שלושת הטיפות

היה הייתה פעם ילדה וקראו לה מאי,

מאי הייתה ילדה ככל הילדים: היא אהבה לשחק ושנאה לעשות שיעורי בית,

היא אהבה לראות טלוויזיה ושנאה לסדר את חדר השינה שלה.(ובקיצור, הבנתם)

מאי גם הייתה ילדה מדויקת, אם היא ראתה שיש עורבים על אדן החלון, היא רצתה לדעת בדיוק , אם יש שם 6 עורבים או 7.

“מאי, תוכלי בבקשה ללכת לקנות עוגיות?” ביקשה אמה של מאי,(אלה).

“טוב” ענתה במהירות מאי, “רק אל תשכחי, לא ללכת ברחובות מסוכנים, לא לבזבז יותר מדי כסף ובטח שלא לדבר עם זרים, הכל מובן?” הוסיפה אמה של מאי.

“כמובן שמובן”, צחקה מאי, ” אל תדאגי, אחזור מהר”.

“יופי” שמחה אמה , “יש לך על השולחן 50 שקלים ורשימה של עוגיות שכל אחד רוצה, לחזור לפני ארוחת הערב!”

“בסדר, אימא” אמרה מאי ויצאה .

מאי הגיעה לחנות ואמרה למוכרת:

“שלום,

אני יכולה בבקשה 2 עוגיות עם פרג, 2 עוגיות עם ריבה, 2 עוגיות עם אבקת סוכר ו2 עוגיות עם שוקולד לבן?, קראה מאי מהרשימה שאמה נתנה לה.

“כל זה רק בשבילך?”, התעניינה המוכרת, “לא”, ענתה מאי,”למשפחה שלי ולי.”

“עכשיו הכל ברור” הבינה המוכרת, “הנה העוגיות שביקשת, בתיאבון”

“תודה לך” אמרה מאי, שילמה, ויצאה מהחנות.

בדרך הביתה ראתה מאי עץ ועליו ציפורים, כהרגלה היא רצתה לדעת כמה ציפורים בדיוק יש על העץ, היא החלה לספור, “1…..2….3…..”

בזמן שספרה הגיע כלב והחל לאכול את העוגיות…..

“מה זה!” צעקה מאי שגילתה את הכלב לועס את העוגייה האחרונה.

ועכשיו, מאי יושבת על ספסל, בוכה כהרגלה, וחושבת לעצמה:

“מה אני אעשה?”

לפתע, הכלב שלפני מספר דקות אכל לה את העוגיות, בא והתיישב לצידה , כאילו רצה עוד,

“יש לי רעיון! אני ארביץ לו, וארדוף אחריו”. אמרה מאי הנחושה,

מאי התחילה לרדוף אחרי הכלב, אבל לשווא.

“אוי”, קראה באכזבה  מאי, “הלכתי לאיבוד בזמן שרדפתי אחר הכלב”.

כהרגלה, היא עוד הפעם פרצה בבכי מר וחזק, עד שאפילו אישה באה ושאלה אותה: “הכל בסדר, ילדה?”

“לא” ענתה מאי הבוכייה, “אני הלכתי לאיבוד, ואני לא יודעת איך לחזור הביתה”.

“אל תדאגי חביבתי”, אמרה לה האישה בהחלטיות, “אני לא קוסמת, גם כסף אין לי, שרביט גם, אבל יש לי משהו שיכול לעזור לך.”

“ואוו” אמרה מאי, האישה הראתה לה שלוש צנצנות זכוכית קטנטנות,ובתוכן היו שלוש טיפות קטנטנות בצבע תכלת, “אלה טיפות שמגשימות משאלות”, הסבירה האישה, “אנשים מכנים אותם כ-‘שלושת הטיפות’, את רק צריכה להגיד הלוואי- ואת מה שאת רוצה, ותוך 5 שניות התגשם חלומך.”

“מגניב” ענתה בהתלהבות מאי, “רק זכרי להשתמש בהם בחכמה”.

הוסיפה האישה, “הבנתי, תודה רבה לך, יום נעים” וכך נפרדה מאי מהאישה והמשיכה בדרכה…

אחרי כמה צעדים, נזכרה מאי שהיא אבודה, ולא יודעת את הדרך הביתה,

מאי כמעט פרצה בבכי ונזכרה שיש לה שלוש טיפות!

במהרה פתחה מאי צנצנת זכוכית אחת ואמרה:

“הלוואי…. שאגיע הביתה עם העוגיות…. עכשיו!

וכעבור 5 שניות מאי מצאה את עצמה בבית עם העוגיות, “יש”, מאי חשבה,

הטיפה עובדת!

האישה צדקה!

אך לפתע, מאי שוב התעצבה, היא נחתה על השולחן, והפילה את העציץ שאמה הכי אוהבת!

“מאי, מה שברת עכשיו?”, צעקה אמה מתוך המטבח,

“כלום”, ענתה מאי בזריזות, “הבאתי עוגיות”, קראה מאי במתיקות.

מאי הוציאה בזריזות את הצנצנת ולחשה:

הלוואי שהאגרטל של אימא יהיה שלם, ולא שבור”

וכעבור 5 שניות, האגרטל עמד על השולחן, ובדיוק בזמן כי אימא של מאי הופיעה מהמטבח.

“הנה העוגיות אימא” אמרה מאי והושיטה לה את הקופסה.

“לא שברת כלום?” שאלה אמה של מאי בחשדנות, “לא אימא, כנראה שסתם נדמה לך”.

“טוב”, אמרה אמה בחצי אמינות, “אולי כדי שתלכי לשחק בחצר?”

“בסדר גמור אימא” ענתה מאי, “מתי לחזור?”

“עד לארוחת הערב” קראה אמה, וחזרה למטבח.

מאי חשבה לעצמה:

“מצויין, בחצר אוכל לחשוב על שימוש בטיפה האחרונה”.

“אל תשכחי לקחת מעיל”, קראה אמה מהמטבח,

“לא אשכח” לקחה מאי את תיקה ובתוכו שמה: מעיל, אוכל , חבל קפיצה

וכמובן, את הטיפה.

מאי התיישבה על ספסל ברחוב  וחשבה לעצמה:

“אולי אני אבקש בובות?

אבל בסוף הן כבר ימאס לי.

אולי אני אבקש מלא ממתקים?

אבל בסוף אני אגמור אותם.

מה אני אעשה?”

מאי התהלכה ברחוב ופתאום ראתה ילד יושב על ספסל, היא נגשה אליו ואמרה:

“שלום, איך קוראים לך?”

“קוראים לי יונתן, ולך?” ענה הילד,

“מאי” ענתה לו מאי בחביבות, “רוצה לשחק תופסת?”

“אני לא יכול”, ענה יונתן בעצב, ” אני נכה, אני לא יכול ללכת ובטח שלא לרוץ.”

לפתע נדלקה למאי נורה בראש, הטיפה! אני אעזור ליונתן!

“הלוואי שיונתן לא יהיה נכה”. ביקשה מאי, ואכן כן, כעבור 5 שניות יונתן עמד על שני רגליו!

“רוצה לשחק עכשיו תופסת?”

הציעה מאי, “ברור”, ענה לה יונתן בשמחה.

יונתן ומאי שיחקו כל אחר הצהריים תופסת!

הסוף!!!!