השריפה בכרמל

שיראל מושקוביץ

ביום חמישי, 2 בדצמבר 2010 (חנוכה תשע”א),  ירדן הייתה עם אמא שלה (רות) אצל סבתא וסבא שלה בחיפה. כעבור מספר שעות, החליטו השתיים שצריך לחזור הביתה. בנסיעה הן עברו  בהר הכרמל ולפתע שמעו קולות מן היער. ”אמא”, אמרה ירדן, ”תעצרי בצד!” רות (אמא של ירדן) עצרה בשולי הכביש והשתיים פסעו לעבר היער. כעבור צעדים אחדים ירדן  שמה לב שהן לא לבד. היא ראתה שלושה ילדים ושתי ילדות. ”שלום, מי אתם?” שאלה ירדן. ”אני תמיר”, אמר אחד הילדים. ”ואני שמוליק”, אמר ילד אחר והשלישי ענה, ”אני יואב”.  הבנות אמרו יחד את שמן אבל לא הבינו דבר ממה שהן שאמרו, זה היה נשמע ככה ”אני שרליובמקיהת”. אז, אמא של ירדן אמרה ” תגידו את שמכם כל אחת בנפרד”. אחת הילדות אמרה ”אני שלומית” והשנייה אמרה ”אני רבקה”. ”היי אני ירדן, מה אתם עושים פה?” שאלה ירדן ותמיר ענה 

”שיחקנו פה ביער ואז הלכנו לאיבוד, אנחנו לא מוצאים את הדרך חזרה”. ”אל תדאגו אמרה רות והמשיכה ” אני יביא לכם משהו לאכול ומים ואז אתם תתקשרו להורים שלכם” רות הוציאה מתיקה שלושה בקבוקי מים שתי חטיפים וסנדוויצ’ים הילדים התקשרו כל אחד בתורו להוריו ואמא של ירדן הסבירה לכל הורה היכן הם נמצאים. בדיוק כשהרכבים של ההורים של הילדים הגיעו יואב ושלומית ראו להבות אש מתקרבות הם צעקו ”שריפה!!!” ומיד ירדן לקחה שתי בקבוקים ושפכה על הלהבות היא הרימה את הילדים והביאה אותם אל הרכבים וקראה לכל ההורים ”תתחילו לנסוע יש שריפה” ואמא שלה מיד התקשרה למכבי אש השריפה התפשטה מהר והבנות  קפצו למכונית והתחילו לנסוע במהירות הביתה. ירדן ואמא שלה נזכרו שבאותו היום בבוקר וגם ביום שלפניו הזהירו שאם יש שריפה איפה שהוא היא עלולה להתפשט מהר בגלל תנאי מזג האוויר (חום כבד). בדיוק כאשר הן ראו את הלהבות הייתה השעה אחת עשרה. המקום שבו הן פגשו את הילדים היה קרוב לסוף הר הכרמל והן יצאו מאזור השריפה בחשש ופחד גדול. הן המשיכו לנסוע הביתה בתקווה שהילדים שפגשו והוריהם יהיו בסדר. כאשר שמעו חדשות הן הבינו שזאת הייתה הצתה שגרמה לשריפה הכי גדולה שהייתה בכרמל (והיו לא פחות משני שריפות) ושיש להן מזל שיצאו מאזור השריפה בשלום. הן אמרו בלבם תודה גדולה לה’ על כך שניצלו. ביום שישי (יום למחרת), נודע להן שאולי הן ניצלו אבל המון אנשים לא. הן התקשרו לאמהות של הילדים אותם פגשו ביער, לשאול אם הגיעו בשלום הביתה, ולמזלם כולם אמרו ”כן”.