שירים בעקבות השואה

מהלך העבודה:

:מפגש עם שני שירים:

“…שיר בלי שם של אברהם סוצקובר ,שפותח בשורה “הזרוע הכרותה שייכת לי,

מתוך: כינוס דומיות, 2005,

.והשיר: “אבא ואמא הלכו לקולנוע, אילנה יושבת לבד בכורסה ומעיינת בספר אפור” מאת מאיר ויזלטיר

 התייחסות לכל שיר בפני עצמו ומתוכו – התרשמות, תוכן וצורה והחוויה שהוא מעורר בנו.

הצגת הדרכים השונות בהן מתמודד כל יוצר עם “המכשולים האסתטיים של ספרות השואה”,

:על פי א.ב. יהושע במאמר המצורף

הַזְּרוֹעַ הַכְּרוּתָה שַׁיֶּכֶת לִי, שֶׁמְּצָאתִיהָ

לִפְנֵי שָׁנִים בַּגָּן, בַּעֲרוּגַת עַגְבָנִיּוֹת.

הִיא זְרוֹע גֶּבֶר בְּלִי בְּעָלִים. עַל כֵּן שַׁיֶּכֶת לִי הִיא.

זוֹ יָד שְׁלִישִׁית, שֶׁבִּלְעָדֶיהָ אֵינִי כּוֹתֵב כֹּל אוֹת.

וְלִתְרֵיסַר קוֹרְאַי הַסַּקְרָנִים אֲנִי מוֹדֶה

שֶׁלּא אֲנִי מֵפִיק לָהֶם דִּבְרֵי כִּשּׁוּף וְסוֹד.

לֹא זִכְרוֹנִי אֲנִי לוֹחֵש בְּאֹזֶן הַנְּיָר:

זוֹ יָד שְׁלִישִׁית, שֶׁמְּצָאתִיהָ בֵּין עַגְבָנִיּוֹת.

כְּדֵי לִקְרֹא אֶת כְּתַב יָדָהּ לֹא דַּי לָדַעַת יִידִישׁ.

אֲנִי לוֹמֵד אֶת לְשׁוֹנָהּ, יָחִיד בַּלַּיְלָה בִּשְׁבִילֶיהָ,

תּוֹעֶה בְּעוֹלָמָהּ, נוֹפֵל עַל אֶבֶן וְדַרְדָר.

וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ עִם שַׁחַר בֵּין עַגְבָנִיּוֹת.

שַׁיֶּכֶת לִי הַזְּרוֹעַ הַכְּרוּתָה, אֲשֶׁר אוּלַי

לִטְּפָה אִשָּׁה צְעִירָה כְּשֶׁבַּעְלָהּ נִכְרַת.

כִּי מְצָאתִיהָ כַּאֲשֶׁר הָאִישׁ אִבֵּד אוֹתָהּ

בַּעֲרוּגַת עַגְבָנִיּוֹת, סֶפְּטֶמְבֶּר אֶלֶף תְּשַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְאַחַת.

(תרגם: בנימין הרשב)

התיחסות לשיר של סוצקובר ולחווייה שהוא מעורר בנו בקריאתו

התיחסות לשיר של ויזלטיר ולחווייה שהוא מעורר בנו בקריאתו

דרכי ההתמודדות של סוצקובר בשירו עם מכשולים אסתטיים בכתיבה בעקבות השואה:

איימי השואה הזוועתיים אינם מאופקים ומוסווים בשיר זה. התמונה הניבטת אלינו מתוך השיר היא נוראה, מוחשית ושותתת דם, אך היד הכרותה היא מיטונימית ומנותקת הקשר. אין אדם מאחוריה, אין קרבן ואין מרצח. השואה מופיעה בשיר רק בקוד התאריך המופיע בסופו: “ספטמבר אלף תשע מאות ארבעים ואחת” (מועד חיסול גטו וילנה, שם חי סוצקובר).

היד המופיעה באופן תמוה בתוך ערוגת עגבניות (הצבע האדום אינו של דם אלא של חיים-אוכל, טבע), והיא נושאת עימה ציווי מוסרי עבור זה שמצא אותה – לכתוב, לספר, את הזכרונות הזרים לכותב. כך נוצר ריחוק “אסתטי” מסויים, כי היד נושאת עימה את הזכרונות הטבועים בה, והדובר בשיר הוא גורם מתווך בלבד, אך מחוייב לצו המוסרי לכתוב, כי הוא זה שמצאה (במסגרת השיר, בפתיחה ובסיום, חזרה על השייכות המחייבת: “הזרוע הכרותה שייכת לי”, ובסוף” “שייכת לי הזרוע הכרותה”) – אין לו אפשרות להתעלם מן האיבר החי-מת הזה, שמופיע לפניו במלוא מוחשיותו.

(…לא סיימתי)

דרכי ההתמודדות של ויזלטיר בשירו עם מכשולים אסתטיים בכתיבה בעקבות השואה

גם ויזלטיר מתמודד עם המכשול האסתטי של הקושי בעמידה חשופה ריאליסטית-נטורליסטית מול איימי השואה, אך הוא עושה זאת קודם כל על ידי הרחקה בזמן ובמקום, ועל ידי התיווך של מבטה התמים של ילדה קטנה שנשארה לבדה בבית ומסתכלת בספר של גדולים (אולי “ספר אסור”). איימי השואה נחשפים בפני המבט הילדי התמים ומוצגים דרך השפה הילדית: “דודים ערומים” “הטוסיק בחוץ”. היומיום הבנאלי כמעט של המציאות מתנגש בכל מה שמודחק אל מאחורי הקלעים של החברה הישראלית כיום. כך ההזרה בזמן ובמקום על ידי מבטה התמים של הילדה הקטנה שטרם נגסה מתפוח עץ הדעת הנורא של השואה, מקלפת את התמונות מן הידע ההסטורי שמאחוריהן, ומאפשרת את העמידה מול נוראות השואה.

(לא סיימתי…)

תחילת השוואה וסיכום…

בשני השירים ישנה הופעה מוחשית וגלויה של נוראות השואה, אך בכל אחד מהם ישנה תחבולה רטורית של הרחקה וניתוק מן התיאור הנטורליסטי-ריאליסטי הישיר על ידי תיווך ביניים חוצץ – יד שלישית שנוספת לאדם, מעין יד תותבת שאוצרת בתוכה זיכרונות ומראות  שאינם של הדובר בשיר, או המבט הילדי בשיר של ויזלטיר.

בשני השירים ישנה התמודדות על ידי יצירה של מי שנחשף לאיימים אלה. מוצא היד כמו כפוי לכתוב את זכרונותיה, והילדה מוסיפה את היצירה שלה ומייפה בעפרונותיה צבע והומור לתמונות העצובות.