סיפור חייו של ר’ עקיבא

.עֲקִיבָא היה רועֵה צֹאן

הוא רעה אֶת עֲדָרָיו של איש יְרוּשַלְמִי עשיר וְלוֹ שֵם משוּנֶה, כַּלְבָּא שָׂבוּעַ

.לְכַלְבָּא שָׂבוּעַ היה כסף רב וּרְכוּש, וגם בת מוצלַחת – רָחֵל

לרָחֵל היו מְחַזְרים רבּים, אך היא לא הִתעַניינה בהם

מִכּל הבחורים מצא חֵן בְּעֵינֶיה אחד – עֲקִיבָא הרועֶה.

עֲקִיבָא, אמרה בְּלִבּה, הוא איש צנוע וּמְעוּלֶה.

.אין לי סָפֵק כי לוּ ניתנה לו ההִזדַמנות לִלמוד – היה לִמְלוּמָד גדול וּלמנהיג

“?הלכה רָחֵל אֶל עֲקִיבָא ואמרה לו: “אִם אֶהיה לךָ לְאישה תלך ללמוד”

אמר לה עֲקִיבָא: “כן.”

למחרת הלכו השניים וְנִישׂאו בַּסֵתר, כי יָדעו שהדבָר לא יִמצא חֵן בְּעֵינֵי כַּלְבָּא שָׂבוּעַ.

ואמנם כַּלְבָּא שָׂבוּעַ כעס מאוד.

הוא סילק אֶת בִּתו מִבֵּיתו, ואף נָדר נֶדֶר לְנַשֵל אותה מִכּל רְכוּשוֹ – לא לתת לה דבר וַחֲצי דבר מִן הרכוש הרב שֶצָבר.

כך, בלי בית וּבלי רכוש, הֵחֵלו עֲקִיבָא ורָחֵל לִחיות יחד, וּבַחורף, עִם בוא הכְּפוֹר והגשמים, יָשְנו בְּמַתְבֵּן.

שָם, בַּמַתבּן, על ערימת חציר, אמר עֲקִיבָא לאִשתו: “הוֹ, רַעְיָיתִי, אַת כל כך נִפלאה, ולי אין דבר לתת לךָ. אִילו היה לי כסף הייתי קונֶה לָך תכשיט מיוחד וּשְמוֹ ‘יְרוּשָלַיִם של זהב’.”

עוד הם מְדַבּרים וּמַבּיטים זה בְּעֵינֵי זה, והִנֵה בא אדם לָבוּש בְּלוּיִים ועמד בְּפֶתח המַתבּן.

“סליחה,” אמר, “אולי תוּכלו לעזור לי.

אִשתי ילדה זה עתה, וּמיטה אין לנו ואף לא תֶבֶן להשכיבה עליו. תוּכלו לתת לנו מעט תבן?”

“בְּחֵפץ לב,” ענו השניים, ולא יָדעו כי היה זה אֵלִיָהוּ הנביא.

“רְאי,” אמר עֲקִיבָא מִשֶהָלך האיש, “יש אנשים שאף תבן אין להם.”

אמרה רָחֵל: “נכון. וכעת, עשֵׂה אֶת שהִבטַחתָ לי – לֵךְ לְבֵית המִדְרָש וּלְמַד.”

ר’ עקיבא חוזר הביתה

שְתֵים עֶשׂרה שָנים ארוכות למד עֲקִיבָא בְּבֵית המדרש, לָמַד וְלמד עד שהיה לְרב מלומד וגדול, וְלוֹ שְנֵים עשָׂר אֶלף תלמידים.

אז ורק אז יָדע שהִגיעה השעה לָשוב אֶל עִירוֹ ואֶל בֵּיתו.

שָׂמחו אַנשֵי יְרוּשָלַיִם וְיָצאו לָרחובות לְקַדֵם אֶת פָּנָיו.

שמעה זאת רָחֵל ואף היא מיהרה לָצֵאת לִקְרָאתו.

“ככה, לבושה בִּסְמַרְטוּטים, אַת יוצֵאת לִפגוש אֶת בעלך שלא ראה אותָך שָנים רבּות?”

לעגו לה השכנות, “הוא לא יְזַהֶה אותָך… אולי תִרצי שנשאיל לָך בגדים נאים?”

אמרה רָחֵל: “לא, תודה. אלו בְּגָדַיי היחידים… אבָל עֲקִיבָא בעלי יכיר אותי וְיֹאהב אותי גם כך! מי כמוהו יודע כי העיקר אֵינו הבגד, אֶלָא האדם שבְּתוכו.”

וכך, לבושה בִּבְלוּיִים, פִּילְסה לה רָחֵל דֶרך בֶּהָמון שֶהִקיף אֶת רַ’ עֲקִיבָא.

“זוזי, אישה עלובה!” קראו התלמידים ודחפו אותה.

אבָל רַ’ עֲקִיבָא הִכּיר אותה מיד.

הוא חיבק אותה וְגָעַר בְּתלמידיו: “הָניחו לה מיד! כל התורה שלָמדתי, וגם כל התורה שלְמַדְתם מִמני –  שלה היא! כל חוכמתי וִידיעותַיי בִּזכותה.”

כלבא שבוע נפגש עם ר’ עקיבא

בינתיים שָמע כַּלְבָּא שָׂבוּעַ כי רב דָגוּל הִגיע אֶל הָעיר, והֶחליט: אלך אליו ואתייעץ איתו, כי יש בי חרטה על הנֶדר שנָדַרתי ועל הסֵבל שגָרמתי לְבִתי.

הלך כַּלְבָּא שָׂבוּעַ וסיפר לְרַ’ עֲקִיבָא על הנֶדר שנָדר.

שָאל אותו רַ’ עֲקִיבָא: “אִילו ידעתָ אז כי בעלה של בִּתךָ יהיה מלומד גדול, האִם עדיין הייתָ נודר אותו נֶדר?”

אמר כַּלְבָּא שָׂבוּעַ: “לא וָלא. אפילו היה יודע פֶּרק אחד של תורה לא הייתי נודר אותו נֶדר.”

אמר רַ’ עֲקִיבָא: “נִתמַזֵל מזלךָ. אני הוא האיש.”

“אתה?!” הִתבּונן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ בַּחֲתָנוֹ, רועֵה צֹאנוֹ לְשֶעָבר.

לְרֶגע הִתקַשָה להאמין בַּדבָר, אך מיד חִיבְּקוֹ, כָּרע בֶּרך ונָשק לו על רגליו, וגם נתן לו וּלְרָחֵל מחצית מִרְכוּשו: בַּית וְכֶסף, שָׂדות וּמַטָעים, וכמובן – המון עִזים!