יאנקו מן העיר התחתית

בל גרינברג

למה בחרתי בדמות זו?

אני בחרתי בדמותו של שוקה , בגלל שאני מוד התחברתי אליו נפשית בגלל הקשר החזק והרגש הזה עם אמא שלו. תמיד ניסיתי לדמיין את הסיפור מנקודת המבט שלו ,איך הוא יארה, מה יקרה, מה יהיו הרגשות של שוקה בסיפור. ועכשיו אני יכולה לכתוב אותו לבד. אני בחרתי בדמות של שקה כי כשאני קראתי את הסיפור הבנתי עד כמה שוקה סבל מגעגועים לאמא שלו, אבל הוא הראה את זה לאף אחד , הוא שיחק אותה ילד אמיץ ששום דבר לא מזיז לו, אבל בתוך תוכו הוא היה ילד קטן שרצה את אמא שלו.

יאנקו מן העיר התחתית

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, כשפיצצו לנו את הקיבוץ במלחמת העצמאות, אני זוכר את הרגע הזה שרצתי לעזור לאמא כשנפלה  מהכיסא ואבא קרה ”שוקההה, שוקההה,איפה אתה,תענה לי” אני לא הצלחתי למצוא אותו בתוך כל הערפל הזה , למה הם היו חייבים להפציץ אותנו ביום שאמא באה לבקר אותי. אימא אמרה לי למצוא את אבא ולהישאר איתו לא משנה מההיא אמרה” הכל יהיה בסדר פשוט תלך” ומהיום הזה הכל היה לא בסדר, ממש ממש לא בסדר ,זה היה היום האחרון שריאתי את אמא. אין יום שעובר מבלי להרגיש את הגעגוע שלי לאמא ואני בטוח שהיא מרגישה ככה גם. הכל השתנה מאז שאנחנו הגענו לחיפה,כל מי שאני הכרתי כלום חוץ מאבא נשלחו לערים אחרות ולא ראיתי את החברים שלי ואת המשפחה שלי עד סוף המלחמה. נתנו לנו בית אחר למרות שגרים איתנו אנשים אחרים שם זה עדיין כל מה שיש לנו עד שנרוויח מספיק כסף כדי לנקות בית שיהיה רק שלנו. הבית שלנו היה די ריק ובקושי היו שם רהיטים לעומת הבית של חבר שלי שהיו שם רהיטים מפוטרים מקטיפה ירוקה זה לא כל כך הוגן שלנו היו בקושי 2 מיטות בבית ליהואש חברי היו מלא רהיטים.ואני ויהואש תמיד הסתובבנו ביחד ואני כל הזמן ביקרתי בביתו אבל הוא אף פעם לא היה בבית שלי משום שאני התביישתי במקום בו אני חי. פעם אחת יהואש אמר קללה בערבית על אמא שלי ואני החטפתי לו מכות כי אין לו שום זכות להגיד דברים לא יפים על אמא שלי וכל מי שאי פעם יעשה את זה שוב אני אני ירביץ לו עד שהוא יצטער על מה שהוא אמר אבל לא יגיד:”אוי אני מצטער סליחה” אלא ממש יתחנן בפניי.אנחנו תמיד היינו הולכים לנמל אבל לא כדי לשחות אל פשוט כדי להתבונן בנוף היפה ובשקיעה ששוקעת בים כאילו השמש נעלמת אל תוך המים, זה היה הדבר היפה ביותר שראיתי בכל חיי.יהואש ואני תמיד עשינו שטויות בכל מקום. יום אחד אנחנו הלכנו לקנות ארטיקים ואז ראינו ילד על כיסא גלגלים וזה מיד הזכיר לי את אמא ובגלל זה אני הלכתי אלי לשאול אותו אם אני יודע לשחק שחמק כי הוא היה אלוף הכיתה בשחמט וחיפש לו שותף שיודע לשחק טוב כמוהו. קראו יאנקו לילד והיה לו תוכי במקום כלב או חתול. הוא ואמו היו ניצולי שואה אבל לצערי ידעתי לשחק רק דמקה והא ענה לי:”אני גם יודע לשחק דמקה ואני אפילו די טוב בזה”. ובכל משחק ששיחקנו הוא הביס אותי שוב ושוב.

יום אחד אני הצעתי ליאנקו להצטרף אלינו לחוף אבל אמו לא מרשה לו להתרחק מביתו כל כך.אבל הוא החליט לברוח איתנו אז אספנו כמה חברים והלכנו לחוף. אני נשארתי עם יאנקו ביבשה הזמן שכולם התרוצצו להם במים.בדרך חזרה כשליוינו את יאנקו בחזרה לביתו הייתה פתאום אזעקה התחילו להפציץ את חיפה ,כולם היו בלחץ אז אני לקחתי פיקוד וחיפשתי מקום מוגן שבו נוכל להסתתר.אני מצאתי בניין נטוש והיה שם מרחב מוגן אז כולם נכנסו לשם. יאנקו דאג מאוד לגבי אמא שלו כי הייתה צריכה כבר לחזור מהעבודה והיא בטח דואגת לו מאוד,ואחרי כמעט 10 אזעקות ברצף יצאנו מהבניין והלכנו לכיוון הבית של יאנקו ואני שאלתי אותו שאלה:”למה אתה גר רק עם אמא שלך, ומה קרה לאבא שלך” והוא אמר לי שהוא מת במלחמה וברגע הזה ממש אני הבנתי שאנחנו דומים. כשהגענו לביתו אמו כבר הייתה בבית וכשנכנסנו היא חיבקה את יאנקו חזק מאוד ודמעות זלגו לה מהעיניים, היא התקרבה אליי ונתנה לי סתירה וגירשה אותי מביתה אני לא כעסתי אליה כי אני הבנתי שהיא דאגה לו מאוד. אחרי שנתיים אמא שלי עברה לגור ביחד איתנו ואנחנו היינו משפחה אחת גדולה, בסופו של דבר אמא של יאנקו סלחה לנו ונתנה לנו את הרשות להוציא את יאנקו מהבית.

—-הסוף—-

רפלקציה: היה לי מאוד כיף לעשות את העבודה כי אני כתבתי ואני החלטתי מה יהיה ומה יקרה