יאנקו מן העיר התחתית

אנחנו בחרנו ביאנקו לדמות שמסביבה כל העבודה תעסוק כיוון שכאשר קראנו את הסיפור הוא הדמות שאליה אנחנו הכי התחברנו והזדהנו באופן אישי. יאנקו הוא נער משכיל ונבון, תקשורתי וחברותי, סקרן לחקור על העולם ולחוות הרפתקאות, שעבר מקרים מורכבים המתקשרים אליו ואל משפחתו אשר נתנו לו ניסיון חיים, ובעיקר הוא בעל קסם אישי. בנוסף, ליאנקו ניתנה עצם היותו ילד משותק על כיסא גלגלים שעבר אירועים לא קלים, זווית ראייה אחרת על העולם – זווית טובה היודעת לשפוט את אופיו של כל אדם, זווית שכל אחד מאיתנו צריך לנסות לאמץ מתוך קריאת הסיפור על מנת להשתלב בדרכי החיים.

cześć !cześć! תיאודור אומר לכם שלום.

שמי יאנקו ואני רואה שאת תיאודור כבר פגשתם. לא מזמן אני עברתי תקופה קשה שאותה לא אשכח למשך חיי המוגבלים, כאן על כיסא הגלגלים.

כמו כל יום אני מדבר עם תיאודור, מתייעץ איתו, רב איתו, מאכיל אותו אמנם אני חש תחושת קיבעון, מעין שעמום שלא חולף. לא מעט אני פותר לעצמי בעיות בשחמט, משחק במשחקים אחרים לבדי או קורא ספרי מדע, פילוסופיה ורומנים בשפות שונות. טוב, כנראה בגלל שאני בודד, יש לי רק את אמא שעובדת ותיאודור. אנחנו באנו לחיפה מפולין לפני כמה חודשים. קצת קשה כאן. הרבה שמש וחום, אני רגיל לקור של פולין. אבל פה עדיף לחיות, יש הרבה חופש. באותה תקופה באירופה התחוללה מלחמת עולם. הגרמנים הנאצים, לקחו את אבי רגע לפני שברחנו לאוזבקיסטן ומאז לא ראיתי אותו. באוזבקיסטן אני ואמא חיינו כפליטים והרוסים, תושבי בריה”מ הציקו לנו. לאחר שהייה ממושכת שם, הגענו אל רציפי הים השחור ומשם עלינו על אוניה שהפליגה לארץ המובטחת, לישראל. כל האירועים שהתרחשו מאז ועד הגיענו ארצה, לחיפה, חמקו מזיכרוני, לצערי יחד עם מראיו יוצאי הדופן של הים.

יום אחד שגרת החיים המשעממת נשברה, אל חצר ביתי הגיעו משום מקום שני ילדים שנראו נחמדים. בהתחלה שררה דממת מבוכה, אף אחד לא פצה את פיו עד שתיאודור אמר להם שלום. אנחנו שחקנו שחמט תחת העץ, ודיברנו בעיקר על קריאה וספרים. שאלתי אותם אם הם יחזרו, והם ענו בחיוב. מאותו יום הם באו לבקר כמעט בכל יום, נהפכנו לחברים טובים, סוף סוף היה לי עם מי לדבר. לא פעם הם שאלו אותי אם מתחשק לי ללכת לים, לראות סרטים או סתם לטייל ברחבי העיר. כמובן שרציתי אבל בהתחלה נאלצתי לסרב להצעתם היפה כיוון שאמי מפחדת שיקרה לי משהו רע, כל הדרך שעברנו עד לישראל והיותי נכה עשו אותה לאם פחדנית. לאחר זמן מה, שהקשר והאמון ביננו התחזק, החלטתי שאני אלך עמם לנמל, פעם ראשונה שאני אצא מפתח החצר מהיום שבאנו הנה התרגשתי נורא שמחתי שסוף סוף יש לי את ההזדמנות ללכת איתם אך חשבתי לעצמי זה לא יהיה קשה להם עם הכיסא גלגלים.

באותו היום המדובר יוסף ושוקה הגיעו מוקדם כדי לקחת אותי ואת תיאודור, כדי שיהיה לנו יותר זמן להנות. המסע למטה לנמל, יחד איתי על כיסא הגלגלים ותיאודור היה קשה ומעט מוזר. אנחנו הלכנו לאורכו של הנמל וראינו את החיים שבו לאחר מכן, עשינו את דרכנו לחוף שם השניים שחו ואני התבוננתי והרגשתי שאני איתם, משחק. בהתחלה חשבתי שזה יהיה היום הטוב ביותר שהיה לי מאז הגעתי לישראל, אני יחד עם חברים אמיתיים במקום בו רציתי להיות, הים הרחב, מבלי שאמא תדע ותדאג יותר מדי. אך בדרכנו חזרה נשמעו צופרי אזעקה – מטוסי האויב באו להפציץ את הנמל. אני פחדתי, זה הזכיר לי את המלחמה באירופה שם מטוסי הגרמנים הפילו את הפליטים כמו זבובים. מאותו רגע לא ידעתי מה לעשות, כיסיתי את פניי עם ידיי, אמא לא הייתה בכדי לעזור לי. בניגוד לחוסר האונים שלי, שוקה הוביל אותנו אל המקלט שם נשארנו עד סיום ההפצצות, אחרי השעה אחת – ידעתי שאמא כבר בבית.

חששתי ממה שיקרה לי, ממה שיקרה להם בגלל דאגות אמי. החששות היו מוצדקות. יוסף ושוקה עשו מאמץ והזדרזו להחזיר אותי וכשבאנו ראיתי את אמי בוכה, באותו רגע כמעט והתחרטתי על שיצאתי מהחצר. כאשר אמא ראתה אותי, את יוסף ואת שוקה היא רצה לעברנו וצעקה עליי, כעסה עליי כעס רב, יותר ממה שחשבתי שהיא מסוגלת. לצערי, את כל הדאגה והכעס שלה היא הוציאה על שוקה, היא צעקה עליו ואף סטרה לו. שוקה שלא כהרגלו לא כעס, הוא בחר לשתוק ולהסתלק מהמקום יחד עם יוסף – הוא הבין את הרגשות והצער של אמי, כמו של כל אמא שדואגת לבנה. במעשה הזה הוא הפך לגיבור שלי, אדם שכובש את יצריו, חבל שלא ראיתי מאז שוב… זה ממש כאב לי לאבד את חברי היחידים אלא שעשו הכל בישביל להוציא אותי איתם לנמל שאני קצת יצא מהשגרה. זה כאב כמו שאבי נעלם

הסיפור מתרחש במהלך מלחמת השחרור – הנה קישור למידע מורחב על מלחמת השחרור וקטע מידע: הקרב על חיפה.

רקע על מקום ההתרחשות – חיפה המתפתחת של המאה ה-20

_

רפלקציה אישית

מאיה : העבודה תרמה לי בכך שהתחלתי להעריך יותר בני אדם עם מוגבלות כזאת או אחרת בנוסף היא תרמה לי מאוד להרחיב את הידע שלי בנושא פוסט טראומה

היה לי כיף לעשות את העבודה עם ניצן ואורית התפקיד שלי היה לחפש תמונות ולכתוב חלק מהיומן.

אורית : למדתי מהעבודה להכיר יותר ולהבין יותר את האנשים עם מוגבלות וגם למדתי יותר על איך אנשים עם פוסט טראומה מתנהגים בזמן התקף 

היה לי כיף לעבוד עם מאיה וניצן הכרתי אותם יותר טוב.

ניצן : אני למדתי הרבה על פוסט טראומה ועל התקופה של פעם  ועל אנשים עם מוגבליות לדעתי החברות בין שוקה יאנקו והמספר היא חברות טובה ומאוד יפה 

היה לי מאוד כיף לעבוד עם אורית ומאיה