בספרות P.B.L 

שם הדמות : יאנקו

שמות המגישים : ניב ברנע, אליה סרדצני ויאשה לאוט

כיתה: ח’1

מורה: מיכל

למה בחרנו את הדמות?

בחרנו בדמות יאנקו

מפני שאנו מרגישים שזו הדמות העיקרית בסיפור ובה אפשר להתעמק ולהיכנס לפרטים.

  מבחינה רגשית אנו מרגישים חיבור מהותי בינינו לבין יאנקו בנוסף הדמות של יאנקו מעניינת אותנו בגלל שהיא עברה ממש הרבה דברים גם בזמן המלחמה שעבר בילדותו וגם בגלל כל מה שקורא לו בארץ ואיך הוא חווה את הדברים שקורים, לטוב

ולרע.

איך שיאנקו מתנהג בבגרות וביחס עצום לאמו זה אחת מהסיבות שבחרנו בדמות זו.

בנוסף על כך איך שהוא מתמודד עם המגבלה (זה שהוא נכה) שלו שנגרמה בעקבות המלחמה ואיך הוא מצליח לחיות כמו ילד רגיל לכל דבר.

הבן אדם אשר יאנקו שולח את היומן לאחר סיום כתיבתו הוא בוריס, אחיו ששרד איתו בשואה ונשאר באוזבקיסטן איפה שהיו כפליטים לעבוד בעבודה בכירה שהשיג.

כמתנה הביא ליאנקו ספר ריק עם דפים ריקים שאותו ישלח לו לאחר שימלא את כל היומן.

קריאה מהנה 🙂

 17 בספטמבר 1947 

,בוריס יקר

זה היה יום חם שלא הכרתי כמותו, החום לא השפיע עליי כי הייתי מרוגש מהעלייה לארץ ישראל,  כמתנה קיבלתי ממך באוזבקיסטן, (איפה שהיינו פליטים לאחר המלחמה) לפני שעליתי לספינה יומן והחלטתי לכתוב ביומן במשך תקופה ולשלוח לך. אז כמו שאמרתי התרגשתי מאוד מהעלייה לארץ, אך כשהיינו במרחק של עשרה קילומטרים מהחוף הבחנו בספינת קרב בריטית שעשתה סיורים על הקו החוף. באותו הזמן אני וכל מי שהיה בספינה התחלנו להילחץ ולהיבהל, פחדנו שהבריטים יטפסו אותנו ויחזירו אותנו לפולין מבלי שאפילו ניגע באדמת ארץ ישראל. המהלך שמשיטי הספינה עשו הוא להתרחק מקו החוף, לעצור את המנועים ולחכות כיומיים עד לזמן הטוב ביותר להגיע לארץ ישראל.

 19 בספטמבר 1947 

,בוריס יקר

זה היה היום שחיכינו לו הרבה זמן, להגיע לארץ ישראל.

הקברניט הפעיל את המנועים והמלחים צפו לאופק בכדי לנסות להבחין אם הספינה הבריטית נמצאת במקום הסיור. לאחר כעשר דקות קיבלנו את הבשורה המרגשת מהמלחים, הספינה הבריטית לא נמצאת לאורך קו החוף ויש לספינה שטח פנוי לעגינה בטוחה ליד הבסיס הסודי של מכתרת הפלמ”ח שבה היו הקברניט והמלחים של ספינתנו.

היינו כמאה מטרים מקו החוף של ארץ ישראל, ראינו את אנשי הפלמ”ח מחכים לבואנו ומתכוננים לעגינה.

הרגשות שלי היו מתוחות ושמחות כי מצד אחד היה זה רגע מלחיץ בוא היה סיכוי שהבריטים יתפסו אותנו ומצד שני הייתי שמח כי אנחנו עוד רגע מגיעים לארץ ישראל, ארץ הקוידש.

30 באוקטובר 1947

,בוריס יקר

לאחר כחודש מהגעתי ארצה,

אני ואמי לא מצאנו בית בארץ , אנחנו מנסים שאנשים יתנו לנו לגור אצלם ליום יומיים אך לרוב אנחנו ישנים ברחובות.

אני לא חשבתי שזה מה שיקרה שאני יגיעה לארץ ישראל, ציפיתי להרגשה טובה ושכל מה שאומרים על הארץ יהיה נכון, במיוחד שזאת הייתה מתנת יום ההולדת שלי ואחרי הסתיימה המלחמה אני תמיד חלמתי על ארץ ישראל ושאני גר בבית משלי, בית גדול וזה לא מה שקרה, אני ממש מבואס ואמי לחוצה שלא נמצא בית ושנחיה ברחובות חודשים.

28 בנובמבר 1947

,בוריס יקר

זהו החודש הטוב בחיי. בתחילת החודש, כמעט שבוע לאחר שכתבתי ביומן פעם קודמת אמא מצאה בית בקיבוץ קטן ונחמד , יש בו 5 חדרים, אפילו חדר לתיאודור,בזמן שהסתובבתי בקיבוץ נהנתי להרגיש את הרוח הנושבת, את האוויר הצח ואת הילדים המשחקים בגן.

בנוסף, היום עברה הצעת האו”ם ברוב קולות להקמת מדינה יהודית כאן, בארץ ישראל.עם הבית קיבלנו רדיו ובו הקשבנו בריגוש למדינות בעד הקמת המדינה וכל פעם שמדינה הייתה  בעד אנחנו צהלו משמחו. שהגענו לרוב קולות ראיתי את כל הקיבוץ יוצא בשמחה ובצהלה לרקוד ברחובות, הם רקדו ריקודי עם ושרו שירי ישראל,אמא רצתה לרדת לחגוג אך רצתה להישאר איתי מכיוון שאיני יכול לרקוד, אבל אמרתי לה שהיא יכולה לרדת, אני אצפה מהחלון. מה שהיא לא ידעה שהייתי עצוב מאוד, עם כל השמחה שהייתה בהקמת המדינה הריקודים בחוץ הזכירו לי את הימים בהם הייתי יכול לרוץ וללכת לשחק כדורגל בפולין, אני מקווה שגם אתה זוכר את הימים האלו.

30 בנובמבר  1947

,בוריס יקר

המלחמה התחילה, מהומות ופיצוצים נשמעו באזור הקיבוץ והייתי יכול לשמוע את המטוסים והטנקים טסים ונעים מסביבנו.

בעקבות פריצת המלחמה החליטו להעביר אותנו לחיפה שם נשהה בבתים נטושים של ערביי ישראל , אמא , תיאודור ואני הכנו מזוודות ותיקים, שמתי את תיאודור בכלוב ונסענו ברכבת לחיפה.

כשהגענו לחיפה קיבלנו מ”ההגנה” את מפתח הבית, הבית היה קטן אך נראה מפואר, אמרו לי שככה ערביי ישראל עיצבו את בתיהם,העיצוב היה שונה ממה שחשבתי.

פחדתי מזה שיהיו אזעקות ומטוסים יפציצו בחיפה כמו שהיה במלחמה הנוראה, מלחמת העולם השנייה.

בזמן שאמא פרקה את המזוודות ירדתי לסיבוב בחיפה עם תיאודור בכלוב, לשמחתי מצאתי חבר חדש, קוראים לו שוקה,איך הכרנו אתה שואל?

כנראה שאני לא הייתי היחיד שירד לסיבוב בעיר, מצאתי נער נחמד עם עוד ילד,הנער הזה הוא שוקה.

שאלתי אותם אם הם יודעים לשחק שח ושוקה ענה שהוא יודע לשחק שח. הרגשתי שמח שעוד מישהו יודע לשחק שח זה הראה שיש לי כמה דברים במשותף עם שוקה.

הם הציעו לי ללכת לנמל באחד הימים

בהתחלה סירבתי מכיוון שאמא רוצה שאשאר קרוב לבית,

אבל לאחר שכנועים תכננו להיפגש בעוד כמה חודשים בבוקר באותו מקום ומשם ללכת לנמל.

 30 בינואר 1947

בוריס יקר,

המלחמה הייתה בשיאה.

זה היה יום חם מאוד לעונה , מצד אחד התרגשתי מההליכה לנמל שלא הייתי בו כחצי שנה במיוחד כאשר הייתי תלוי בשוקה שיסיע אותי מסביב לנמל.

מצד שני פחדתי מזה שיקרה משהו בנמל בגלל המלחמה הקשה שקוראת ממש עכשיו.

בסביבות עשר וחצי בבוקר נפגשתי עם שוקה באותו המקום בו אנו נפגשים כמעט כל יום.

התחלנו ללכת לנמל, לאחר כ10 דקות היה ניתן לראות את האניות והספינות הנשקפות מן האופק,

הגענו לנמל ושוקה לחברו הלכו לשחק במים בזמן שאני נשארתי לצפות בהם משחקים.

באותו הזמן הרגשתי עצוב ושמח מכיוון שבגלל המלחמה לא יכולתי להיכנס למים כמו ילד רגיל

והייתי גם שמח בגלל שהבנתי שפגשתי שני חברים חדשים שיהיו חבריי לכל הדרך , לאחר כמה זמן בהיותם במים הם חזרו לחוף והלכנו להסתובב בנמל, בסביבות השעה שתיים עשרה בצהריים קרה הדבר הנורא שלא ציפינו לו גם בחלומותינו, אזעקה קודרת ומחרישה אוזניים הכתה אותנו בנמל, כולם התחילו להיבהל ורצו למרחבים המוגנים שהיו באזור, בגלל המלחמה שעברתי הבנתי שאזעקה  זו מבשרת רעות,

בזמן חיפוש המרחב המוגן ראיתי פתאום שני מטוסי כסף קרביים נופלים לכיוון הנמל  בהיותי מפוחד מאוד צעקתי “זו פצצה ,זו פצצה, הם מתכוונים להפציץ אותנו”.

זה הזכיר לי את הימים של המלחמה,שהתחבאתי בעליית גג וראיתי מהחריץ הקטן בגג את המטוסים שמפילים את הפצצות עלינו, אני התחלתי לדמיין כאילו אני נמצא במלחמה שוב.

פשוט עמדתי שם והתנתקתי לרגע מכל הצעקות ומכל הבלאגן ואז הייתי שוב בעליית גג,כמו פעם, במלחמה הנוראה,לפי מה ששוקה אמר לי בהיתי במטוסים כאילו הכרתי אותם כבר.

שוקה קלט את זה וניסה להוציא אותי מהדבר הזה, לאחר 20 שניות הוא הצליח להוציא אותי מהסיוט החוזר והתחלנו ולהתקדם אל מקום מוגן

בזמן הריצה שמענו פיצוצים, האדמה רעדה והאזעקות המשיכו לעשות רעש

הגענו למקלט ופתחנו אותו, האנשים שהיו בנמל הצתופפו בכניסה למקלט ודחפו אחד את השני כדי להגיע ראשונים למקום המוגן.

באנשים שהיו שרר פחד ואי ידיעה למתרחש.

ההפצצה נמשכה כשעה ארוכה, כל הזמן הזה רעדתי ופחדתי מהלא נודע, חשבתי על אמא שלי ועל מה שהיא עוברת כרגע בלמצוא אותי, פחדתי, באמת שפחדתי.

סוף סוף ההפצה הסתיימה, הסתכלתי על השעון וראית שהשעה כבר אחת, אמא חזרה מן העבודה,התחלתי לדחוף את הכיסא ושוקה רץ איתי לכיוון הבית במהירות האפשרית.

שהיינו ליד הבית ראינו את דיירי הבניין עומדים בחבורה, במרכז החבורה אמא עמדה,הפנתה אלינו מבט והחלה רצה לכיוונינו.

ראיתי שהיא הרגישה הקלה גדולה,לראות את הבן שלה חי וקיים, היא הגיעה לידינו והתחילה לצעוק בפולנית, היא אמרה שהיא לא מבינה למה הלכתם כזה רחוק, היא פנתה לשוקה ואמרה לו “בגללך? כל זה בגללך” מכיוון שלא הבין את השפה שתק ואמי סתרה אותו כי חשבה שענה מהתנגדות לאמירה של הדברים שקרו. לאחר שהפסיקה לצעוק התחילה לבכות עליי ועל זה שהיא אוהבת אותי ואני הדבר היחיד שנשאר לה בכל החיים האלו, הייתי עצוב, רציתי גם לבכות אבל התאפקתי שלא.

נפרדנו משוקה והתחלנו ללכת הביתה שאמי בוכה עליי ובוכה מאושר שמצאה אותי חי ולא פצוע.

ידעתי שהיא אוהבת אותי ואני ידעתי שאני אוהב אותה 🙂

14 במאי 1948   

בוריס יקר,

הרבה זמן לא פתחתי את היומן מכיוון תקופת מבחנים קשה ושאני כל יום מסתובב עם החברים ומשחק איתם משחקי קופסא.

החלטתי לכתוב לך היום מכיוון שזה היום שחיכינו לו הרבה זמן, בטח שמעת את החדשות אפילו באוזבקיסטן הרחוקה, היום הוכרזה העצמאות של מדינת ישראל!אתה קולט!?! מדינה יהודית לעם היהודי, לכולנו?!?!?. רק שתדע שהמלחמה ממשיכה אבל באזור חיפה הייתה רגיעה ולא היו עוד אזעקות חוץ מהקודמת שקרתה לפני 4 חודשים.

אני כותב לך את זה בלילה, בזמן שאמא עדיין רוקדת ברחובות עם כולם ואני ממש מרוגש מכל הסיפור הזה,זה מרגיש כמו חלום, חיכינו 2000 שנה למדינה יהודית, 2000 שנה זה די הרבה זמן D; .

אז כמו שאמרתי זה קרה היום, ביום שישי בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים,אני ואמא הקשבנו לרדיו לא האמנו לנשמע, שמענו את תוכן מגילת העצמאות ולבסוף כאשר נגמר אירוע ההכרזה כל חיפה יצאה לרקוד ולחגוג את המתרחש.

אמא כרגיל ירדה למטה לרקוד ואני צפיתי עוד מהחלון, אבל הפעם לא הייתי עצוב, הייתי שמח, אשכרה יש מדינה ליהודים, כל יהודי אבל כל יהודי יכול להגיע למדינתנו, אני פשוט לא מאמין, אני בטוח שאתה וחביריך היהודים חוגגים את הדבר המשמח הזה ואני מקווה שאני יצליח לבקר אותך או שאפילו תבוא לכאן, מדינת ישראל,את היומן תקבל מתי שתגיע לארץ,

מחכה באושר לבואך,

יאנקו

רפלקציות

אליה:

לדעתי תהליך העבודה בזוגות היה רע כי אני מעדיף לעשות הכל לבד במקום לחלק את העבודה לחלקים ולסמוך על ילדים אחרים כי יש ילדים שיודעים מה לעשות ויש ילדים שלא יודעים מה לעשות ויש ילדים שעושים הרבה ויש ילדים שלא עושים כמעט כלום התפקיד של היה לפעמים לתת לניב רעיון בשביל שהוא יוכל להמשיך לכתוב את היומן בנוסף התפקיד שלי היה למצוא את התמונות ולערוך אותן. באופן אישי העבודה לא תרמה לי בכלום חוץ מחזרה על הסיפור ושינון הסיפור עצמו.

ניב:

לדעתי תהליך העבודה בזוגות תרם לעבודה בגלל שכל אחד עזר לשני מתי שהיה צריך עזרה והעבודה הקבוצתית הייתה טובה,מה שהיה פחות טוב זה חילוק העבודה והיחס בין מה שאדם אחד עושה לשני, אחד עשה הרבה והשני פחות.

התפקיד שלי היה לכתוב את הסיפור ולעזור לאליה לעצב את התמונות.

באופן אישי העבודה פיתחה לי את הדימיון שלי, ולימדה איך אני יכול ליצור אירועים מעצמי ואיך ליצור אותם טוב.

בנוסף גיליתי שלעבוד בקבוצות זה לטוב ולרע, מבחינה אחת העבודה בקבוצות מקלה עליך מלעשות הכל אבל מצד שני גיליתי שיש אנשים שמנצלים אחד את השני.

יאשה:

תהליך העבודה היה מעניין ומסקרן מכיוון הסיפור והלמידה על הסיפור.

הסיפור היה מרתק ונהניתי לקרוא אותו .

בנוסף למדתי על התקופה בה הסיפור מדבר עליה.

תפקידם של ניב ואליה היה לרוב החשיבה איך לכתוב את הסיפור ולהמציא רעיונות.

תפקידי היה להמציא רעיונות ולתקן קצת שגיאות או לעזור עם חשיבת הסיפור.

העבודה עזרה לי באופן אישי בהבנת אותם זמנים במלחמת העצמאות, איך שאנשים חיות מה עשו ועוד.

הרגשתי שלא עשיתי הרבה בעבודה ולכן לא מרגיש בנוח עם מקומי בעבודה.