זיכרון עצוב מפעם

שלום, קוראים לי ישראל. אני בן 80.

זה קרה לפני 70 שנה. הייתי בן 10.

 הבית שלי היה מרוט, וכסף לא היה.

חברים לא היו לי, ואף אחד לא נכנס לביתנו.

לפעמים, בשביל שלא יתנהגו אלנו כמו אל עניים, היינו

נכנסים לחנויות, ועושים כאילו אין שם שום דבר מעניין לקנות. אך אחרי כמה פעמים גרשו אותנו מהחנות, ולא נתנו לנו להיכנס.

בבית הספר, היו לנו הרבה חובות. לפעמים, היו לוקחים אותי הצידה ואומרים  לי לדבר עם אבי, שישלם את החובות.

אך אני, ניסיתי לומר להם שאין לנו מספיק כסף.

בגיל ,13 אמא שלי נפטרה, ממחלת סרטן נוראה.

לא יכולנו לעשות לה לוויה כי לא היה לנו מספיק אוכל.

כל מה שהיה לנו זה רק מעט פרוסות לחם, וכמה פרות רקובים. לאחר שהתחתנתי, מצבנו הכלכלי היה יותר טוב, אך עדיין לא השתפרנו משמעותית.

אשתי, חוה, תמיד אמרה לי לא לבכות. אך אני לא הפסקתי.

תמיד נזכרתי בילדותי, ולפעמים אפילו הייתי זועק מתוך שינה. אפילו ביתנו, לא היה בית, אלא יותר קופסת מגורים  “מקושתת”.

לא יכולנו להרשות לעצמנו בית יותר טוב. וגם לא יכולנו להרשות לעצמנו, לקנות יותר דברים איכותיים.

לאחר 40 שנה התחילה השואה.

ביתנו היה אפילו יותר מרוט ומכוער  מאשר ילדותי ואוכל, פרוסת לחם לכל המשפחה !!!!  את האוכל לא אכלתי כי ידעתי שאם אני יאכל אותו אז למשהו אחר לא יהיה ולכן לא הייתי מסוגל לאכול את האוכל.

בלילה ישנו על הרצפה ודלת לא הייתה לנו. היינו ישנים בקור ללא שמיכה והגרמנים היו מענים אותנו יותר ממה שכבר עינו!!!!

למשל לאחר שהלכנו למיטות וכבר היינו נקיים בקושי היו הגרמנים באורח פלא מוצאים לנו עוד עבודה בשבילם.

ממש הרגשנו כמו עבדים במצרים!!!!

אחרי 5 שנים הופרדתי מאשתי.

באותו הזמן ליבי נשבר.

בדרך כלל הנשים הן אלה שיולדת את הילדים

ואיך אני יהיה אבא בלי ילדים?
בנוסף לכך אשתי נעלמה מפני וזה שבר את ליבי.

אחרי שבוע החלטתי להתאבד

במשך חצי שנה השגתי חומר נפץ. אך באותו הזמן חשבתי לעצמי:

למה לי למות אם ה’ תמיד איתי?

למה לי למות אם ה’ יכול להוציא אותי מהמחנה ומהשואה בכלל?
וכך תמיד העבדתי את עצמי יותר ויותר.

אל תחשבו שעזרתי לגרמנים ולעבודות שלהם.

פשוט התפללתי יותר לה’.

גידלתי ירקות בשביל לחיות. אך בסתר.

החלטתי לשתות רק כשיורד גשם. כך הייתי יכול להיות בטוח שהגרמנים לא מרעילים אותי בסמים מיוחדים.

לאחר 20 שנה פגשתי את אשתי. מסתבר שיש לי 2 ילדים.

סוף- סוף. אני אבא!!!!

לאחר זמן מה עלינו על הרכבת של יפו. אנחנו עדייו על הרכבת, בדרך ליפו ואנחנו עדיין מקווים לטוב!!!!*

זהו. חזרנו. אנחנו בריאים ושלמים. אנחנו בבית שלנו   (שדרך אגב מצבו הרבה יותר טוב למרות מה שהוא עבר ) .

חליתי , אני עדיין שורד אבל בקושי. אני מבקש מכל המשפחה שלי להזכיר לכולם שגם אם קשה צריך להמשיך לנסות

(  אלה היו מילותיו האחרונות לפני מותו של סבא שלי  )

או כמו שכולם שאומרים:

“סוד ההצלחה

הוא דבקות במטרה”

וגם:

“ציפור היושבת על ענף  אף פעם לא חוששת שהענף שהיא עומדת עליו

ישבר כי האמון של הציפור לא בענף עצמו אלא בכנפיים שלה”

תמיד האמנתי בעצמי ולא באחרים.

וכך הגעתי למצב ומעמד כלכלי יחסית טוב