לה שעשה לה טובה שהוציא אותה ממיטת אביה שלולא הוא עוד הייתה שם תחת כובד גופו משרתת עד זוב עצמה. האמינה לכל דבר שיצא מפיו כבר שנים לא הייתה היא ורק הבל פיו היה מתארה וידיו המכות ציירו את תוי גופה כחולים כחולים.
שנים כבר לא חשה ידיים חמות מלטפות חיבוק סוגר ותנועות אהבה ללא היא.
כאן בקצה העיר ליד צפרדע ירוקה וחתולים נזכרה בצפרדע שחלמה פעם שתבוא ותהפוך אותה לאהובה. החלה לנשק את הצפרדע הענקית בבכיית תחינה שיבוא בה ירח ויזהרו בה כוכבים ושתהייה כאחת האדם. צלילי מוסיקה חדרו אליה פתע מחלון סמוך ואספקת אויר זימרו בנשמתה. חזרה להיות אותה נערה החיה בתוים. בצעד קליל עלתה במעלה החשכה והתמוססה בה.

הייתה מהנשים האלה שמוצאים את גופתן לאחר לילה קפוא מתחת לעץ ערמונים. איכשהו התפתל כביש האספלט השחור והיא הגיע למטבח מגלגלת עלי כרוב. יוצרת אצבעות שקופות ממולאות באדמדמות מבריקה.
נער נעמד מאחוריה נועץ בה שנאה. לרגע הסיטה מבט מעברה כתפה לא הכירה את הילד לא זכרה איך הניקה אותו שנתיים כדי להציל את חייה לצבוע אותם במשמעות לבנה זורמת. החום היחיד שזרם ממנה.
היא השטן ויש את אלוהים שני קצוות העולם כך צרבו בעורפה וכיסו בשער קצר עד לתנוכי האוזנים. את אלוהים הכירה היטב גבול דק חצץ בינהם היו תקופות שחצתה את הגבול כאילו היא אשתו אבל אף אחד לא שם לב לזה .
אדי הכרוב המתבשל בדמעותיה יצר בה כבלי שפיות של כאילו.
עץ הערמונים היה קרוב מתמיד גופה הקר רצה להניק ליצור חום.

זמזומי הבלוז שבה לא נתנו בה מנוח , גיטר חשמלי קרע בה מיתרים העצוב שוב מצא את משכנו בחדרי הלב הקטנים יום יום. הנשימות הפכו למודעות יותר נושאות על עצמן עולם חסר משקל. עשתה רשימה של מסבחה חרוז, חרוז, ענק, זעיר, צבעוני, אטום, זכוכית, חימר, זהב, כדורי, אליפסי, משולש, חלק,מחוספס, עבר, הווה , עתיד והעדי התעייף מעשות את עצמו כמנסרת שמש לתת בה את שאינה יכולה להניב. קרעה החוט חרוזי הרהב מצאו גילגולם והיא בזחילה רכסה עצמה בגולם עד שתבוא שעת הפרפר וכנפים ינסיקו בה מסע. הבלוז טווה תווי נחל בדמעות קפואות.

עת שכבה זוהרה במיטתה בליל שבת קודש בעיר ציון ירושלים ידעה שהיא בחרה בלבד ואין עליה טינה לאף אדם ואלוה. הרי יכלה ללכת עם הבן של זגורי הסנדלר מתקן הנעלים איש מלומד אמרו לה. שלום היה אומר לה בניד ראש שמא תעלם אם תשמע את קולו המחוספס.
גם בנו של בגבאי נתן בה עין עת באה לסליחות בשחר אלול לתת תפילתה לבורא עולם.
צמתה העבותה מלאה בחוטי כסף כפרוכת אשר תרמה רק שלשום לבית הכנסת עם שם אמא רקומה עליה ,שם פגשה את הגבאי בנו של הגבאי עליו השלום שזקנה קפצה בזקנו ושערו כבר עף ברוח.
זמירות השבת נשמעים מחלונות מוארים כמנגינת עצב בלבה על ימים שלא הביאה אותם אליה לביתה. נרות השבת דולקים באור והגביע עליו קידשה מונח יתום על המפה הלבנה.
ידעה זוהרה שלא חסרים גברים אשר גם היום יחפצו ביקרה ולא בעיקרה. רצתה גבר שירצה בה בשלמותה. כשהייתה מסתובבת ברחובה של עיר ושמלתה מלטפת את רגליה החטובות כשל נערה וחזה השופע מתנועע מצד לצד בחציפות עת תופפה בעקבי העץ דעתה לא נתנה למבטים הפוחזים למרות גילה המתקדם.
את שאול פגשה כך סתם במקרה עיניים מול עיניים הצטלבו פסעו יחדיו לעיר העתיקה דברו על יקום ומדרשי תורה. טיפסו על החומה נשמו יחדיו קדושת לילה. כבר חשבה שהינה מתאהבת היא לראשונה טען באזניה כי יפה בעיניו ,חכמה ונבונה בעלת מזג טוב ואף העז להחזיק את ידה אל מול כפר השילוח באורות המנצנצים ואז נעלם כלא היה.
הסיפורים המעטים עלו וצפו יחד עם דמעות חמות המרטיבות את הרקמה שבכרית. לא מצאה אף אחד שירצה בה בנערה זוהרה הגרה בגוף שלה של עכשיו השוכבת במיטה בליל שבת קודש כשהיא בחרה בלבד.

שם אחד בפוסט אחד החזיר אותי אחורה אלפי ימים. הוא ואני בבדיקת זוגיות. הוא עטור ציציות אני לבושת צניעות. עינים מול עינים ואין בנו בושה ושיח פלפולי מתגלע חכם נוקב ואחר. לבו נשבה במראה לבי ניתר אל שכלו. זוכרת היטב שהיה מעניין ומלבה מחשבה, כמעט חברותא.
לפגישה השניה הביא כתב שהמציא ישבנו בלובי של בית מלון יודעים שזו פגישה אחרונה . לא הייתי הדמות המתאימה לבניית ביתו . צבעונית מידי , דעתנית מידי, סוג של אילוף הסוררת כדי להתאים. השיח היכן ילמדו הילדים , השיח על איזה כיסוי ראש, השיח על אורך שרוול ואורך חצאית. על איזו דרך הלכתית הבית יהיה כל אלו בפגישה שניה. לא זכור לי כמה פעמים נפגשנו וכמה שעות היינו יחדיו. אך זוכרת היטב את תחושת ההחמצה של שני אנשים מתאימים הרוצים כשהמסלול הוא הקובע ולא רצןנם. היום נתקלתי בשמו. הפך לבעל מעמד בקהילה יש לו כמעט מניין ילדים וקהילה ענפה מביטה בצילום ולא מזהה בתוכי שביבי צער על שהפכתי לסוררת אף יותר מאז מלפני אלפי ימים.

שמלת כלה מעולם חלום גם לא בית קטן וגינה . חתולי הרחוב לא יצרו בה רגש גם לא כלבי החצר. רק תכולו של הים יצר בה צוהר האין סוף האבוד. תנועות המים המלטפות צור מציירות עיגולי אבן צרבו בה שינוי. את הדייגים על החוף לא ראתה את המבטים לא ספגה. את שירת הים של משה ידעה בעל פה. וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים ….. נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם; צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים. לא האמינה למלחמות קיצצה את שפת התנ”ך המציאה פרושים אחרים של שירה אחרת שירתה שלה. ללא חלומות ללא חלונות רק גל וקצף ללא זנב בת הים וללא האהוב כרעה ברך מילאה את הים בגשם לבה

עברו שנים מאז תכול רקיע זרוע כוכבים צפה בה, בא לומר בה לילה. רוח לא פלחה אויר, הקיץ הבליח בנפשה קרן . נוגסת פסיעה פסיעה פעמי לבה רוחשים חדש. תבונת העלם בעלמה נעורה בקסמי שיבולי חייה, עומרי העצב כרעו ,זירעונים התפזרו בשדה מחכים למטר שיבוא. עקביה תופפו במרצפות הרחוב, צמידיה שיקשקו ניגון אוהבים, שמלתה נעה מלטפת חלל חם. צמיד הרגל בטורקיז נתן בה אותות מקצב וטבעת עדויית פרחים ציירה בה משב איטלקי, אושר על גדות אגם. בבואתה נתגלתה בחלון הראווה שערה הסתור עיניה הבורקות, סודה. צמחה בה יריעת ידיעה שאין בו ממש , קולו החם, אותיות לבו יתפזרו עת יעלה השחר ויצפין לתוכו זימריות עונות ולאות המעופפות בו כנשמות אור רוקמות בו לענה. קמטה חזיון תעתועים קיפלה עצמה אל הרוח חורזת צפונות לעדי זיכרון. הלבנה לא נתנה בה פרי, הירח לא שורר לה שירה, בעודה נוגסת צעד צעד את נתיב החיים פזרה כוכבים ברקיע התכול.

כשכבתה המנורה סתם ככה הבינה שירד יום .
הידיעה פלחה את לבה כבתה האהבה.
רגעי הקסם שבו ועלו מתוך דמעות ערפליים
חום גופו שהרטיט את לבה קפא ברגע
שפתיה שלא טעמו שפתיו מעולם צחחו ביובש
אותות הזוהר נמוגו. במראה חזתה בקמטים שחזרו בין רגע.
העיינים שהביטו בה כבויות דהויות
ידעה הוא היה האחרון כבתה מנורת חייה
שהאירה פנים ששלחה קרן ללבה לראות את עצמה באור רך ונעים.
כבתה המנורה סתם ככה.

עיניה הלוחשות צימאון למה שלא היה ירו גצי אי הבנה לתנודות באוויר. כאשר שמעה את שמה במנגינת עבר קפאה. תמונות זיכרונות שהיו לא שלה נדבקו לציר חייה. פתע ידעה הריחה הרגישה את היד אשר גרמה לה להיעלם לתוכה פנימה. מצאה עצמה רצה לים השחור השמלה נרטבה עד למחשוף הצנוע הגלים הכו בה פחות מכאבה הקור רחם חדשה ידעה מחר תהייה אחרת צעד צעד הלכה לתוך הסער.

היה בה מוזר שבו ביום עלתה בה השמלה הלבנה וצחור השושנה כזיכרון של ביזריות בזר חיים ללא נשמה בו ביום גם ידעה עת ליל את הזהרתו של אלתרמן לשמור נפשה פן תתן פעם ראשונה דרור להאחז באולי של אחר. ימים רבים שהפכו לשנים לא רצתה אפילו לחלום על ידיים אוחזות ולב פועם עצם הנסיגה לראשית נתנה בה איפשור של אופק יום בים בהיר. בו ברגע גם ידעה את ידיעותיה הצועניות. צלילי הצמידים ורקיעות הקבקבים במרפסת העץ סיפרו לה חלום נגוז שאין בו אדמת שורש ומעוף שמים. ילדים לא יולדו. אהבה היא מילות האחר כציפורים הנודדות במסלול ידוע מראש והיא אין בה נתיב אלא צבעי קשת וכנפי הפיה לפזר בדלי אנשים משומשים הנעטפים ברדיד זהב הרוח רקום באותיות שקרים. היער שבה הציפורים הן טרף ובלביאות אין עדר הצמרות שוכנות בעננים שטים והשורשים מטיילי עולם ובין לבין דר לו המוות אורב כעורבנית ציפור שיר הקורעת בזמרתה חלל. היה בה מוזר בו ביום עת פרשה כנף לתוך עב גבוה.

הייתה נערת שוליים תמיד פסעה עלי תהום לא פחדה ליפול למוות הכירה אותו היטב שכן בה. ידעה שהכדור לא נבנה בשבילה גם את הכוכב של הנסיך הקטן לא מצאה. שביל החלב לא נתן לחלב אם. רק עם הדובה הגדולה בחלל השמים מצאה משותף. לא הכירה תווי מעוף לא ידעה מוסיקת עולם גם את העולם לא. “שמרה נגיעה” מהעולם אך הוא חדר אליה בכוח בכאב. האספלט שהיה פעם פחם ידע את צבע עיניה ושמי התכלת שטפו לבה. בשמלה משובצת וצמה מטלטלת פסעה אל היקום שוזרת בו אוצרות שוליים שרק היא מכירה שבעים ושש שנים של פסיעות אל המוות ששכן פעם בתוכה.

עד שלא החלה לתכנן מטעמים חדשים לשבת , לא סיכמה את נתיב הדרך ההפכפך בין ימי השנה . שנת הפרפר יכלה להיקרא השנה הניעות בין זחל ,גולם ופרפר במקצבים שונים לתקופות ארוכות, זעירות תוך הקפדה בכל פעם על כנפיים צבעוניות וארוכות יותר . התפוררות יום יומית ותקומה ללא איסוף. רק ילדים זבי דם דורכים על רסיסי הזכוכית ואין להם למי לפנות כי היא הייתה משענתם ובטחונם היחיד. ראו אותה במצבי הצבירה והיא לא יכלה להתיצב נעה איתם בתויה שלה עולה יורדת חיי נדנדה .הדבר לא סופר לאף אחד. לא סוד היה הדבר שלא רצתה את החיים ולא יכלה להם נשימה נשימה. הייתה אורזת עצמה מחדש נותנת בה חיות שתוכל להתגלם ולהיות היא. הרקיע לא ניראה שבועות ,קולות שיח לא נשמעו ימים. בכל דרך ניסתה לסייע לעצמה. ידעה שאין אחרים ידעה שאף פעם לא היו. השמש החלה לבקוע צוהרים מפלי המים צלחו לשטוף אבק דרכים החיות גדלה שנת המעוף החלה בתכנון מטעמים חדשים הקטנים עליה , המטבח הוא רק עוד פלח מצוייר.

עת נתנה קולה בשיר ידעה אביטל בת אלקנה שמורי השכן מימול מקשיב בה קשב רב. כיתומת השכונה דרה בבית דודתה אשר חיפשה לה שידוך מיום ניצני שדיה החלו לפרוח. קשת הליכה היתה היא והכירה רק מקרוב. מורי בן טוביה הסוחר בעל עיני התכלת ויתום מאמו היה המיועד.
שמעה אביטל את טריקת דלת הבלקון ומיד ידעה שמורי יושב אצל השולחן עם כוס תה חם ומשיט בו מחשבות. אז החלה לשיר שנסונים שלמדה על פה להניח את דעתו שיחשוב בה. כל האביב חיכתה לחודש אלול לצאת לסליחות לפני שבא נתיב האור. ישנה עם שמלותיה רק שמעה את את דלת הבלקון נטרקת יצאה בריצה מהבית הולכת אחרי מורי עד למקום הסליחות. לא ידעה היא אם יודע צעדיה אם שמע את נעליה הנוקשות בחשכה.
ערב ראש השנה השימה אוזנה כאפרקסת ודלת נטרקת לא נשמעה הגיע ערב וטרם פצחה קולה בשיר. הציצה דרך הסורג ,את מורי לא ראתה לא אור בחלון לא שמעה שיקשוק צלחות, מאום.
כך שתקה שבועיים ימים אף מילת שירה לא יצאה מפיה. פתאום שמעה טריקת דלת החלה לשיר בדמעות שלא נגוז בה החלום להיות של מורי בעל עיני התכלת היתום בנו של הסוחר.

שערה עד מותניים התבדר מלטף את כתפיה החשופות. שמלת הפרחים נעה על רגליה נעולות הסנדל האדום. שדיה הכבדים עלו וירדו כאילו לאחר ריצה. פגישה ראשונה עמדה לה בפתח. בשפתון עדין ומשקפי שמש עומדת אל מול השמש הגדולה חושבת תקווה. ידעה שיפה היא אך רצתה שירצו בה בשל חכמתה.
את הנייד החזיקה צמוד אליה שמא יתקשר או ישאיר הודעה. קבעה אתו אל מול החומות לפרוץ חומותיה שלה אל נוף ירושלמי נשקף. שם כבר עמדה לבדה חרצה בה החלטות של חיים. נזכרה בתינוקת שהייתה בתוכה ניצבו שתיהן וקבעו מסלולן. פתאום השנים התקצרו הזיכרונות צפו עלו קרני אור האירו את כנפי תחנת הרוח המסתובבים והאישה הקטנה ידעה שהוא לא יבוא.

קטפה אשכול שהזכיר לה את אשכול חטא המרגלים ששנים נשאוהו עד למחנה. ענבים גדולים יפים במגוון צבעים מעוררי תשוקה.
זמזמה את ברכת הגפן משובח הפרי משבעת המינים.
נשאה את האשכול במדברה הצחיח נתנה בו מי אהבה.
במכחול ציירהו כמתת אלוהים האושר צייר בה חיים.
בסיום המסע כשרגלה האחת נושקת בארץ המובטחת טעמה ענב.
היו אלה ענבי בוסר טעמם המתוק היה המסע כיי”ש בעצמותיה.

כשקצף הים ליטף את רגלה עלה בה זיכרון ישן דהוי צהבהב.
תמונת הילדה עם הצמות עמדה אל מול הים נושמת אבק חול וראותיה מלאות אושר. שם באופק הרחוק פזרו פרחים על שבילי החופש פרפרים נשאו קול אוושת רוח דרור. תכול הים פגש בתהום לבה ידעה שמצאה אהבה. שם הסער והשלווה ישכנו ברוחב קסום של פעימות פליאה.
אמרת שמלתה הומלחה במים קרים ניעות הגלים דגדגו בה בחום.
שער הכסוף התבדר ברוח שזור ברוחה היא. השמש השוקעת ציירה בה עונג. קול צעיר העירה “סבתא” הייתה זו ילדה עם צמות

היה בה מוזר שבו ביום עלתה בה השמלה הלבנה וצחור השושנה כזיכרון של ביזריות בזר חיים ללא נשמה בו ביום גם ידעה עת ליל את הזהרתו של אלתרמן לשמור נפשה פן תתן פעם ראשונה דרור להאחז באולי של אחר. ימים רבים שהפכו לשנים לא רצתה אפילו לחלום על ידיים אוחזות ולב פועם עצם הנסיגה לראשית נתנה בה איפשור של אופק יום בים בהיר. בו ברגע גם ידעה את ידיעותיה הצועניות. צלילי הצמידים ורקיעות הקבקבים במרפסת העץ סיפרו לה חלום נגוז שאין בו אדמת שורש ומעוף שמים. ילדים לא יולדו. אהבה היא מילות האחר כציפורים הנודדות במסלול ידוע מראש והיא אין בה נתיב אלא צבעי קשת וכנפי הפיה לפזר בדלי אנשים משומשים הנעטפים ברדיד זהב הרוח רקום באותיות שקרים. היער שבה הציפורים הן טרף ובלביאות אין עדר הצמרות שוכנות בעננים שטים והשורשים מטיילי עולם ובין לבין דר לו המוות אורב כעורבנית ציפור שיר הקורעת בזמרתה חלל. היה בה מוזר בו ביום עת פרשה כנף לתוך עב גבוה.

פגישה אחת בתוככי העיר הקדומה
צנחה האהבה ישר ללבה פועמת רוגשת
עינבי הפלא התוססים גידלו בציר אדום
ראשו המלא בתבונה לדעת אותה מדוייקת
לקבל אותה כפי צריבותיה היא לתת בה אור
רחובות העיר דרשו שלום בהם
עת פסעו אל חלום זהוב בשמי התכלת הבוערים
תלוליות עבר נמחקו בורות נוצקו באהבה
פגישה אחת בתוככי עיר קודמה לחלום.

הייתה מסתובבת בלילות השבת בעיר השוממת יודעת על פה את כל המזמורים ידעה במדויק את המתחולל מאחורי החלונות המוגפים. הנרות המרצדים שכינה , את הקידוש המייצר משפחה,ריחות האוכל שהיא בישלה.
רחובות ירושלים ללא הקדש, כיבוי החולין, כיבוייה היא. מדורות השבט ציירו בה תהיות של קדושים קדושים תהיו קשקושי הלכות. ככל שהחשכה העמיקה ידעה את זיקוקי היא. אפיקורסית בעל כורחה צעדה אל המחוז האחר מצמידה את מעילה הארוך בצינת הליל. בבועתה לא היה פחד וגם לא בידיעתה. לא ראתה את המבטים התמוהים של עוברי אורח שחלפו על פניה. לא ראתה את דמותה המשתקפת מחלונות הראווה של חניות סגורות.
מצאה ספסל לנוח צמת הצד הייתה ככרית עת נרדמה בנעלי לק שחורות עטויות גרביים לבנים.

יושבת באחוזה בכפר ריבועי הטירה מקשיבים לה ככותל כבוש בלבה אוגר סודותיה מימי קדם בעודה שכובה על הדרגש במרתף רועדת מקור כל לילה ודמעותיה חמות. כתרה מכתר את נזר הבלות מסתירו מעיני כל. קולה הצלול כצל על בורתה הזוהרת. רק ענני הנוצה ידעו לכתוב את חייה במלואם. לבוש המחצלות בקושי צלח להצניע את הבלויי שמתחת. ניצני ההיא של פעם פרצו בעוז עת ליל . הזמנים שרצו בה כאות קלון רק האחו נתן בה מנוח להיות היא עת התהלכה בגאון בשבילי העץ נוקשת בעקביה הרוצים לפרוץ במחול משחרר. ציפור הכחל סימנה עיגוני דרך וזמיר הזהב נע בקצב הליכתה . קוטפת איזמרגדי שדה מוחקת זיכרונות עבשים צועדת בתוך הרוח קוראת תגר למשבצות הכתלים.

בוקר שבת העירה את ציפורי השחר שיניעו רוח בכל הדממה מסביב. נזכרת במזוודה האדומה הגועשת שהטילה בול בפוני תובנה לפני שלושה. רק אמש הוכנסה לתיק השחור לטביעה סופית בעוד הגלים מכים בה בחוזקה בתוך כל השקט. מזוודות עולות ויורדות במדרג נשאות במסוע המסתובב מספרות חיים. בגדי המלמלה מאחוזת הכפר אחזו בכנפי לבה תחרה תחרה. בדי התלאות נשרו טלאים טלאים. מחוך הפשתן איבד חוטי קשר. חלוק המשי נזנח כבר אלפיים. חצאית הצועניה שכחה רקוד. ברט הלב טרם נכבש. שחור עטף הכל עם ניצני צבע בוהקים. רוכסת עצמה בטקסטיל לוגמת חלומות בדים. אסופת זכרונות בזר מבאיש שמה פרח פרח לשמור בספרים. אלו הם חייה ידעו ציפורי השחר העטות סביב לוחשות בה רוח.

הקור בחוץ והחשכה תפסו אותה כמעטפת. פתע נזכרה שבאה בחלום וציירה בה דמעות וכל הסיפור שהתרקם שם היה כמציאות עילגת ולא ידעה שזה חלום וכל זיכרון החלום בא בשל הידיעה שמחר יש לה יום הולדת גבורות והיא בכלל עסוקה במבחן המחר. תמונתה כקשישה צרובה בה כמעט שלושים. איך הקמטים חרשו את פנייה כל יום ציור עד שחשבה שגם בה דבקה מחלת הישישות וראתה במראה זקנה מתגבשת בה. תמיד קנה לה זר קלות לבנות והיא בכלל לא ידעה אם אהבה פרח זה . הוא אולי חשב כלה וקלות מתחברים. כמה ימים אחרי יום ההולדת צריכה לבוא חגיגת הנשואים שישים שנה של יחד, לא יחד. ולא ידעה למה עלו בה כל זיכרונות אלה. אם בשל התאריכים שבה המציירים חשבון נפש או בשל חשבונם הפשוט. ככל שהתמונות התבהרו בראשה התערפלה תמונת המציאות, הגשם התמלח מדמעות. נתנה לרוח ללטף את פניה להנשיב בה נועם תקווה, למטר לצור בה מטרה ולגשם להגשים אותה, רק הקור לא נתן לה לשכוח את צינת הלב שם בזכרונות שבה על זו שמחר הייתה חוגגת.

פתאום ידעה שתהייה זו כבישה קרה. לא תהייה שוב צעירה, יפה מעולם לא חשה. לא יכלה לבחור אהבה אז וגם לא היום בקשישות הקמט בנזילת העור גם לא ביחידות האור, אורה שלה, עורה שלה. הסרפדים החלו למלא את חלל האושר הרגעי, האשליה החלה לפוג, הצינה עממה תשוקת פעימה חדשה. פתע עלתה בה מחשבה שכבישה קרה עושה שמן זך וטהור, המשיכה לצעוד ביער החלום מסיטה עננים.

בא לו היום אותו לא חלמה
כסות לבנה שמלת מלמלה
שבירת הכוס פירורים פירורים
ואיש לא ידע ואיש לא הרים
זכוכיות נוצצות מציירות מנסרות
חודן של שקיפויות בערמת אשפתות
בא לא היום אותו לו חלמה

צעדה לקראתי כלא רואה דבר מלבד חללה הפרטי. בפתח בית הקפה הקטן עצרה והתבהרו עיניה. בטרם ישבנו החלה להסביר מדוע הייתה חייבת פגישה דחופה .
” חודשיים לא יצאתי מהבית אלא רק לרופאים ובדיקות. חודשיים שהמוות חלחל בי בחרדה אם אחיה וכמה . השיתוק הגופני הביא שיתוק לחיי הפסקתי את סלילת השבילים אשר ראיתי אותם ברחוק.”
שבילי הדמעות צנחו על שדיה הנושמים בכבדות ” תביני סוף סוף פתחתי עצמי לעולם ואז העולם בגד בי החופש אליו כמהתי הלך והתרחק”.
” כשרק רציתי לטעום חיים הם הלכו ונהיו צרים” עיניה בלעו את הסביב בספיגה מלאה.
“הייתי חייבת לומר לך שזהו עכשיו הכול מחדש אני על הרגלים וכלום לא יעצור אותי בנתיבים החדשים” הציצה בשעון קמה ביעף אני חייבת לעוף יש תור לספר”
נשארתי מהרהרת בזחל גולם ופרפרי לבי

באהבת חום, קופץ שקופיות, פטיש רסיסים, רסיסים רסיסים, רסיסים רסיסים, הוסיפה זיזי קופיסטים חשופים, תגובתם של רסיסי חיים, נגב, נצ’ר טו מהשבי.

העיסוי הלבן הלבן רק בשמלה והפרידה. השמחת אורחים כאילו נגל ומ נגעלה. רק ילדה קטנה צמיחת חיות ומוות נעלם. שלישי, שישי, שישי, שישי, תשס”ז, תשס”ז, תשס”ה, סיפור חדש בפרזול אדם ללא פטיש פרורים צפי ללא דבש רוח ק. שחורי המכוב הזלגו אפ, זכות גבוהה , נשמה עלית השלכה, פעמה עשורים נובטים.