המכולת של דורית

החץ האחרון צויר בכיוון הכניסה אל המכולת השכונתית במרכז המסחרי הקטן. רועי הסתכל לכל הכיוונים, אבל לא ראה חיצים נספים. להיכנס? הוא ידע שהילדים האחרים בשכונה אוהבים מאוד לקנות במכולת של דורית, אבל הוא כמעט לא נכנס אליה, וכשהיה חייב להיכנס (כי לא היו במקום הזה סופרמרקטים נורמליים!), מיהר לאסוף את מה שהיה צריך, לשלם ולצאת משם.

“הו, איזה אורח!” שאגה דורית ברגע שנכנס. רועי קפא על מקומו והסתכל אחורה בנסיון להבין למי היא מתכוונת. לא היה שם אף אחד מלבדו. כמה מביך.

“לא רואים אותך כאן, איזה מין ילד לא בא לדורית כדי לקנות קרטיב בחום הזה?” היא המשיכה.
“אמא שלי קונה חבילות של עשרה קרטיבים. אני פשוט לוקח מהמקפיא.” הסביר.
ילדה נכנסה פתאום למכולת ודורית פנתה אליה: “מה קורה, איילה? הסתדר העניין עם המורה לאנגלית?”
“כן, תודה דורית! אמרתי לה מה שאמרת לי להגיד!” אמרה הילדה, לקחה ארטיק ממקרר הגלידות, נופפה בו מול דורית ויצאה החוצה בלי לשלם.
“מה, לא משלמים פה?” רועי לא התאפק ושאל.

“בטח שמשלמים. אבל במהלך השבוע אני רושמת מה לקחו ובסוף השבוע מגיעים לשלם.”
רועי אף פעם לא שמע על סידור משונה כזה. לא נראה לו שבסופרמרקט בהרצליה היו מסכימים “לרשום”.
“אז איך בשכונה שלנו? כבר הכרת את כולם?” דורית גחנה אל מעבר לדלפק ושאלה בעניין.
“לא ממש,” ענה רועי ואז, בלי שהתכוון, הוא פלט את האמת: “אני שונא להיות כאן! אני מתגעגע לבית שלי בהרצליה. הכל קטן ולא מעניין כאן.” ואז השתתק כי חשש שהעליב אותה. אבל דורית לא נראתה נפגעת. היא הנהנה, לקחה מהמדף שקית של חטיף והגישה לו.

“מה, ותרשמי?” התפלא רועי.
“לא, זאת מתנה ממני. ברור שקשה להגיע למקום חדש, אתה מוזמן לבוא לדבר מתי שתרצה.”
רועי פתח את השקית. המתיקות של החטיף (וגם של דורית) עזרה קצת.
“כמעט שכחתי,” אמרה דורית, “אני אמורה לתת לך את הפתק הזה.” והיא הושיטה לו פיסת נייר. “היה נעים להכיר אותך. אני בטוחה שדברים יסתדרו כאן. שמעתי שכבר יש לך חברה טובה.” דורית קרצה אליו ופנתה לשרת את האנשים שנכנסו באותו רגע למכולת.