אל תקראו לי גיבורה
Copyright © 2019
השחרור
שלך
הכבלים
שלי
בחוץ מתרחשת
מיני סערה
הרוח
התחזקה
ושרשרת
רעמים
חלפה
כמו
צווחת
האווזים
במעופה
רוצה להענש
לחלות נורא ולסבול
ולכפר על כל מה
שלא מובן לי בכלל
אבל העונש הנורא כבר
קרה
את
לא
כאן
עוד לילה
עם סחרור
של מחשבות
ב רשת גימל שר זמר
לא יודעת את שמו
אבל קולו עושה לי טוב
וגם מרי וחואנה
מקלעת השמש שלי
זאת שיושבת תחת
עצם הסטרנום
מחכה
שאעלה בה ארוכה
ואני מנסה
או כמה שאני
מנסה
אני לא אומרת:
חיי נגמרו
אבל חיי הקודמים
בטח
סדר יממה
בבוקר אני ישנה
בצהריים מתעוררת
בערב מתכוננת
לעוד לילה
של מחשבות
עם
מרי וחואנה
אל תגעי בי
לחשתי לה
כשהתקרבה
מכל מגע קטן
אני אבודה
אל תחששי
אמרה
אני הרוח הטובה
ונשבה קלות לעברי
מספרים שעד היום
לא יורד מבט הפליאה מפניה
כשראתה אותי מתגלגלת
במדרון
אז תכף ארבע
ציפורים ראשונות
כבר מצייצות
רכבת מסע עברה וצפרה
מהכביש הראשי
מחוץ לשכונה
נשמעות המכוניות הראשונות
הברך שלי שנחבלה
אומרת את דברה
ואני בין סיגריית קנביס
אחת לשנייה לוגמת קפה
וממשיכה לחשוב…
אולי מחר ארד לנהר
הזורם ברחוב המקביל
אולי…
כשמיכל אמרה לי: אמא אבדתי את השמחה…!
שתקתי
ונזכרתי שלפני למעלה מארבעים שנה גם לי זה קרה,
בבית ילדה בת שלוש ותינוק בן כחצי שנה ואני בדיכאון לאחר לידה שגבר והסתבך…
וברדיו מודיעים שתרצה אתר נפלה אל מותה…
ואני יודעת שאני חייבת לחזור לדרך ,
חייבת למצוא שוב את השמחה ולו למען ילדיי…
ואז כתבתי את ״אל תשפטוני״
והיום אני רוצה למצוא אותה שוב וכשאמצא אותה,
את השמחה אחלוק אותה איתך
מיכל
בלילה
בין
חצות
לבין
השעה
שהציפורים
המתעוררות
מצייצות
עולות
בי
המחשבות…..
שרשרת
לצווארי
אשזור
מכל
הרגעים
שידענו
לקום
ולאהוב
אל
תהיו
עצובים
רק
חייכו
אלי
אני
אוהבת
חיוכים
מונחת
בסירת
האובדן
שלי
נותנת
למים
לטלטל
לזרם
לסחוף
עם
הרוח
אמא
אבדה
לי
השמחה
היא
אמרה
ואני
שידעתי
שתקתי
מהמקום
הנמוך
ביותר
״אובדן האבן״
אני
יוצרת
אני נוהגת לומר שכשהייתי ילדה הייתי הרבה יותר חכמה
והיום אני יודעת שחוכמתי אז נבעה מאי הידיעה עד כמה אדע לכשאגדל
שאינני יודעת דבר……
אדם יוצר
דיוקנאות
שלו
עצמו
והן
כבויות
ופניו
אלינו
מחייכות
ואנחנו
אל
חיוכו
נימשך
לא,
לא
אקלל
אלוהים
אך
בוודאי
לא
״אכתור״
לו
כתרים
הסתכלתי
על הדמות
מגלגלת האבן
במעלה ההר
וידעתי
אני
״סיזיפוס אם״
והאבן
שלי
אבדה
בדרך
באותו הגוף
שנתן לך
חיים
אני נוצרת
עכשיו
צרור זכרונות
בכספת נעולה
בינתיים
אז בנינו מגדלים
אבל לא הגדלנו
את נפח הקיבול
של הנפש
אז הנה ״תשובה ייצוגית ״
לשואלות/ים
את בסדר?:
כן
ממשיכה
בדרך
אבל
בסלאלום
לכתה של מיכל
הכניס לי
״נוק אאוט״
נכון לעכשיו
אני על
הקרשים
התחילה הספירה
המתח סביב
ואני יודעת
לפני שישמע
הצלצול
מי
את
התחושה
החדשה
שהתמקמה
בי
?
אני
היא
״
תוגת
העצבות״
יש שנופלים במלחמה
ויש שנופלים
בקרב
על
החיים
לא רוצה שתהיו עצובים
אבל כשמיכל אמרה לי ולא מזמן:
אמא אבדה לי השמחה
……..
כשהיא תחזור אלי והיא תחזור
השמחה
אשמח גם בשבילה
אי אפשר ללמד
שמחה
אי אפשר להעניק
שמחה במתנה
כשהנפש חולה זה קריטי
כמו כל מחלה מסתבר
ומתי היא תחמיר
ומתי היא תתקוף
כנראה כשהמצב
ייראה מתמיד, טוב
כמו הצג של תנודות הבורסה
ביום פעיל במיוחד
פיק של נסיקה
ואז כמו נפילה
ללא מצנח
ואנחנו נשארים
אבודים מול
המציאות שעל המסך
חברה טובה התעניינה
אם אני אוכלת?
עניתי לה :
כן וגם צוחקת
רק לא שמחה
אז
הכנסתי
את
עצמי
לקיפאון
רגשי
ונכון
לעכשיו
אני
לא
רוצה
לצאת
משם
…וכמו מאה שנה חלפו
והדרך נמשכת
ואשתדל שתהיה בטוב
שבת שלומות
כדי להצליח ללכת אתך את
ארבעים השנים האחרונות
יצרתי קצר בין ראש חושב
ולב מרגיש
ועדיין לא תיקנתי
מיכלי ממי
אני סולחת לך
לא היית רוצה
שאכאב כל כך
כשאגיע למעלה
אחרי שאסיים
את חיי
המשולים
לחציית
נהר הסמבטיון
אתקבל שם
במחיאות כפיים
רמות
ואת מיכל תעניקי לי
את
האות
ותלחשי לי:
אמא
כל הכבוד
היא שאלה:
איך חיים עם זה ?
ואני עניתי:
חיים
עם
זה
לא ליוויתי אותך
לשדה התעופה
והמזוודה
נשארה
מאחור
לא שתינו קפה
של
לפני
במזנון
לא
עשית צ’ק אין
ובכל
זאת
נסקת
מחיי
כהות
הרגש
אשר
כפיתי
על
עצמי
שומרת
עלי
מעצמי
והיא שאלה:
עד מתי?
ואני עניתי:
מה?
עד מתי
תמשיכי לכלוא את הרגש
ולמנוע
מימך
גישה אליו?
היא חזרה ושאלה
ואני עניתי:
עד מחר או מחרתיים
שנה שנתיים
או לא בכלל
אולי
היום יום המשפחה
יום האם
וסיפור מצחיק
כשמיכל הייתה משהו כמו 14
שאלתי סליחה בת שלי למה לא קבלתי כלום ליום האם?
אז היא ענתה לי:
את צריכה לתת לנו כי בזכותינו את אמא
ואכן כל שנה קניתי להם כרטיס גירוד ביום האם
כשאתאושש אקנה לשחר ואת של מיכל אגרד בעצמי
נשארתי אמא של שחר ואמא עצובה של מיכל
ונשארנו משפחה , משפחה חסרה
הן שואלות
איך את יכולה
את גיבורה
ומעוררת השראה
ואני עונה:
את מיכל שלי
אספתי אלי
לתוך נשמתי
והיא איתי
את האישה
שלקחה את מיכל
אני לא מכירה
הסובלים
כבר
לא
סובלים
והנשארים
יצטרכו
להאחז
בזה
כשהסבל
שלהם
יהיה
בלתי
נסבל
בחוץ ציפורים ראשונות מצייצות
הלילה עברתי שלב נוסף
נרדמתי בחטף
ישנתי ככה סתם
כי הייתי עייפה
בלי רגשות אשם
בלי לשאול אותך
בפעם האלף ו..,למה?
כיביתי האור הסתובבתי על הצד
עצמתי עיני ונרדמתי
כמו תמיד אחרי שהיית כותבת לי
אמא חזרתי כן גם בגיל 46
אני הייתי האמא
ואת היית הבת שלי
ולתמיד
כן, נכון
גם אני מודעת לכך שאני עסוקה רק בעצמי
כי אני נשארתי כאן
והאופציה היחידה שלי להמשיך להיות
זה למלא את הבור שנפער
החומה שנסדקה קשות
מרכז העצבים החשוף
והחיים מסביב
שממשיכים
וזה טוב
זה לא שלא אמשיך בדרך בסלאלום הרגשי שלי
אבל עכשיו היא תהיה רק שלי
תודה שעזרתן/ם לי להגיע עד הלום
מרגישה חזקה להמשיך
תודה
Published: Feb 19, 2019
Latest Revision: Feb 19, 2019
Ourboox Unique Identifier: OB-576844
Copyright © 2019
Skip to content