הקיץ של אביה

כשאמא כרעה ללדת, היא היתה לבד. בכוחות עצמה הגיעה לבית – החולים. איש לא החזיק את ידה כשכאב לה, ואיש לא המתין במסדרון לדעת מה נולד. היא היתה לבד. כשיצאתי לאויר העולם בצריחה אדירה, אמרו לאמא: “מזל טוב! יש לך בת! תשמעי איזה קול יש לה! משקלה שני קילו ושבע מאות גרם. זה בהחלט לא רע!..” אחר כך שאלו: “יש לך כבר שם?” ואמא אמרה: “לא חשבתי על בת. יש לי שם לבן.” ואז אמרה את שמו של אבי שהיה בעל צליל זר ופרצה בבכי מר. כשנרגעה, אמרה: “קשה לי עם השם הזה.” “אילו נולד בן יכולת לקרוא לו אבי,” אמרה אחות שעמדה ליד אמא. ואחות אחרת אמרה: “אולי אביה?” “איזה מן שם זה אביה?” שאלה אמא. והאחות אמרה: “אביה – אבא שלה.” “שם מוזר, אביה,” אמרה אמא, וכעבור רגע הוסיפה: “שם יפה! הכי יפה!”