נועם מנשה – שורשים

מבוא

עבודת שורשים היא נכס משפחתי לדורות וחוויה משפחתית מעשירה ומקרבת בין כל בני המשפחה.
עבודת שורשים זו איפשרה לי לאסוף אינפורמציה היסטורית ועכשווית אודות משפחתי, להעשיר את הזהות האישית שלי להיוודע לסיפורים משמעותיים הקשורים בבני משפחתי, ולתעד הכל בספר זה.
בהכנת העבודה השתמשתי במקורות רבים ומגוונים: ספרים היסטוריים, מקורות אינטרנט שונים, ראיונות עם בני המשפחה ותמונות מאלבומים משפחתיים.
יצרתי מעיין מכלול אחד גדול של סיפורים ועובדות על האנשים הקרובים אליי ש “הקימו” את המשפחה ו”שבנו” אותה מאז ועד היום.
תיעוד וחקר השורשים נערך בכמה שלבים:
ראשית, תיארתי את עצמי, חקרתי את שמי וליקטתי זכרונות הקשורים אליי. לאחר מכן התמקדתי במשפחתי המצומצמת, הוריי ואחיי, תיארתי את תולדות חייהם וקיבלתי הצצה לזכרונות משמעותיים שמלווים אותם.
בדרך דומה תיארתי את תולדות חייהם של הסבים והסבתות שסיפרו לי את סיפורי העליה המרתקים שלהם ועל התלאות שעברו בדרך.
בעבודה זו ניתן גם למצוא ארועים ועובדות היסטוריות שתרחשו בעולם ובקהילה ואשר מהווים בסיס לקיומי.

וכעת שאפו אוויר מלוא ריאותכם, התיישבו בכורסאותיכם ותנו לי לקחת אתכם למסע מרגש בזמן של כל בני משפחתי ואם תטיבו לקרוא כל פסקה ושורה תגלו שיש לי משפחה מופלאה.

קריאה נעימה! נועם

משמעות השם נועם

כמה יופי יש בנועם! השם נועם מופיע במקרא בסך הכל שבע פעמים, למשל: “לחזות בנועם ה'” וכן הצירוף “אמרי נועם”. נוסף עליו נוכל למצוא במקרא את הפועל נָעַם, את שם התואר נָעִים ואת המילה מנעמים – ועניין כולם חן, יופי, אהבה, טוב, דבר מה ערב.

מותק של נועם! עוד משמעות של המילים מן השורש נע”ם היא מתיקות, דוגמה לכך מוצאים בספר משלי: מַיִם-גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ; וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם (משלי ט יז).
כאן הפעלים מָתַק ונָעַם מקבילים זה לזה בתקבולת האופיינית לשירה המקראית.

נועם לשלום! המילה נועם מקבילה לשלום בפסוק הידוע
“דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם” (משלי ג יז)
בנבואת זכריה נועם הוא ניגודו של חובלים (מלשון חבלה):
“וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן” (זכריה י”א ז)

נועם בערבית! השורש נע”ם מצוי גם בלשונות שמיות אחרות, ובהן ערבית: למשל בתואר נעים שפירושו עדין ורך ובשם העצם נעימה שפירושו שלווה.

משמעות שם המשפחה- מנשה:

מנשה הוא דמות מקראית, בנו הבכור של יוסף ואסנת בת פוטיפר המצרית הוא נקרא כך בעקבות תחושת הריחוק שחש אביו מבני משפחתו שהיו בכנען ולא ידעו על פועלו כמשנה למלך מצרים.

“וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה. כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי”
(בראשית מ”א 51)

מנשה היה אחד משני נכדיו המיוחדים של יעקב אבינו, ראשית כיוון שיעקב הסבא הכריז שמאז ועד עולם יברכו בני ישראל את בניהם שיהיו כאפרים ומנשה, שהיו נכדיו הראשונים ששמרו על זהותם בגולה.

“וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה”‘
(בראשית מ”ח 20)

ואכן, עד היום נוהגים רבים לברך את בניהם בערב שבת בברכה:
“ישימך אלוהים כאפרים ומנשה”.
דבר נוסף בו היה מיוחד מנשה הוא בכך שיחד עם אחיו אפרים נבחר להיחשב כאחד מבניו של יעקב, ולהיכלל בין שנים עשר השבטים, וכך זכה לנחלנ משל עצמו בארץ ישראל. שבט מנשה היה אחד משניים וחצי השבטים (יחד עם שבט ראובן ושבט גד) שבחרו להתיישב בעבר הירדן המזרחי, שהתאפיין באדמה פוריה שהתאימה למרעה ולמקנה הרב שהיה להם. בעקבות החלטתם זו הם נבחרו לצאת חלוצים לפני יתר השבטים במלחמות לכיבוש ארץ ישראל.

וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי”
וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן” (במדבר ל”ב 33)

שם המשפחה מנשה הינו מקורי ואינו הוחלף או עוברת אף פעם במשפחתי.

קצת על עצמי:

1) על פי ההורים שלי, אני ילד חכם, בוגר, אחראי, טוב לב, עצמאי ומאוד מפונק.
אני מתנהל ביום יום באופן עצמאי אני מחמם לי את האוכל, הולך לחוגים שלי, נפגש עם חברים ולומד למבחנים. אני מאוד אוהב לעזור בבית ולחברים אני אוהב להתפנק על ההורים שלי וההורים שלי אוהבים לפנק אותי.

2) בעיניי חבריי אני מצחיק, מלא שמחת חיים, חברותי, אוהב לעזור, יודע לשמור סוד וחכם. אני נפגש המון עם חברים ואוהב לתת הרגשה טובה לכל הסובבים אותי, לא אוהב מריבות ותמיד משתדל לעזור לכל אחד. אני אוהב לצאת ולשמוח, להצחיק את כולם ושיש אוירה טובה מסביבי.

3) אני חושב שכיף להיות במחיצתי, אני ילד חיובי עם הרבה שמחת חיים, חכם ופעיל חברתית.

אחותי עדי
תאריך לידה: כ”ח באייר תשס”ד
מקום לידה: ישראל, אשקלון, ביה”ח ברזילי
מיקומך במשפחה: בכורה
יש לי אחים תאומים קטנים ממני
תארי את עצמך: ילדה שכיף להיות במחיצתה,  אני ילדה עם הרבה שמחת חיים,חכמה שתורמת לכל שיח, דעתנית, יוזמת ופעילה חברתית.
מה את הכי אוהב לעשות עם המשפחה? אני אוהבת לצאת לטיולים בטבע
מה התחביבים שלך? לעשות ספורט, לגלוש גלים
מה הזיכרון הראשון שלך מעצמך? אני זוכרת שהייתה לי שמיכה שהייתי הולכת איתה לכל מקום
מה האוכל האהוב עלייך אצל סבתא רבקה?
אצל סבתא רבקה אני הכי אוהבת לאכול קובה
מה האוכל האהוב עלייך אצל סבתא פנינה?
אצל סבתא פנינה אני הכי אוהבת לאכול סלט ביצים
מה את רוצה לעשות שתהיי גדול? להיות רופאה
מה אתה מאחל לעצמך? בריאות, אושר ושאני אצליח להגשים את כל החלומות.

אח שלי רועי:
תאריך לידה: כ”א בסיוון תשס”ז
מקום לידה: ישראל, אשקלון, ביה”ח ברזילי
מיקומך במשפחה: אחרון
יש לי אחות בכורה ואח תאום שאני קטן ממנו בדקה.
תאר את עצמך: אני חתיך, טוב לב, מצחיק, תחרותי, יש לי הרבה חברים ואני טוב בכדורגל.
מה אתה הכי אוהב לעשות עם המשפחה? לשחק כדורגל, לבלות איתה במקומות כייפים וללכת לטיולים.
מה התחביבים שלך? לשחק כדורגל ולרכב על אופניים עם חברים.
מה הזיכרון הראשון שלך מעצמך? אני זוכר שהייתי קטן עדי הייתה מלבישה אותי בבגדים שלה וקוראת לי נעמה.
מה האוכל האהוב עלייך אצל סבתא רבקה?
אצל סבתא רבקה אני הכי אוהב לאכול אורז עם קציצות
מה האוכל האהוב עלייך אצל סבתא פנינה?
אצל סבתא פנינה אני הכי אוהב לאכול דפינה (חמין)
מה אתה רוצה לעשות שתהיה גדול? להיות שחקן כדורגל מקצועי
מה אתה מאחל לעצמך? בריאות, אושר והצלחה בכדורגל.

אמא לירון:

שם מלא לפני החתונה: לירון בנג’ו
היכן נולדת: אשקלון, ביה”ח ברזילי
תאריך לידה: 25-01-1978
מיקומך במשפחה: שניה מבין ארבעה ילדים
העיר שבה גדלת: קרית גת
מקרה שזכור לך מתקופת הגן: אני זוכרת שחגגתי יומהולדת גיל 5 בגן ואמא שלי ואחי הגדול קובי הגיעו לגן ורקדו איתי לצלילי השיר “הביטי, הביטי, הביטי אליי”
“הביטי הביטי ישר אל פניי”
מאוד התרגשתי ונהניתי באותה יומהולדת.
אמא שלי הכינה לי עוגה ענקית של שוקולד בצורת חתול ותפרה לי אוברול כחול מקטיפה ומהגן קיבלתי כתר מפרחים, חוברת ציורים ובובת תרנגול מפלסטלינה.
מקרה שזכור לך בתקופת בית ספר יסודי: בתור ילדה שאהבה מוזיקה ושירה הכי הרבה אהבתי את הטקסים של בית הספר. והטקס האהוב עליי היה בחג השבועות. בכל טקס היינו עומדים בתורים במגרש בית הספר ושומעים את המקהלה שרה שירים הקשורים לשבועות ובסיום הטקס כל הבית ספר היה רוקד ריקודי עם. וכל מגרש הספורט היה מתמלא במעגלים של רוקדים.
תארי לנו בקצרה איזו ילדה היית: הייתי ילדה מצחיקה וחייכנית, עם המון חברים. ההורים שלי היו עובדים המון שעות מחוץ לבית כך שהייתי די עצמאית חיממתי לי את האוכל ועזרתי בעבודות הבית. בכל יום שישי גם הייתי הולכת לסבתא שלי חנה לעזור גם לה בעבודות הבית. הייתי נהנית לבלות איתה, לצחוק איתה, לאכול אצלה אוכל מרוקאי מעולה ולקינוח היינו אוכלות ארטיק ביחד.

האם עבדת בגיל ההתבגרות? בכיתה ח’ בחופש הגדול עבדתי אצל “בנג’ו הסנדלר” בתור עוזרת והרווחתי 4 שקלים לשעה. מכיתה י’ עבדתי בבית קפה השכונתי בערבים. ובחופש הגדול עבדתי במושב לכיש בעבודות שונות: קטיפת ענבים ובפארק המוטורי כמדריכה.
תחביבייך בתיכון: הייתי חברה בחבורת זמר, הופענו בכל הארץ אפילו בפסטיבל ערד שהיה נחשב לאחד הפסטיבלים הגדולים בזמנו. והייתי אוהבת להסתובב עם חברות ולצאת לבלות במועדוני ריקודים.
מה היה השירות הצבאי שלך? הייתי מורה חיילת בתוכנית שנקראת קל”ע שפירושה “קליטת עליה” זהו מסלול שירות ביחידת המורות החיילות של צה”ל שתכליתו לסייע בקליטת העולים לישראל.
שירתי שנה אחת באופקים ובשנה השניה בדימונה.
באיזה גיל הכרת את אבא וכיצד? בגיל 23 חבר משותף שעבד איתי ועם אבא שידך ביננו. אבא הגיע מרמת גן לאשדוד ונסענו לטייל בתל-אביב בטיילת וכל השאר היסטוריה..
ארוע היסטורי שאת זוכרת בחייך: רצח רבין. הייתי תלמידת תיכון באותה תקופה בת 17 חזרתי הביתה במוצאי שבת וצפיתי בטלויזיה ואל מול עיניי התחוללה הדרמה. באותו רגע הבנתי שזה מאורע שיחקק בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. כולנו היינו בשוק.
מה את מאחלת לעצמך? בריאות, מלא רגעי קסם משפחתיים, ולהמשיך לטייל בארץ ובעולם.

אבא שלי ניר:

שם מלא: ניר מנשה
היכן נולדת: בתל-אביב, בקרייה
תאריך לידה: 10-10-1974
מיקומך במשפחה: אחרון מבין שלושה ילדים
העיר שבה גדלת: רמת גן
מקרה שזכור לך מתקופת הגן: שתלנו תפוחי אדמה בפינת הגן
מקרה שזכור לך בתקופת בית ספר יסודי: ששיחקנו כדורגל בגשם והמנהלת אמרה לנו לחזור לכיתות
איזה ילדות הייתה לך? ילדות כיפית, גדלתי במשפחה חמה ואוהבת, היו לי חברים והיינו משחקים המון כדורגל והולכים לדוג.
האם עבדת בגיל ההתבגרות? כן בגיל 15, במפעל עלית בתור אורז שוקולדים.
מה היו תחביבייך בתיכון? ללכת לדוג, ולשחק טניס וכדורגל
היכן שירתת? בסוללת פטריות בצפון הארץ בצפת
במה אתה עוסק כיום? מנהל רכש בחברה רפואית
האם יש לך תחביבים היום? כן, לבלות עם המשפחה, לדוג ולשחק כדורגל
ארוע היסטורי שאתה זוכר בחייך: רצח רבין, התרחש במוצאי שבת בשנת 1995 הייתי בסלון עם ההורים שלי וראינו בטלוויזיה את טקס עצרת השלום שפתאום נקטע והודיעו שקרה אסון.
מה אתה מאחל לעצמך? הצלחה הנאה בגידול המשפחה, בריאות ונחת.

סבתא פנינה

סבתא פנינה (אמא של אמא) עלתה לארץ ישראל יחד עם כל משפחתה המצומצת בשנת 1962, בגיל 8, מהעיר אוג’דה אשר במרוקו.
אבא שלה, שמעון, היה סוחר בדים מאוד מצליח במרוקו ואף היו לו כמה חנויות בבעלותו.
הם היו גרים בבית גדול עם משרתת ועם מקווה פרטי בתוך הבית ומבחינה כלכלית לא היה חסר להם כלום, היה להם הכל ובשפע.
אבא של סבתא תמיד חלם לעלות לא”י מטעמי ציונות ומעצם היותו איש דתי ומאמין.
בשנת 1961 לאחר שבנו הבכור (אלי) עלה לא”י לבדו דרך הסוכנות היהודית החליטה המשפחה גם כן לעלות לארץ ישראל.
באותה תקופה לא הרשו ליהודים לעלות לארץ ישראל וכדי שהסביבה הקרובה לא תחשוד, המשפחה, סה”כ 8 נפשות, עברו לקזבלנקה שם הם גרו חודש ומשם ללא שום רכוש רק עם כסף מזומן הם טסו למרסיי שבצרפת.
בצרפת הם שכרו דירה למשך שנה כיוון שנאלצו להמתין לתורם ע”מ לעלות לאוניה של הסוכנות היהודית. עוד במרוקו כולם ידעו לדבר ערבית וצרפתית כך שלא התמודדו עם קשיי שפה ומכיוון שלא הייתה להם שום בעיה כלכלית השהות בצרפת הייתה נעימה לכולם למרות שאף אחד מהילדים לא הלך לבית הספר וההורים של סבתי לא עבדו כלל.

בשנת 1962 הם עלו על האוניה של הסוכנות היהודית עם המון אנשים נוספים. סבתא שלי זוכרת שהיה צפוף מאוד ולאחר שבוע של הפלגה הם הגיעו לנמל חיפה.
שם הם ביקשו לעבור לקרית גת (עיר בדרום הארץ) מכיוון ששם היו להם קרובי משפחה (דוד של סבתא מצד האמא).
הם הגיעו לקרית גת וקיבלו דירה קטנה בשיכון. הילדים הוכנסו לבתי ספר והחלו ללמוד את השפה העברית. ההורים של סבתא אומנם לא ידעו לדבר עברית אבל הבינו הכל. אבא של סבתא החל לעבוד במפעל מקומי לסוכר בשם “סוגת” (קיים עד היום) ואמא של סבתא (חנינה), המשיכה להיות עקרת בית.

סבתא שלי פנינה לא הרגישה שונה משאר המשפחות שגרו סביבם כי כמעט כולם היו במצב זהה. ומכיוון שעלתה לארץ בגיל 8 התאקלמה דיי מהר וחוותה ילדות “רגילה” ובבית כאמור לא היו קשיים כלכליים כך שאף פעם לא היה חסר להם אוכל או דברים בסיסיים.

סבא אבי:

סבא אבי (אבא של אמא) עלה לארץ ישראל יחד עם כל משפחתו המצומצת

בשנת 1952, בגיל שנתיים וחצי, מהעיר ארזילה אשר במרוקו הנמצאת בקצה הצפון-מערבי של החוף האטלנטי שבה שהו בעיקר יהודים שברחו מספרד ובאותה עת שטח זה הוגדר כשטח מפורז (לא היה בבעלות מרוקו עדיין).
אבא של סבא, יעקב, היה בעל חנות נעליים ואמא שלו, אסתריה, הייתה עקרת בית.
אבא של סבא החליט לעלות לארץ ישראל יחד עם כל משפחתו המצומצת (סה”כ 7 נפשות) מטעמי ציונות ואהבה לארץ ישראל.
הם יצרו קשר עם הסוכנות היהודית ושטו באוניה מארזילה למרסיי שבצרפת שם הם שהו כחודשיים במקום ענק שריכז את כל העולים מצפון אפריקה ונקרא “מחנה עליה”. ומשם הפליגו היישר לארץ ישראל עם עצירה אחת באיטליה.
לא היה באפשרותם לקחת הרבה רכוש ולכל בנאדם אפשרו לעלות 25 קילו של ציוד.
ההורים של סבא הלבישו את כל הילדים בשכבות של בגדים על מנת שלא ייחשב ב 25 קילו. הם הביאו איתם מכונת תפירה ידנית , בגדים ובעיקר אוכל.
כאשר הגיעו לנמל חיפה שמו לב כי ישנם דגלים שחורים בנמל בחצי התורן כששאלו מדוע? הסבירו להם שהנשיא הראשון של מדינת ישראל חיים ויצמן נפטר (9-11-1952).
מהנמל לקחו את כל העולים למקום שנקרא “שער עליה” מחנה עולים במערב חיפה לביצוע קליטה, בדיקות רפואיות ומיון של האנשים.

משם הם נשלחו לצפון לקיבוץ כברי (לא רחוק מנהריה) וישנו באוהלים למרגלות נחל געתון. המיטות באוהל היו בנויות מחמישה קרשים ומזרון מקש. בנחל הם היו מכבסים, מתקלחים ושותים. ותלושי אוכל חולקו לקבלת מזון.
בהמשך הם הועברו לראש פינה לפחונים ולאחר מכן לצריפים בצריפים לא היו שירותים וכולם נאלצו להשתמש בשירותים ובברזים הציבוריים.
ההורים של סבא עבדו בכל מיני עבודות מזדמנות.
אבא של סבא עבד ב: שתילת עצים ב”קרן הקיימת”, חיפוש עתיקות וכו’ ואמא של סבא עבדה בעבודות נקיון בבתי ספר ולאחר מכן במטבח.
לאחר חתונת הבת הגדולה עברה המשפחה לעיר קרית גת בכדי לגור לידה.
אבא של סבא נפטר בגיל 63 מארוע מוחי ואמא של סבא המשיכה לעבוד בעבודות נקיון ולפרנס את הבית.
סבא הגיע תינוק לארץ ישראל לכן לא זכורה לו העליה בכלל.
סבתא רבא תמיד הייתה מספרת על החיים הקשים והשזיפים שחוותה בארץ ישראל על הדאגה התמידית לילדיה שלא יחסר דבר ועם כל זאת תמיד הייתה מציינת כי למרות הקושי החלום לעלות ולגדל משפחה בארץ ישראל היה גדול יותר.

סבתא רבקה:

סבתא רבקה (אמא של אבא) עלתה לארץ ישראל במסגרת מבצע “עזרא

ונחמיה” יחד עם כל משפחתה המצומצת, סה”כ 8 נפשות, בשנת 1950 בגיל 7, מעיר הבירה בגדד אשר בעיראק.
אבא שלה, נעים, היה סוחר בדים ואף הייתה לו חנות ולמשפחתו היה בית מלון בעיראק. אמא שלה, מזל, הייתה עקרת בית.
המשפחה רצתה לעלות לא”י מטעמי ציונות.
המשפחה הייתה חייבת להשאיר את ממונם על מנת להגשים את חלומם ולעלות לא”י. סבתא רבא, מזל, תפרה מתחת לכפתורים של מעילי הילדים מטבעות זהב אך מכיוון שחששו שיתפסו אותם ולא יאפשרו לילדים לעלות למטוס היא פרמה את הכל והמשפחה עלתה לארץ ללא רכוש וממון.
סבתא רבקה זוכרת שבמטוס הוריה התווכחו ביניהם, וסבתא רבא טענה שיכלו להביא את הזהב שהיה ברשותם בעוד שסבא רבא לא רצה לקחת סיכון.
לאחר עצירה בקפריסין של כמה שעות, הם נחתו בישראל והגיעו יחד עם כל העולים ביניהם קרובי משפחה של סבא רבא ל”שער עלייה” שבחיפה שם הם שהו חודש ימים כיוון שהאח הצעיר של סבתא (דוד) שהיה בן 3 חלה.
לאחר חודש הם הועברו למעברה בבית ליד, שם חיכו להם קרובי המשפחה מהצד של סבא רבא.
סבתא רבקה זוכרת שהם ישנו באוהלים שלעיתים היו עפים מהרוח החזקה. וקיבלו תלושי מזון שכללו 3 ביצים, סוכר לבן ועוד מעט מצרכים בסיסיים לשבוע ימים. לא היה ניתן לקנות או לקבל תלושים נוספים.
לסבתא רבא היה אח שעלה הרבה לפניהם ובכל פעם שביקר את המשפחה היה מביא להם קופסאות של בשר וסולת.

לאחר מכן הם הועברו לצריפים, ומהצריפים לבניינים שהיו בבעלות הבריטים ובעקבות מעבר של קרובי משפחה לפרדס כץ, הם עזבו את המעברה בבית ליד ועברו לפרדס כץ לצריף גדול וחדר ענק.
סבא רבא עבד כירקן, מוכר ירקות שכיר.באדמה של ביתם הם גידלו עצי פרי וירקות. וכל הילדים עזרו בפרנסת הבית.
בשל המצב הכלכלי הקשה ועל אף היותה תלמידה מצטיינת, סבתא רבקה נאלצה לפרוש מבית הספר בכיתה ט’ והחלה לעבוד כאורזת במפעל מצות ובמקביל למדה תפירה.
לאחר מכן המשפחה קיבלה דירה בשיכון ושם חיו ההורים כל חייהם.
סבתא רבקה מתגעגעת לימים של אז ומציינת כי למרות הקשיים והעוני היא ומשפחתה קיבלו הכל ברוח טובה ולא הרגישו שונים מהאחרים.

סבא אלי

סבא אלי (אבא של אבא) עלה לארץ ישראל במסגרת מבצע “עזרא ונחמיה” יחד עם כל משפחתו המצומצת, סה”כ 9 נפשות, בשנת 1950 בגיל 9, מעיר הבירה בגדד אשר בעיראק.
אבא שלו, אהרון, היה מייצר ממתקים ואף הייתה לו חנות בבעלותו ואמא שלו, מרים, הייתה עקרת בית.
סבא אלי מספר כי הערבים בעיראק היו חברים שלהם והייתה לו ילדות טובה אך מכיוון שלאורך ההיסטוריה של יהודי עיראק לא תמיד היה ליהודים טוב בעיראק. לדוגמא: בשנת 1941 ארע ה”פארהוד” פוגרום גדול נגד היהודים. הם החליטו לנצל את חלון ההזדמנות שהשלטון העיראקי הותיר ליהודים לעלות לא”י.
התנאי לעליה היה שהם חייבים להשאיר את כל רכושם וממונם בעיראק ולכן הם עלו ללא רכוש וללא ממון כלל. סבא מספר שהיו אנשים ששמו זהב בבגדים של הילדים אך הם פחדו לקחת סיכון.
ביום העליה הם הגיעו לבושים כולם בחליפות ובגדים חגיגיים ועלו על מטוס מטעם הסוכנות היהודית היישר ל”שער עלייה” שנמצא בחיפה לצורך קליטה ומיון. שם הם שהו כשבוע ימים ומשם עברו למעברת “עמישב” (פ”ת)
במעברת עמישב החיים לא היו קלים, הם ישנו באוהל, קיבלו תלושי מזון לקניית אוכל, לא תמיד האוכל הספיק למשפחה אך לא ניתן היה לקבל / לקנות עוד תלושים. תנאי מזג האוויר גם הקשו על התושבים במעברה ובימי החורף כשהמעברה הייתה מוצפת ומלאה בבוץ היו אוספים רק את הילדים ומפזרים אותם בקיבוצים ברחבי הארץ. סבא שלי הועבר לקיבוץ “להבות הבשן” (בצפון הארץ) למשך 3 חודשים.
סבא רבא, אהרון, היה עובד באותה תקופה בבתי חרושת שונים ואחרי העבודה היה מייצר ממתקים כשכיר.
סבתא רבא, מרים, הייתה כל חייה עקרת בית וטיפלה במשפחה ובמשק הבית.

באותה שנה, ראה אותו במעברה מזכיר הפועל פ”ת של נבחרת הכדורעף התרשם מגופו האתלטי ומגובהו וגייס אותו לנבחרת.
בבוקר היה סבי עובד ברעפים ואחרי צהריים היה מתאמן עם נבחרת הכדורעף.
סבא אלי שיחק כדורעף מקצועי מגיל 13 עד גיל 29.
בפברואר 1959 התגייס סבא אלי לגדוד 13 שבחטיבת “גולני”. השתתף במבצע “תאופיק” – כוח גולני הסתער על הסורים שירו מהשטח המפורז שנמצא ברמת הגולן על ישובים יהודים. סבא מספר שהרבה מחבריו נהרגו באותו מבצע.
במסגרת שירותו הצבאי סבא אלי השתתף גם במלחמת ששת הימים (1967) ובמלחמת יום הכיפורים (1973).
לאחר הצבא המשיך לעבוד בתחום הרעפים ולעזור בכלכלת הבית. לימים הוא קנה את מפעל הרעפים והפך להיות עצמאי.
בשנת 1968 הוא התחתן עם רבקה (סבתא שלי) שאותה הכיר דרך אח שלו שהיה נשוי לבת דוד שלה. הוא קנה דירה ברמת גן ברחוב אבא הילל וגידל שם את שלושת ילדיהם: אריק, שרונה וניר אבא שלי.
סבא אלי כיום בן 76, חי באותה דירת 3 חדרים עם סבתא רבקה