פתאום סבתא

פתאום סבתא

בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁיָעֵלִי פָּגְשָׁה אֶת סָבְתָא שֶׁלָהּ הִיא הָיְתָה בַּת שָׁלוֹשׁ.

לָכֵן בָּרוּר לָמָה לֹא זָכְרָה אוֹתָהּ בִּכְלָל.

הָאֱמֶת, יָעֵלִי לֹא מַמָשׁ הִרְגִישָׁה שֶׁחֲסֵרָה לָהּ סָבְתָא.

אָז מָה אִם לְכָל הַחֲבֵרוֹת שֶׁלָהּ יֵשׁ סָבִים וְסַבְתוֹת נֶחְמָדִים וּמְפַנְקִים?

לְיָעֵלִי אֵין.

וְזֶה בְּסֵדֶר גָמוּר.
אֲבָל עַכְשָׁו עָמְדָה הַסָבְתָא לְהַגִיעַ לְבִקוּר וְיָעֵלִי הָיְתָה מְאֹד מְתוּחָה.
“אֲנִי לֹא מְבִינָה לָמָה אַתֶם מַשְׁאִירִים אוֹתִי חֲמִשָׁה יָמִים עִם אִשָׁה שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה!” כָּעֲסָה עַל הַהוֹרִים שֶׁלָהּ.
“אֲבָל הִיא סָבְתָא שֶׁלָךְ!” אָמְרָה אִמָא.
“אָז מָה?” אָמְרָה יָעֵלִי. אַבָּא נֶאֱנַח.

“אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתְ לֹא מַכִּירָה אוֹתָהּ,

אֲבָל הִיא אִשָׁה מְאֹד נֶחְמָדָה וְהִיא רָצְתָה מְאֹד לָבוֹא לִהְיוֹת אִתָךְ.”

סָבְתָא שֶׁל יָעֵלִי גָרָה בְּרוּסְיָה, אֶרֶץ רְחוֹקָה וְקָרָה.

גַם אִמָא שֶׁלָהּ נוֹלְדָה שָׁם,

אֲבָל אִמָא הִגִיעָה לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיְתָה נַעֲרָה וְכָאן הִכִּירָה אֶת אַבָּא וְיָעֵלִי נוֹלְדָה.

סָבְתָא נִשְׁאֲרָה שָׁם וְאִמָא מְדַבֶּרֶת אִתָהּ בַּטֵלֵפוֹן כִּמְעַט כָּל יוֹם.

הִיא מְדַבֶּרֶת בְּשָׂפָה שֶׁיָעֵלִי לֹא אוֹהֶבֶת: רוּסִית.

כְּשֶׁאִמָא אוֹמֶרֶת מִלִים שֶׁיָעֵלִי לֹא מְבִינָה,

הִיא נִשְׁמַעַת קְצָת כְּמוֹ אִשָׁה אַחֶרֶת.

רַק כְּשֶׁהִיא מְסַיֶמֶת אֶת הַשִׂיחָה וְאוֹמֶרֶת לְיָעֵלִי בְּעִבְרִית מַשֶׁהוּ כְּמוֹ

“הִגִיעַ הַזְמַן לְמִקְלַחַת”,

יָעֵלִי מַרְגִישָׁה שֶׁקִבְּלָה אֶת אִמָא שֶׁלָהּ בַּחֲזָרָה וְנִרְגַעַת.
וְעַכְשָׁיו אִמָא וְאַבָּא הֶחְלִיטוּ לִנְסֹעַ לְאַנְגְלִיָה לְמֶשֶׁךְ חֲמִשָׁה יָמִים

וְסָבְתָא שֶׁל יָעֵלִי תַגִיעַ לִהְיוֹת אִתָהּ.
“אֲנִי מַסְפִּיק גְדוֹלָה כְּדֵי לְהִשָׁאֵר לְבַד,” אָמְרָה יָעֵלִי.

“אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת לְהָכִין חֲבִיתָה.”
אֲבָל אִמָא וְאַבָּא רַק צָחֲקוּ.

יָעֵלִי לֹא הֵבִינָה מָה מַצְחִיק כָּאן.

הַיוֹם הָרִאשׁוֹן
“אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה,”

אָמְרָה יָעֵלִי לָאִשָׁה שֶׁעָמְדָה מוּלָהּ,

“אַתְ אֲפִלוּ לֹא יוֹדַעַת עִבְרִית?”
“אֲנִי קְצָת עִבְרִית לָדַעַת,” אָמְרָה הָאִשָׁה.
“קְצָת זֶה לֹא מַסְפִּיק,” רָטְנָה יָעֵלִי.
הֵם נָסְעוּ לְקַבֵּל אֶת פָּנֶיהָ בִּשְׂדֵה הַתְעוּפָה

וְיָעֵלִי קְצָת הֻפְתְעָה כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת הָאִשָׁה הַגְבוֹהָה,

הָרָזָה וְהַיָפָה שֶׁחִבְּקָה אֶת הַהוֹרִים שֶׁלָהּ וְאַחַר כָּךְ גַם אוֹתָהּ.

כָּכָה נִרְאֵית סָבְתָא?

לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁיָעֵלִי קָמָה,

הִיא כְּבָר הָיְתָה לְבַד בַּבַּיִת עִם הַסָבְתָא הַזֹאת.

הַסָבְתָא הַזֹאת שֶׁאָמְרָה לָהּ כָּל מִינֵי מִלִים שֶׁלֹא הֵבִינָה

וְקָרְאָה לָהּ “יָלִיצְ’קָה”.
“אֲ-נִי צְרִי-כָה סֶנְדְ-וִיץ’ לְבֵית הַסֵפֶר,” אָמְרָה יָעֵלִי בְּאִטִיוּת.

הִיא הֶרְאֲתָה לְסָבְתָא אֶת הַלֶחֶם, אֶת שַׂקִיוֹת הַסֶנְדְוִיצִ’ים וּפִתְאוֹם אֹרוּ פָּנֶיהָ שֶׁל הָאִשָׁה: “אָה!”

אֲבָל בִּמְקוֹם לָקַחַת פְּרוּסוֹת לֶחֶם,

סָבְתָא מָצְאָה קֻפְסַת פְּלַסְטִיק וְהִכְנִיסָה לְתוֹכָהּ שְׁלוֹשָׁה מַאֲפֵי בָּצֵק מְשֻׁנִים.

יָעֵלִי נֶאֶנְחָה: “לֹא כָּזֶה! סֶנְדְוִיץ’!”

אֲבָל סָבְתָא דָחֲפָה לְיָדֶיהָ אֶת קֻפְסַת הַפְּלַסְטִיק.

אֵיזוֹ בּוּשָׁה לְהוֹצִיא אֶת הַדָבָר הַזֶה בְּהַפְסָקַת הָאֹכֶל.

בֶּטַח כָּל הַיְלָדִים יְרַחֲמוּ עָלֶיהָ.
אֲבָל כְּשֶׁיָעֵלִי פָּתְחָה אֶת הַקֻפְסָה בַּכִּתָה – בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט,

כְּדֵי שֶׁאַף אֶחָד לֹא יָשִׂים לֵב –

מִיָד הִתְגוֹדְדוּ סְבִיבָהּ הֲמוֹן יְלָדִים שֶׁדָרְשׁוּ לִטְעֹם מִמָה שֶׁהֵבִיאָה.
“אֵיזֶה טָעִים זֶה!” הִתְפַּעֲלָה אַדְוָה.
“אֶפְשָׁר עוֹד קְצָת?” הִתְחַנֵן עִילַי.
בְּמַזָל הִצְלִיחָה יָעֵלִי לֶאֱכֹל חֲצִי מַאֲפֶה לִפְנֵי שֶׁהַיְלָדִים הִשְׁתַלְטוּ גַם עָלָיו.

הָיָה בֶּאֱמֶת טָעִים.

הַיוֹם הַשֵׁנִי
לְמָחֳרָת חָזְרָה יָעֵלִי מִבֵּית הַסֵפֶר בְּמַצַב רוּחַ רַע.

כְּשֶׁשִׂחֲקוּ בַּהַפְסָקָה,

יוֹאָב שָׂם לָהּ רֶגֶל וְהִיא נָפְלָה וְחָטְפָה שִׁפְשׁוּף מַכְאִיב בַּבֶּרֶךְ.

אַחַר כָּךְ אַדְוָה לֹא הִסְכִּימָה לְהִשָׁאֵר אִתָהּ בַּכִּתָה וְרָצָה לְשַׂחֵק עִם הָגָר וְעִם דָנָה.
יָעֵלִי אָכְלָה אֶת אֲרוּחַת הַצָהֳרַיִם הַמְשֻׁנָה אֲבָל הַטְעִימָה שֶׁהֵכִינָה לָהּ סָבְתָא.

בְּאֶמְצַע הַקִנוּחַ – מִין פֵּרוֹת מְבֻשָׁלִים בְּמִיץ מָתוֹק ,

לֹא הִתְאַפְּקָה וְהִתְחִילָה לִבְכּוֹת.

סָבְתָא קָמָה מִמְקוֹמָהּ וְהֵחֵלָה לְלַטֵף אֶת שְׂעָרָהּ.

הִיא לֹא יָכְלָה לְהַגִיד לָהּ הַרְבֵּה.

רַק “יָלִיצְ’קָה” מִדֵי פַּעַם.

 סָבְתָא הִתְחִילָה לְשַׂחֵק עִם הַשֵׂעָר שֶׁלָהּ

וְהֵחֵלָה לִקְלֹעַ אוֹתוֹ בְּיָדַיִם חֲמִימוֹת וּזְרִיזוֹת.

בְּתוֹךְ כַּמָה דַקוֹת הִתְנוֹסְסוּ עַל רֹאשָׁהּ שֶׁל יָעֵלִי שְׁתֵי צַמוֹת סִינִיוֹת הֲכִי יָפוֹת שֶׁרָאֲתָה אֵי פַּעַם.

הִיא רָצָה לַמַרְאָה וְהִסְתַכְּלָה עַל עַצְמָהּ מִכָּל הַכִּוּוּנִים.

תָמִיד בִּקְשָׁה מֵאִמָא שֶׁתִקְלַע לָהּ צַמוֹת כָּאֵלֶה,

אֲבָל אִמָא אַף פַּעַם לֹא הִצְלִיחָה.

אֵלֶה הָיוּ צַמוֹת מְהַמְמוֹת וְיָעֵלִי הֶחְלִיטָה לֹא לְפָרֵק אוֹתָן לְעוֹלָם.

מָחָר אַדְוָה תִשְׁתַגֵע.

הַיוֹם הַשְׁלִישִׁי
כְּשֶׁחָזְרָה יָעֵלִי מֵחוּג קֵרָמִיקָה הִיא נֶעֶצְרָה בְּפֶתַח הַחֶדֶר שֶׁלָהּ בִּפְלִיאָה.

הוּא נִרְאָה לְגַמְרֵי אַחֶרֶת!

סָבְתָא שֶׁלָהּ עָמְדָה לְיָדָהּ בְּחִיוּךְ וְהִסְתַכְּלָה עָלֶיהָ בְּצִפִּיָה.

“יָפֶה, יָלִיצְ’קָה?”
כֵּן, זֶה הָיָה יָפֶה

הַמִטָה הָיְתָה בְּמָקוֹם אַחֵר וְהָיָה עָלֶיהָ כִּסוּי וָרֹד מַקְסִים.

הַפּוּף הַגָדוֹל, שֶׁתָמִיד נֶעֶרְמוּ עָלָיו בְּגָדִים וְצַעֲצוּעִים,

הָיָה נָקִי כְּמוֹ שֶׁלֹא הָיָה מֵאָז שֶׁנִקְנֶה.

שָׁטִיחַ חָדָשׁ בְּצֶבַע סָגֹל הָיָה פָּרוּשׂ עַל הָרִצְפָּה.

זֶה הָיָה הַחֶדֶר שֶׁיָעֵלִי תָמִיד רָצְתָה. חָמִים וּמַזְמִין.

הִיא הִתְקַשְׁרָה מִיָד לְאַדְוָה וְהִזְמִינָה אוֹתָהּ לְשַׂחֵק אִתָהּ בַּחֶדֶר הֶחָדָשׁ,

אֲבָל אַדְוָה הָלְכָה לְסִדוּרִים עִם אַבָּא שֶׁלָהּ וְלֹא יָכְלָה לָבוֹא.
“לָמָה אֵין לִי אַחִים?” אָמְרָה יָעֵלִי לְסָבְתָא,

לַמְרוֹת שֶׁיָדְעָה שֶׁלֹא תָבִין אוֹתָהּ.

“לְכָל הַחֲבֵרִים שֶׁלִי יֵשׁ עִם מִי לְשַׂחֵק וְרַק אֲנִי לְבַד.”

סָבְתָא רַק לִטְפָה אֶת הַצַמוֹת הַסִינִיוֹת שֶׁעֲדַיִן הֶחְזִיקוּ מַעֲמָד.
בְּאוֹתוֹ עֶרֶב יָעֵלִי שָׁכְבָה עַל הַפּוּף וְקָרְאָה סֵפֶר.

הַיוֹם הָרְבִיעִי
“דַי!”
“אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה!”
“אֵיזֶה מָתוֹק!”
“אַתְ הֵבֵאת אוֹתוֹ?”
“אִמָא תַהֲרֹג אוֹתָךְ!”
אֵיזוֹ הַפְתָעָה חִכְּתָה לְיָעֵלִי כְּשֶׁחָזְרָה מִבֵּית הַסֵפֶר בַּיוֹם הָרְבִיעִי.

הַבַּיִת הֵרִיחַ מֵהַתַבְשִׁילִים הַנֶהֱדָרִים שֶׁל סָבְתָא,

אֲבָל הִיא עַצְמָהּ יָשְׁבָה עַל כִּסֵא בַּמִטְבָּח וּבְחֵיקָהּ גוּר כְּלָבִים קָטָן וּמָתוֹק.
יָעֵלִי רָצָה אֲלֵיהֶם,

יָשְׁבָה עַל בִּרְכֶּיהָ וְלִטְפָה אֶת הַיְצוּר הַקָטָן.
תוֹךְ שְׁנִיָה הַפָּנִים שֶׁלָהּ הָיוּ רְטֻבּוֹת מִלִקוּקִים נִלְהָבִים.

“הוּא יָכוֹל לְהִשָׁאֵר?” הֵרִימָה יָעֵלִי מַבָּט אֶל סָבְתָא שֶׁהִסְתַכְּלָה בָּהּ בְּחִיוּךְ.
“יָלִיצְ’קָה לֹא לְבַד,” אָמְרָה סָבְתָא בְּקֹשִׁי.

“וַנְיָה חָבֵר יָלִיצְ’קָה.”
“קוֹרְאִים לוֹ וַנְיָה?”
סָבְתָא הִגִישָׁה לָהּ רְצוּעָה יְרֻקָה וְהִצְבִּיעָה עַל דֶלֶת הַכְּנִיסָה לַבַּיִת.

יָעֵלִי חִבְּרָה אֶת הַכְּלַבְלַב לָרְצוּעָה וּפָרְצָה הַחוּצָה מֵהַדִירָה מְאֻשֶׁרֶת בְּטֵרוּף.

הִיא דִלְגָה עִם הַגוּר בַּחֲדַר הַמַדְרֵגוֹת וְהַצַמוֹת שֶׁלָהּ דִלְגוּ עַל גַבָּהּ בְּקֶצֶב רִיצָתָהּ.

הַיוֹם הַחֲמִישִׁי
“מָחָר אִמָא וְאַבָּא חוֹזְרִים” אָמְרָה יָעֵלִי אַחֲרֵי אֲרוּחַת עֶרֶב.

הִיא לֹא שָׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁחָשְׁבָה שֶׁתִשְׂמַח.
“רוֹצָה לִרְאוֹת סֶרֶט בְּיַחַד?” שָׁאֲלָה אֶת סָבְתָא.

אֲבָל סָבְתָא אָמְרָה שֶׁלֹא.

יָעֵלִי הָלְכָה לְהִתְכַּרְבֵּל עִם וַנְיָה הַגוּר עַל הַפּוּף.

וְאָז נִכְנְסָה סָבְתָא לַחֶדֶר.

הִיא נִרְאֲתָה שׁוֹנֶה וְיָעֵלִי שָׂמָה לֵב שֶׁהִיא לוֹבֶשֶׁת שִׂמְלָה מַרְהִיבָה.
“וָאוּ! לְאָן אַתְ הוֹלֶכֶת?” שָׁאֲלָה יָעֵלִי.
“אֲנַחְנוּ לַעֲשׂוֹת מְסִבָּה,” אָמְרָה סָבְתָא.

הִיא פָּתְחָה אֶת הָאָרוֹן וְהוֹצִיאָה מִמֶנוּ אֶת הַשִׂמְלָה הֲכִי יָפָה שֶׁל יָעֵלִי.

הִיא הוֹשִׁיטָה יָד וּשְׁתֵיהֶן נִכְנְסוּ לַסָלוֹן, כְּשֶׁהַגוּר רָץ בְּעִקְבוֹתֵיהֶן.

עַל הַשֻׁלְחָן הָיוּ מְסֻדָרוֹת צְלוֹחִיוֹת עִם כִּבּוּד.

וְיָעֵלִי הִתְכַּבְּדָה.

גַם סָבְתָא אָכְלָה,

וּשְׁתֵיהֶן צָחֲקוּ כְּשֶׁהִיא טָעֲמָה בַּמְבָּה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיֶיהָ וְעָשְׂתָה פַּרְצוּף מְשֻׁנֶה.
וְאָז סָבְתָא שָׂמָה מוּזִיקָה

וְלִמְדָה אֶת יָעֵלִי לִרְקֹד רִקוּדִים מְשֻׁנִים שֶׁאֵין בְּאַף מְסִבַּת כִּתָה:

רִקוּד שֶׁקוֹרְאִים לוֹ וַלְס וְרִקוּד שֶׁקוֹרְאִים לוֹ טַנְגוֹ.

יָעֵלִי נִסְתָה לְלַמֵד אֶת סָבְתָא אֵיךְ רוֹקְדִים בִּמְסִבּוֹת כִּתָה,

וּשְׁתֵיהֶן כִּמְעַט נֶחְנְקוּ מִצְחוֹק כְּשֶׁוַנְיָה הִצְטָרֵף אֲלֵיהֶן בְּדִלוּגִים.

הַיוֹם הַשִׁשִׁי
“יָעֵלִי, מְתוּקָה שֶׁלִי, כַּמָה הִתְגַעְגַעְנוּ אֵלַיִךְ,”

אִמָא וְאַבָּא פָּרְצוּ אֶל הַבַּיִת עֲמוּסֵי מִזְוָדוֹת וְשַׂקִיוֹת וְחִבְּקוּ אֶת יָעֵלִי מַמָשׁ חָזָק.
“אֵיזֶה צַמוֹת יָפוֹת יֵשׁ לָךְ,” הִתְפַּעֵל אַבָּא.
אִמָא הֶחְלִיפָה כַּמָה מִלִים בְּרוּסִית עִם סָבְתָא וְיָעֵלִי שָׂמָה לֵב שֶׁהַשָׂפָה הַזֹאת כְּבָר לֹא מַפְרִיעָה לָהּ כָּל כָּךְ.

אוּלַי לְהֶפֶךְ.
כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת וַנְיָה, אִמָא הֶחְלִיפָה צְבָעִים.
“בְּבַקָשָׁה, אִמָא, זֹאת מַתָנָה מִסָבְתָא. אַל תַכְרִיחוּ אוֹתִי לְוַתֵר עָלָיו.

כָּל כָּךְ כֵּיף לִי אִתוֹ!”
אִמָא הִסְתַכְּלָה עַל אַבָּא.

אַבָּא הִסְתַכֵּל עַל אִמָא.

“הָאֱמֶת שֶׁרָצִינוּ לְהָבִיא לָךְ כֶּלֶב כְּמַתְנַת יוֹם הֻלֶדֶת…” מִלְמְלָה אִמָא.
“תוֹדָה! תוֹדָה! תוֹדָה! תוֹדָה!” דִלְגָה יָעֵלִי בַּבַּיִת.
“אָז מָה נִתֵן לָךְ לְיוֹם הַהֻלֶדֶת?” שָׁאֲלָה אִמָא בְּחִיוּךְ,

וְיָעֵלִי רָאֲתָה שֶׁהִיא מְחַבֶּקֶת אֶת סָבְתָא.
“יֵשׁ לִי רַעְיוֹן גָדוֹל!” אָמְרָה יָעֵלִי בְּהִתְלַהֲבוּת.

“בְּיוֹם הַהֻלֶדֶת שֶׁלִי נִסַע לְבַקֵר אֶת סָבְתָא.”
אִמָא וְאַבָּא פָּקְחוּ עֵינַיִם גְדוֹלוֹת.
“הִיא פָּשׁוּט עוֹשָׂה אֶת הַמְסִבּוֹת הֲכִי נֶהֱדָרוֹת בָּעוֹלָם.”