ביום 18 בנובמבר 1995, עלה לבמה הכנר יצחק פרלמן, כדי לנגן קונצרט באולם”אברי פישר הול”, במרכז לינקולן בניו יורק.

אנשים שבקרו בקונצרט של פרלמן,יודעים בוודאי שהעלייה לבמה היא אתגר לא פשוט בשבילו.

יצחק פרלמן חלה בפוליו,כשהיה ילד,ומאז יש לו התקן תמיכה וריסון בשתי הרגליים,והוא הולך בעזרת זוג קביים.

כולם ישבו בשקט בשעה שהוא עשה דרכו לאורך הבמה עד לכיסא שלו.

הם נשארו לשבת בדממה,בזמן שהתיר את ההתקן מרגליו,והמתינו עד שהיה מוכן להתחיל לנגן.

אבל הפעם – משהו השתבש,ברגע שהוא החל לנגן את הצלילים הראשוניים,פקע אחד ממיתרי הכינור.

יכולתם לשמוע את המיתר נקרע,זה נשמע כאילו נורתה ירייה באולם. לא יכולתם לטעות במשמעות של הצליל הזה,וגם לא יכולתם לטעות במשמעות של הדבר עבורו.

האנשים שהיו שם באותו ערב,חשבו לעצמם: הוא יצטרך לקום,לשים שוב את התקן התמיכה,לקחת את הקביים ולרדת מהבמה,כדי למצוא כינור אחר או למצוא מיתר אחר לכינור שלו.

אבל הוא לא עשה כך. במקום זאת,הוא חיכה רגע עצם את עיניו,ואז סימן למנצח להתחיל שוב!

התזמורת התחילה לנגן,ויצחק ניגן בדיוק מאותו מקום שבו הפסיק לפני כן.

הוא ניגן בכזאת התלהבות,בכזאת עצמה ובכזה טוהר,שמעולם לא נשמעו שם קודם לכן.

כמובן,כל אחד יודע שבלתי אפשרי לנגן סימפוניה עם שלושה מיתרים. אבל באותו ערב יצחק פרלמן סרב לדעת זאת.

הקהל ראה אותו מתכוונן,משתנה,מרכיב מחדש את היצירה במוחו.

נראה היה,כאילו הוא מכוון שוב את המיתרים כדי להפיק מהם צלילים חדשים,שלא ניתן היה להפיק מהם בעבר.

לאחר שסיים את נגינתו,שררה דממה מוחלטת באולם. ואז,בבת אחת,קם כל הקהל על רגליו והריע.

הייתה התפרצות יוצאת דופן של תשואות מכל פינה באודיטוריום. הכל עמדו על רגליהם,מריעים ומוחאים כפיים,ועושים כל שביכלתם להראות את הערכתם.

הוא חייך,ניגב את אגלי הזיעה ממצחו,והרים את קשת הכינור כדי לבקש שקט לרגע. ואז אמר בקול חרישי ומהורהר:

” אתם יודעים,לפעמים זו משימתו של האמן-למצוא כמה מוזיקה הוא יכול עדיין לייצר ממה שנשאר”

איזו אמירה חזקה זו הייתה!

ומי יודע? אולי זוהי דרך החיים לא רק של אמנים,אלא של כולנו?

גם אנו כהורים וגם כמדריכים או כמורים,

כל אחד מאיתנו הוא מוזיקאי בפני עצמו.

אולי המשימה שלנו בעולם המאתגר,המבלבל והמשתנה,שבו אנו חיים,היא לייצר את ה”מוזיקה” עם כל הכלים שה’ נתן לנו.

וגם אם קורה, שנלקחים מאתנו חלק מן הכלים,אזי נייצר מוזיקה ממה שה’ החליט להשאיר בידינו…