מלכת הנמלים והקן האבוד

הַגֶּשֶׁם שֶׁיָּרַד שָׁטַף וְגָרַף אֶת כָּל הַתְּלוּלִיּוֹת וְהַקִּנִּים,

בַּשָּׂדֶה נִשְׁאֲרוּ רַק בֹּץ וּמַלְכַּת נְמָלִים אַחַת לְלֹא נְחִיל.

“רַק אֶתְמוֹל הָיִיתִי מַלְכָּה.

הַנְּתִינוֹת שֶׁלִּי שֵׁרְתוּ אוֹתִי – הֶעֱרִיצוּ אוֹתִי – עָשׂוּ כָּל מָה שֶׁאָמַרְתִּי לָהֶן לַעֲשׂוֹת –

אוֹי לִי, מָה אֶעֱשֶׂה עַכְשָׁו? עַל מִי אֶמְלֹךְ שׁוּב?”

אָז הִבְחִינָה מַלְכַּת הַנְּמָלִים בְּשַׁיֶּרֶת חֲגָבִים מִתְקַדֶּמֶת בַּשָּׂדֶה בְּקֶצֶב אָחִיד.

פָּנְתָה אֲלֵיהֶם הַמַּלְכָּה וְאָמְרָה: “אֲנִי מַלְכַּת הַ–נְּמָלִים!

רוֹאָה אֲנִי שֶׁאֵין לָכֶם מֶלֶךְ אוֹ מַלְכָּה, הֲיֵשׁ רְאוּיָה לִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם מִמֶּנִּי?”

הֵרִימוּ הַחֲגָבִים אֶת רֹאשָׁם וְצִרְצְרוּ:

“לַחֲגָבִים אֵין מֶלֶךְ אוֹ מַלְכָּה – לְכָל מְשִׂימָה אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים כְּאִישׁ אֶחָד, 

צוֹעֲדִים יַחְדָּו וּמְנַגְּנִים בִּכְנָפֵינוּ בַּלֵּילוֹת בְּצִרְצוּר חַד.

לָכֵן לֹא נוּכַל לְקַבֵּל אֶת הַצָּעָתֵךְ.”

הֵרִימָה הַמַּלְכָּה אֶת מַבָּטָהּ לַשָּׁמַיִם וְרָאֲתָה לַהֲקָה שֶׁל זַרְזִירִים עָפָה לָהּ יַחַד,

נוֹחֶתֶת עַל הָעֵץ לְיָדָהּ.

פָּנְתָה אֲלֵיהֶם הַמַּלְכָּה וְאָמְרָה: “אֲנִי מַלְכַּת הַ–נְּמָלִים!

רוֹאָה אֲנִי שֶׁאֵין לָכֶם מֶלֶךְ אוֹ מַלְכָּה, הֲיֵשׁ רְאוּיָה לִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם מִמֶּנִּי?”

הִסְתּוֹבְבוּ אֵלֶיהָ הַזַּרְזִירִים וְצִיְּצוּ:

“אֵין לָנוּ מַנְהִיג וְגַם לֹא מוֹשֵׁל, אֲנַחְנוּ עָפִים לָנוּ יַחַד בְּאֵין מוֹבִיל,

אִם תִּרְצִי לְהִצְטָרֵף לְלַהֲקָתֵנוּ, הַאִם תּוּכְלִי לָעוּף כְּמוֹתֵנוּ?”

“כַּנִּרְאֶה שֶׁלֹּא,” חָשְׁבָה לְעַצְמָהּ הַמַּלְכָּה.

“אֲבָל, הָיִיתִי רוֹצָה לִמְצֹא עַל מִי לִמְלֹךְ. אוּלַי נְמָלִים אֲחַפֵּשׂ? הֲרֵי שַׁיֶּכֶת אֲנִי אֲלֵיהֶן.”

הִתְחִילָה מַלְכַּת הַנְּמָלִים לִצְעֹד עַל הַשְּׁבִיל, וְעֵינֶיהָ שׁוֹטְטוּ מִצַּד לְצַד.

פִּתְאוֹם רָאֲתָה מֵרָחוֹק שׁוּרָה שֶׁל נְמָלִים. הִתְקָרְבָה אֲלֵיהֶן הַמַּלְכָּה.

נִדְמֶה הָיָה לָהּ שֶׁהִיא מַכִּירָה אֶת הַצּוֹעֲדוֹת.

שִׁפְשְׁפָה אֶת עֵינֶיהָ וְהִבִּיטָה שׁוּב, וְקָרְאָה בְּשִׂמְחָה: “כֵּן! אֵלּוּ הֵן הַנְּמָלִים מֵהַקֵּן שֶׁנִּשְׁטַף.”

נוֹפְפָה בְּיָדֶיהָ, רָקְעָה בְּרַגְלֶיהָ, הֵרִימָה קוֹלָהּ וְאָמְרָה:

“רוֹאָה אֲנִי שֶׁעֲדַיִן אֵין לָכֶן מֶלֶךְ אוֹ מַלְכָּה,

אֲבָל כַּמָּה שָׁפַר גּוֹרָלֵנוּ שֶׁיְּכוֹלָה אֲנִי לַחֲזֹר לִמְלֹךְ עֲלֵיכֶן!”

“מָהה???” פָּעֲרוּ הַנְּמָלִים אֶת פִּיהֶן בְּהַפְתָּעָה. 

הִצְטוֹפְפוּ וְעָנוּ לָהּ: “אָכֵן, לַנְּמָלִים חַיֶּבֶת לִהְיוֹת מַלְכָּה, לְהוֹבִיל וּלְהָגֵן בְּכָל עֵת.

אֲבָל אַתְּ?

לֹא נָהַגְתְּ כְּמַלְכָּה אֲמִתִּית בְּעֵת צָרָה, אָז אֵיךְ תּוּכְלִי כָּעֵת?”

הַמַּלְכָּה נִזְכְּרָה בַּשִּׁטָּפוֹן, כְּשֶׁהִגִּיעַ נַחְשׁוֹל הַמַּיִם לַקֵּן. 

הַנְּמָלִים בָּרְחוּ לְכָל עֵבֶר,

וְהִיא הָיְתָה עֲסוּקָה בְּחִפּוּשִׂים אַחֲרֵי הַכֶּתֶר שֶׁנָּפַל מֵרֹאשָׁהּ.

“הֵן צוֹדְקוֹת – לֹא חָשַׁבְתִּי בְּאוֹתוֹ רֶגַע עַל כְּלוּם, רַק עַל הַכֶּתֶר שֶׁלִּי.”

הִרְכִּינָה אֶת רֹאשָׁהּ וְאָמְרָה: 

“אָכֵן, הַמְּלוּכָה אֵינָהּ רַק תַּעֲנוּגוֹת וּשְׂרָרָה, יֵשׁ גַּם אַחְרָיוּת בְּצִדָּהּ.

אַךְ דְּעוּ, כִּי יוֹתֵר מִכֹּל, לַחֲזֹר לִהְיוֹת אִתְּכֶן יַחַד אֲנִי רוֹצָה. 

מַבְטִיחָה אֲנִי שֶׁהַפַּעַם, אֶעֱבֹד אִתְּכֶן וְלֹא רַק הוֹרָאוֹת אֶתֵּן.”

יָצְאָה נְמָלָה מִתּוֹךְ הַשּׁוּרָה, אָחֲזָה בְּיָדָהּ שֶׁל הַמַּלְכָּה וְאָמְרָה:

“בּוֹאִי, נֵלֵךְ לִמְצֹא לָנוּ מָקוֹם לְקֵן חָדָשׁ.” 

שִׁלְּבָה הַמַּלְכָּה אֶת זְרוֹעָהּ בִּזְרוֹעָהּ שֶׁל הַנְּמָלָה וְהֵן הֵחֵלּוּ לִצְעֹד יַחַד עַל הַשְּׁבִיל,

כְּשֶׁהַכֶּתֶר נִשְׁאָר מֵאָחוֹר עַל הָאֲדָמָה.