אלבום שורשים יואב קידר

עבודת שורשים

מגיש: יואב קידר

כיתה: ז’ 5

שם המורה: רונית טל

חטיבת השחר הוד השרון

פרק ראשון – “אני ומשפחתי”

מגיש: יואב קידר

אני:

נולדתי בפתח תקווה ב- 28.3.2007 בבית החולים בלינסון, מצד שני תאריך הלידה העברי שלי הוא ט’ בשבט תשס”ז בנוסף לכך משפחתי קוראת לי ננו והחברים שלי קוראים לי יויו.

חושבים עלי ש:

משפחתי חושבים עליי שיש לי לב זהב, שאני נדיב וחברותי והחברים שלי חושבים שאני מצחיק, נחמד וחכם.

שנות חיי:

אני זוכר אותי קודם כל מהגן ששם נהניתי עם חברים, שיחקתי ובעיקר חיכיתי ללכת לבית הספר. לאחר שהגעתי לבית הספר אני זוכר את החונכות שעשו לי

בכיתה א’ ואת כל החוויות הלימודיות שעברתי אחרי זה הגעתי לסוף היסודי ולעלייה לחטיבה, אני זוכר את הטקס הענק שעשינו בסוף ואיזה כיף היה לנו ביחד ביסודי.

לאחר מכן הגעתי לחטיבה ואת זה אני אספר בתיכון…

ההורים שלי אמרו לי כשהייתי קטן אמרתי את המילה הראשונה שלי, אבא, בנוסף הם אמרו לי שאהבתי מאוד לשחק במשחקי קופסא, משחקי כדור ולראות טלוויזיה.

משפחתי ואני:

יש למשפחתי 2 חתולים ובכלל גם לפניהם היה לנו חתולים וגם לפני חתולה,

בקיצור אנחנו משפחה שמאוד אוהבת בעלי חיים.

אנחנו נפגשים כמעט כל יום שישי עם המשפחה המורחבת לארוחת ערב כולם

ביחד וזה מאוד כיף, בנוסף לכך אנו נפגשים איתם גם בחגים.

משפחתי ואני מאוד אוהבים לטייל בארץ ובכלל בעולם לדוגמא בבר מצווה

שלי אנחנו נוסעים ביחד לתאילנד!

אירועים היסטוריים במהלך החיים:

קרו כל מיני אירועים היסטוריים במהלך החיים שלי כגון: ישראל ניצחה באירוויזיון, שמעון פרס ז”ל נפטר, השריפה הכי גדולה בתולדות ישראל- השריפה בכרמל בנוסף על כך השריפות באמזונס שמסכנות את העולם כולו ועוד. 

אנו מתבגרים:

בר מצווה בעיני זה תאריך שבו אתה גדל והופך מילד לגבר. לפי דעתי מה שאתה צריך לעשות בבר מצוווה זה פשוט להנות עם המשפחה שלך, החברים שלך ולעשות את מה שהכי כיף לך בעולם עם מי שהכי כיף לך להיות איתו.                        כרגע תחומי העניין שלי הם לשחק כדורסל, לנגן על פסנתר, להיות עם המשפחה והחברים ופשוט להנות מהחיים. שאיפותי לעתיד הם להקים משפחה, למצוא עבודה טובה, להישאר בקשר עם משפחתי וחבריי ולחיות חיים בריאים בלי יותר מידי קשיים.

פרק 2: המשפחה הגרעינית

הורים:

הוריי הכירו בזמן שאימי עבדה בניקיון משרדים כסטודנטית לתואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן על מנת לממן את לימודיה ומגוריה באזור מרכז. מי שהיה אחראי על מציאת העבודה לאימי היה לא אחר מאשר אבי, אשר באותה תקופה עבד כמפקח ואחראי על העובדים בחברת ניקיון גדולה. הם הכירו דרך חבר משותף אשר שידך ביניהם לצורך מציאת העבודה לאימי. בסיום לימודיה של אימי היא נסעה לבדה לספרד ע”מ לטייל ולעבוד שם. לאחר תקופה של שלושה חודשים היא נאלצה לחזור לארץ בכדי לסגור עניינים שיש לטפל בהם . (מציאת שותף במקומה לדירה שהשכירה בר”ג ומכירת הרכב שהיה ברשותה ועמד ללא שימוש).

במקביל באותה תקופה, אבי היה על פרשת דרכים בחייו והתלבטויות רבות בתחום הקריירה שלו כשכיר והרצון להתחיל ולהיות עצמאי.

הוא החליט שאין מה להפסיד מלשמוע את דעתה של “שוש ליבוביץ’ ” שהינה   מדיום מתוקשרת , אשר הצלחות רבות נזקפות לזכותה באשר לצפיית העתיד ולהכוונה לעתיד לבוא…

במפגש המרתק עם המדיום , באשר לקריירה המוצלחת אשר צפויה לאבי , ראתה הגב’ שוש ליבוביץ גם את שמה של אימי אותה לא הכירה ואמרה כי היא רואה עתיד וזוגיות משותפת ומוצלחת אשר חולקת גם שלושה ילדים.

מעניין לציין שבשלושת החודשים בהם אימי שהתה בספרד לא היה קשר בינה לבין אבי וגם לא היה תאריך יעד שבו אימי הייתה צריכה לשוב לארץ, אבל שוש אמרה שבשבוע הבא אימי מתכננת לשוב לארץ והיא מציעה לאבי לנצל את ההזדמנות ולפעול.

אבי, שהיה נרגש מהמפגש המרתק אך גם מעט סקפטי, החליט להתקשר לבית הוריה של אימי ע”מ לבדוק האם נכון הדבר ואימי אכן מתכננת לשוב.

ההתרגשות גברה לאחר שמהצד השני של הטלפון הוא קיבל אישור שבשבוע הבא ביום שלישי אימי חוזרת מספרד.

וביום בו אימי חזרה לדירתה השכורה אשר בר”ג , חיכה לה זר פרחים גדול ויפה ובו מכתב… ומאז הם ביחד. (ושאר הפרטים נשארים במשפחה).

לאמי קוראים מיכל ולאבי בועז. הם הכירו כשאמי הייתה בת 26 ואבי בן 24.

אמא:

לאמי קוראים מיכל והיא נולדה ב- 14/2/1971 לתמר ושמואל אשכנזי בבית חולים “אלישע” שבחיפה שהינו בית חולים פרטי. המיילד ד”ר ברגר ליווה את אימה (סבתא שלי) במהלך ההיריון והיה חשוב לה ולאביה שהוא יהיה זה שילד את אמא שלי ולא מיילדת כפי שהיה נהוג אז ולרוב גם היום. אחת הסיבות המרכזיות לכך הייתה שסבי וסבתי היו זוג צעיר אשר בגיל מוקדם יחסית נשארו ללא הורים, מלבד אביו של סבי (יוסף), ומכיוון שכילדים הם שהו ימים רבים במסדרונות בתי החולים עם הוריהם הם חששו ביותר מלשהות וראו בד”ר ברגר סוג של דמות אב אחראית.

אמי נולדה כילדת סנדוויץ’ לאחותה הגדולה ממנה בשלוש שנים, עידית ולאחיה הקטן ממנה בשלוש שנים עמית.

סבתי מספרת שבהתחלה היה לה קשה להיקשר לאמי מפני שהיא הרגישה שאכזבה את סבי שציפה לבן לאחר שהייתה לו בת אחת, אך ההרגשה הזאת חלפה במהרה כשהתבוננה והבינה שאמי היא היחידה שדומה לאבא שלה (סבא רבא שלי)

שהיה גבר נאה בלונדיני עם עיניים כחולות, ואכן אמי היא היחידה במשפחתה שקיבלה את הגוונים הבהירים ממנו.

כילדה, גדלה אמי בכרמל שבחיפה ברחוב שוהם השוכן בתוך חורשת אורנים וצופה לנוף היפה של מרכז הכרמל.

זיכרונות ילדות אהובים שחרוטים אצל אמי הם הטיולים עם משפחתה לאילת, כאשר היא, אחותה ואחיה היו מצטופפים וישנים במושב האחורי של מכונית הפולסוו’אגן אשר אותו פתח להם סבי וסידר להם כמיטה, ובערך כל 5 דקות הם היו שואלים “מתי נגיע? האם עברנו כבר חצי מהדרך”

זכורים לה השבתות והחגים בהם היא חרשה את צפון הארץ בטיולים משפחתיים והשבתות היפות בהן היו יוצאים לפיקניקים עם חברים ביערות הכרמל.

סבתא שלי מספרת שאמי גדלה יחסית בקלות כילדה עצמאית שעוזרת, ומארגנת ובנוסף גם, על עצמה שומרת. היא הייתה ערנית וקופצת על כל הזדמנות, היא הייתה יוצאת דופן מבין האחים בסדר ובגישה המעשית לדברים, הראש תמיד שלט

על הרגשות והיא לא נתנה למשברים את דרכה לסדוק.

קדימה להתפתח כקשר רומנטי וכשהבינו שהם לוקחים צעד וממסדים את

הקשר,הם החליטו על הגשמת חלום משותף בדרכן העצמאית והקימו את חברת אבי ואמי תמיד קוראים אחד לשני בשם “צוני”. למה? ככה.

נמצאים בחדר הילדים, אחר הצהריים היו הולכים לכמה שעות לחדר הורים וחוזרים איתם להשכבה לשינה.

בימים שאבי היה ילד בקיבוץ, סבל צפון הארץ ממטחי קטיושות חוזרים ונשנים. הדרך מחדר הילדים למקלט הייתה קצרה ועברה בתוך מבוך מבטון. הוא זוכר איך היו מעירים אותם בלילה ומתוך שינה היו לוקחים את הכרית והשמיכה, יורדים למקלט ופשוט ממשיכים לישון בו. המקלט היה מסודר בכל רגע ורגע היו בו מיטות ברזל צמודות לקיר ובמרכז היו משחקים.

לאחר שעברו לראשון לציון למד אבי בבית הספר “חביב” שהיה בית הספר העברי הראשון בארץ ישראל. בתקופת ילדותו היה נהוג ללכת לתנועות נוער כמו: “השמור הצעיר”, “מכבי”, “הנוער העובד”, ו”הצופים”. אבי הלך ל”מכבי” עם חבריו לבית הספר ולאחר כשלוש שנים פרש כדי להתרכז בספורט שאהב (כדוריד). אבי אהב מאוד ספורט ובע”ח.

בגן של אמא שלו (שהייתה גננת 40 שנה) הייתה פינת חי עם יונים, ארנבות ושרקנים. הוא היה מטפל בחיות וגם הילדים בגן היו מאוד נהנים מפינת החי המיוחדת שהייתה בגן.

אחים ואחיות:

אביב:

אחותי הגדולה אביב נולדה ב-4 בספטמבר 2000, ד’ באלול תש”ס בבית החולים “בלינסון” בפתח תקווה והיא מזל בתולה.

גובהה של אביב הוא מטר שישים ושתיים, צבע עייניה הוא חום, צבע שיערה הוא חום והיא תלמידה חרוצה ושקדנית. אביב רקדה המון שנים והיא תמיד מאוד השקיעה בזה. כמו כן, אביב אוהבת מאוד לטייל (בעיקר חו”ל) ולעשות שופינג.

עידו:

אחי עידו נולד ב- 16 בנובמבר 2003 כ”א בחשוון בבית החולים “בלינסון” שבפתח תקווה והוא מזל עקרב.

גובהו של עידו הוא מטר שבעים ושש צבע השיער שלו חום, צבע עיניו שחורות. עידו תלמיד מאוד חרוץ ושקדן ותמיד ציוניו לא יורדים ממאה. עידו אוהב להתאמן ותמיד התמיד בזה. כשהיה קטן התאמן בחוג כדורסל וכיום מתאמן ארבע פעמים בשבוע עם מאמן פרטי. אנחנו אוהבים מאוד לטייל ביחד במקומות יפים ומרהיבים ולשחק ביחד בהמון משחקים שונים.

משפחתי המורחבת:

סבתי מצד אבי ששמה יעל (מילר), נולדה בתל-אביב כבת יחידה להורים ניצולי שואה.

אמא פרנצה ואביה ישראל עלו מגרמניה מהעיר דנציג, ושניהם עלו לאחר שכל משפחותיהם נספו בשואה.

סבתי יעל נולדה בעיר תל-אביב בבית החולים “אסותא” בתאריך 3/12/1944.

היא התחנכה בגן עירוני ובבית ספר עממי על שם “אחד העם”. את התיכון למדה בבית ספר מקצועי לתפירה על שם “ויצ’ו”.

סבתי שירתה בצה”ל כנחלאית בקיבוץ מנרה. לאחר השירות הצבאי עלתה סבתי לגור בקיבוץ מנרה שעל הגבול עם לבנון, הימים היו ימי מלחמת ההתשה (מלחמה בין ישראל לבין מצרים, שהחלה ב-8 במרץ 1969 ונמשכה עד 7 באוגוסט 1970). כל הזמן הלבנונים ירו קטיושות, ימים ולילות רבים הם ישנו במקלטים וגם בשעות היום שהו במקלט המוגן.

סבתי עבדה בקיבוץ בגני ילדים בגיל הרך.

לאחר כ-15 שנים עזבה את הקיבוץ לעיר ראשון-לציון ועברה לגור ברחוב בית לחם מספר 9 בדירה שכורה.

סבא דוד ז”ל נולד ב- 6/6/1937 בעיר בגדד שבעיראק.

סבי גר בבית גדול עם כל עשרת אחיו והוריהם ברובע היהודי של בגדד.

10 שנים חי דוד עם כל משפחתו תחת שלטון מלוכה ולאחר מכן, עלה לשלטון שר הפנים והוא היה ידם של היהודים. לאחר שכנועים רבים הסכים שר הפנים לתת ליהודים לעזוב את עיראק ולעלות לארץ ישראל.

בזמן מלחמת העולם השנייה היו פרעות ביהודים והיו תולים יהודים עשירים, כמו שפיק הדס זכרונו לברכה היהודי, ולאחר זאת, החלו רדיפות. היה שיתוף פעולה עם הגרמנים להרוג את היהודים- פוגרומים.

דוד למד בבית-ספר יהודי “רחל שחמון” ואביו היה מורה למתמטיקה, במסגרת החינוך סבי למד לשחות בנהר הדקל במשך שנתיים.

אחיו של סבי- אבנר היה במחתרת הציונית בבגדד בזמן מלחמת השחרור.

בשנת 50 ויתרו על האזרחות העיראקית ועלו ארצה לשדה התעופה בן-גוריון ב-1 למרץ.

בתחילה גר סבי במעברה באור יהודה במשך 7 שנים. החיים במעברה היו קשים

מנשוא והם סבלו מגשם ושיטפונות, לא היו מים זורמים, שירותים סדירים ואפילו חשמל.

הוא הלך לתנועת הנוער, עבר למוסד “רמת הדסה” (ללא הורים) ומשם עבר לקיבוץ להבות הבשן בצפון ליד קריית שמונה ונשאר לגור בקיבוץ במשך 13 שנה ומשם התגייס לנח”ל.

בשנת 1970 סבי עבר לקיבוץ מנרה, לאחר שהתחתן יעל, שהייתה חברת קיבוץ מנרה, שם גר כ-10 שנים ועבד כנהג אמבולנס ורכז ביטחון.

לאחר כ-10 שנים בקיבוץ מנרה עבר לגור בראשון-לציון עם אישתו וילדיו ושם הוא נפטר לפני יותר מחמש שנים ב-14/1/2012 מעט לפני שמלאו לו 75 שנה, ממחלת ריאות.

סבי היה נהג משאית בגליל העליון, ולאחר מכן נהג משאית בקיבוץ מנרה, נהג טיולית אשר הסיע אנשים לטיולים רבים.

סבי היה רכז ביטחון והיה אחראי על כל המקלטים, המוצבים ומחסני הנשק בקיבוץ מנרה במשך 6 שנים.

הוא עבד במפעל לאמפולות זכוכית (שפופרת זכוכית אטומה) ושם הייתה לו תאונת עבודה ביד כאשר נכנס לו ברזל מצד אחד של היד ויצא מהצד השני  שלה, נשארה לו צלקת והוא ישב בבית בגבס 4 חודשים.

לאחר שעזב את הקיבוץ עבד במלון פלאז’ה בתל-אביב בתור איש אחזקה במשך שנה וחצי ומשם עבר לעבוד בתדיראן סוללות בקריית-עקרון 17 שנים.

בתדיראן סבי היה איש אחזקה וטרקטוריסט ובנוסף, עבד על מלגזה שהרימה משטחים כבדים.

לאחר כל אלה יצא סבי סוף סוף לפנסיה אך המשיך לעבוד ועזר להקים את חברת מכלול של אבי ואמי. הוא עבד בחברת מכלול עד שבוע לפני שנפטר (12 שנים).

סבי שמואל נולד ב-14.1.1939 להוריו, ויטה ויוסף, בבולגריה בעיר סופיה. סבי היה בן יחיד.

בזמן מלחמת העולם השנייה, היו סבי והוריו בתוך מחנה עבודה של הגרמנים בבולגריה.

הם כבר עמדו להישלח לאושוויץ ועלו אפילו על הרכבת. הפרטיזנים בבולגריה עלו על הרכבת וביקשו מאבי, שהיה ילד בן שלוש למסור להוריו לעורר מהומה כדי שיוכלו להציל את הרכבת, וכך היה. היהודים התפרעו ועכבו את יציאת הרכבת, עד שהגיעו עוד פרטיזנים שהשתלטו על הרכבת והצילו אותם מידי הקומיסרים.

לאחר המלחמה הם המשיכו להתגורר בבולגריה. ב-1948, עם קום המדינה, נשלחו סוכנים מישראל ושכנעו אותם לעלות ארצה. הם עלו ארצה באוניה ‘בולגריה’ בדיוק ביום העצמאות הראשון של מדינת ישראל. מכיוון שהיו חגיגות יום העצמאות, לא נתנו להם לרדת מהאוניה. כולם היו עסוקים בחגיגות ולא התפנו לטפל בעולים החדשים.

היה יום חמסין קשה והעולים שלא היו רגילים למזג אויר שכזה סבלו מחום צפיפות ורעב.

למזלם חברים של אביו של סבי, שעלו בעלייה בלתי חוקית, הביאו להם לחם לבן וזרקו להם אותו מהרציף.

למחרת הורידו אותם מהאוניה ושלחו אותם למחנות עולים בפרדס חנה.
הם התגוררו בצריף פח כחצי שנה ולאחר מכן פיזרו אותם בכפרים ובעיירות.
את משפחתו של סבי העבירו לטירת הכרמל ליד חיפה.

לאחר לימודיו עבד סבא שמואל בבנק לאומי ועשה שם דיפלומה לבנקאות.

הוא התחתן עם סבתא תמר ב 17.3.1966 ברבנות בחיפה.

סבתי תמר הינה צברית, נולדה בארץ ישראל בשנת 1943 והיא הייתה בת אמצעית בין שני אחים, נוח וראובן. היא נולדה וגרה בחיפה, מאז ועד היום.
5 שנים לאחר הולדתה קמה מדינת ישראל. כשהייתה ילדה קטנה, נהגו הבריטים ששלטו בארץ להטיל עוצר על התושבים כלומר, אסור היה מ-5 בצהריים עד הבוקר להסתובב בחוץ.
יום אחד סבתי והוריה חזרו הביתה והיה מאוחר והבריטים רצו לעצור אותם, אך כשהסתכלו על סבתא שלי שהייתה קטנה וחמודה, הם החליטו לוותר.

סבתא שלי למדה בביה”ס חוגים, שהיה בית ספר פרטי 12 שנה, וסיימה במגמה ביולוגית. סבתא שלי הייתה בצופים ושימשה כמדריכה, מדריכת גדוד, ורכזת עופרים.

היא אהבה ולמדה דרמה והייתה שחקנית בתיאטרון ‘ביתינו’.
סבתא שלי שירתה בצבא בחיל חימוש ואחרי הצבא היא למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, ביוכימיה.

תחילה היא עבדה כמורה לביולוגיה, אחר כך עברה לעבוד ככימאית במעבדה.

כיום סבתי מנהלת את המעבדה הביוכימית, בבית חולים כרמל.

היא התחתנה עם שמואל, והם הולידו את אימי עידית, דודתי מיכל ודודי עמית.

סבתי מאוד קרובה אלי ועוזרת לי לפעמים גם בלימודים.

גלגולו של חפץ:

הסיפור הוא על צמיד שאימי קיבלה מסבתי.

סבתא רבא שלי גרה בצ’כוסלובקיה והייתה אישה עשירה. היא אהבה לקנות תכשיטים יקרים ולאחר שנפטרה מסרה את כל התכשיטים לסבתא רבא שלי ששמה רבקה ז”ל. היא לא אהבה כל כך תכשיטים ולכן היא אחסנה אותם במקום סודי בארון עטופים בבד, ושמרה רותם ליום שבו היא תזדקק להם.

לאחר שנפטרה סבתא רבא רבקה ז”ל וסבתי תמר נשארה לבד כשיש לה אח גדול שחי באמריקה ואח צעיר שהיא צריכה לשמור עליו. אחיה הצעיר התחתן והיא רצתה להביא לאשתו תכשיט כי היא מאוד אהבה אותה והרגישה שהיא צריכה לשמש בתפקיד ה”אמא” של החתן שנותנת לכלתה החדשה מתנה ליום חתונתה.

היא פתחה את כל התכשיטים ובחרה את היפה מכולם ונתנה לה.

לאחר שנתיים הם החליטו להתגרש והחזירו לה את הצמיד.

לאחר שנה אחיה התחתן עוד פעם ורצה לתת לאשתו החדשה את הצמיד, לאחר שסיפר לה את כל הסיפור על הצמיד היא לא הסכימה לקבל אותו כי היא האמינה

באמונות טפלות. אז היא החזירה אותו לסבתי וסבתי נתנה לה חצי מהתכשיטים האחרים.

כשאימי מיכל הודיעה לסבתי תמר שהיא מתחתנת עם אבי בועז אז סבתי סיפרה לה את הסיפור על הצמיד ושאלה אותה האם היא מפחדת מעין הרע.

אימי אמרה שלא ושמחה לקבל צמיד שעבר כל כך הרבה דורות.

הצמיד הזה חשוב לאימי משום שהוא עבר הרבה נשים במשפחה. והיא רוצה שגם יום אחד הוא יגיע לאחותי הגדולה, אביב.

אירועים חשובים :

סבי דוד כדורי הגיעה לארץ ישראל לאחר קום המדינה ושירת בנח”ל, עשה אימון מתקדם בצנחנים, ושמר על דוד בן-גוריון בזמן השירות הסדיר.

בזמן שירותו הצבאי השתתף סבי במלחמות ובמבצעים הבאים:

• מלחמת סיני.
• מלחמת ששת הימים.
• מלחמת ההתשה בגולן.
• מלחמת ההתשה בעמק הירדן.
• סיירת החרמון.
• מלחמת יום כיפור.
• מוצב חרמון תחתון.
• מלחמת שלום הגליל.
• מבצע ליטני.
• מלחמת המפרץ הראשונה.