חקר דמות כיתה ו’1 מתוקן

 השחרור/אופיר זפרני

  סיפור זה מוקדש לסבי היקר, שמעון זפרני

כשהייתי בן 10, וחייתי עם משפחתי במרוקו, הגרמנים תקפו. מאז שרר שקט נורא! שקט של פחד, של חששות ואימה. תקופה ארוכה לא הורשנו לצאת מהבתים, ואם היו תופסים מישהו זה היה נגמר רע!  תמיד שלחו אותי ואת חברי להביא מזון ממקום מסתור, וכשחזרנו התחלקנו באוכל וחלמנו על כך שהתקופה הזאת תיגמר. באותה תקופה אמרתי לאבי שאחרי שהכל ייגמר נעזוב ונברח, נעלה ארצה לארץ ישראל וניצור לנו חיים טובים יותר.

יום אחד השקט נקטע. לא הבנתי מה קרה. שמעתי קולות שמחה. אנשים סביבי רקדו והשתוללו. הודיעו לנו שהמלחמה הסתיימה. התרגשתי כל כך. הרגשתי את החופש. הכל היה בזכות האמריקאים שעזרו לנו. הם נלחמו עבור השחרור שלנו במרוקו. עבור הזכויות שלנו.

כמה שנים לאחר מכן כשהייתי בן 16, סוף סוף זה קרה! הרגשתי שאני מוכן. אזרתי אומץ וברחתי משם. אבי לא בא איתי כיוון שהיה חולה מאוד ולא יכל להצטרף. ברחתי מהבית מבלי שהוא ידע כי לא הייתה לי ברירה.  הוא לא הסכים לחתום עבורי על מסמך לסוכנות היהודית, שמאשר שאוכל לעלות לבד. עשיתי זאת בחששות רבים. זייפתי את החתימה של אבי על האישור לסוכנות היהודית ,ארזתי את חפצי המעטים ויצאתי לדרכי. בדרך לאניה ראיתי לפתע את דודי. לא ידעתי שגם הוא מתכנן לעלות ארצה והוא הצטרף אליי עם משפחתו. עלינו לאנייה בהתרגשות עצומה. פחדנו שיתפסו אותנו, כיוון שזאת הייתה עלייה לא חוקית, אבל קיווינו שנצליח להגיע ארצה.

לאחר 7  ימים מרגשים מאוד הגענו ועגנו בנמל חיפה. כאשר נפתחה דלת האנייה ראינו אור חזק.  הרגשנו את החום ואת השמש שסנוורה את עינינו וההתרגשות  גברה וגברה. הרגשנו את החופש. זמן קצר לאחר הגעתנו פיזרו אותנו והעבירו אותי לקיבוץ בגליל העליון. שהיתי שם תקופה קצרה ועזבתי.

אפשרו לי לעבור לבית שיקום בבאר שבע, אך הרגשתי שזה לא המקום הנכון בשבילי ולכן עברתי לתל אביב יפו, שם הכרתי את אשתי איריס. הקמנו יחד עסק נעליים ובמהלך השנים העסק התחיל לצמוח. כיום אני שלם עם החלטתי לעלות לארץ ישראל ואני מאוד שמח שעשיתי זאת.

שנים מחיי10 /איתי גריסרו

סיפור זה מוקדש לסבי, לאוניד פורר

יום אחד עלה רעיון במוחי לעלות ארצה למרות הקשיים. להגיע לארצם של כל היהודים ולהתחיל חיים חדשים. באותו זמן התגוררתי בברית המועצות תחת המשטר הקומוניסטי. שנאתי אותו במיוחד לאור העובדה שאסרו עלי לעלות ארצה. השנה היתה  1979 והייתי בן 32. הייתה לי משפחה עם ילדים.  ניסיתי לעלות אך הייתי מסורב עליה ולכן לא יכולתי לעלות ארצה.

כדי לעלות ארצה הייתי צריך להגיש מסמכים מסוימים. המדינה החשיבה אותי כבוגד ופיטרה אותי מהעבודה שלי. יכולתי לעבוד בעבודה אחרת אבל עם שכר נמוך יותר.  לא הייתה לי ברירה, והייתי חייב להתרגל לעבודה אחרת שמצאתי. הרגשתי שאני חייב לפרנס את המשפחה ואין מקום לרגשות. הדבר היחידי  החשוב הוא המשפחה שלך.

עבדתי בלי סוף כדי לספק למשפחתי את הדרוש. נאלצתי לעבוד בכמה עבודות והרגשתי נורא. רציתי לעסוק בתעמולה ציונית אך פחדתי כיוון שידעתי שבברית המועצות תעמולת ציונית היא פשע חמור שדינו מאסר בבית הסוהר.

במהלך 10 השנים הללו שהייתי מסורב עליה, לא הפסקתי לחשוב על העלייה ארצה ועל הדברים הנהדרים שמחכים לי שם. היה לי חשוב להתכונן ולנצל את הזמן שעובר. למדתי אנגלית בקורסי ערב, כיוון שקיוויתי שהידע יעזור לי במציאת עבודה בארץ. לא הפסקתי לחשוב ולדמיין על החיים בארץ.

ביום בהיר אחד החלום שלי הפך למציאות. ב – 1986 הייתה מהפכה בברית המועצות כתוצאה מבעיה כלכלית, דבר שבסופו של דבר גרם לפירוק ברית המועצות. ב – 1988 התאפשרה  עלייתי ארצה. בנוסף לבגדים, תכשיטים, ודברים יקרי ערך ובעלי חשיבות, לקחתי איתי גם תיק עבודה וארגז כלים למקרה שאצטרך לתקן או להרוויח כסף. כמו כן הרבה ספרים כדי שאוכל לכתוב ולקרוא, ויצאנו אל הארץ המובטחת.

ב – 4.1.1989 אני ומשפחתי עלינו ארצה. הייתה שמחה גדולה באוויר. כשיצאנו  מהמטוס נפגשנו עם אנשים מהסוכנות היהודית שהסבירו לנו על הארץ. הם הנחו אותנו כיצד להגיע למרכז קליטה וסייעו לנו. אני לא אשכח יום זה עד ליומי האחרון.

לבד באונייה/אמרי צלף

סיפור זה מוקדש לסבא רבא שלי, פיליפ

היה זה לילה חשוך ומותח. אני וחברי צעדנו בשקט ובסודיות מביתנו. מסביב היה מפחיד וחשוך ולא היה ניצוץ של אור. כל תושבי העיירה שלי ישנו. יצאנו וצעדנו צעידות שקטות לכיוון הגבול כדי לעלות לארץ ישראל.  הייתי אז רק בן ,15 נחוש להגיע ארצה למרות שהורי לא הסכימו עם החלטה זו. ידענו שליד הגבול ימתינו לנו איכרים מבוגרים שמקבלים כסף תמורת עזרה במעבר הגבול ותכננו להיעזר בהם כדי לחצות את הגבול. צעדנו לאט ובשקט בחושך של הלילה, ודיברנו בלחש עד שהגענו לבסוף תשושים ועייפים לתחנת הרכבת.

עלינו לרכבת והיא לקחה אותנו לגבול הונגריה אוסטריה. היה מסוכן וידענו שעל מנת לעבור את הגבול נזדקק לתעודות מעבר ובלעדיהן נשלח לכלא. לאף אחד מאתנו לא הייתה תעודת מעבר. בגלל הסיכון והפחד התלבטנו מהי הדרך הנכונה לפעול. האם לחזור ולנסות פעם אחרת או להמשיך? לבסוף  החלטנו בעצב תוך כדי יציאה מהתחנה שהפעם לא נמשיך, וננסה לעבור פעם אחרת, למרות כל המאמצים שעשינו כדי להגיע לגבול.

לאחר כמה חודשים ניסינו שוב ואחרי מאמצים רבים הצלחנו לעבור את הגבול ולאחריו גבולות נוספים עד שהגענו למחנה של עלייה ב’  בגרמנייה.

כאשר הגענו היינו מותשים מאוד ורעבים אך חשנו הקלה רבה כיוון שידענו שמסע העלייה מתקדם. למזלנו במחנה העלייה לא היה חסר שום דבר. היינו חופשיים וטיילנו בשמחה כל יום בשדות.

יום אחד אמרו לנו להתכונן כי עלינו לעבור למחנה בצרפת. התרגשנו מאוד והרגשנו שאנחנו עושים צעד נוסף לקראת העתיד. אחרי זמן מה הגענו לצרפת לעיירה קטנה ליד הגבול, וכמה ימים לאחר מכן הגיעה האנייה. כולם התרגשו וניתן היה להרגיש אותה באוויר. כל כך חיכינו לרגע הזה וכולם שמחו למרות שזאת הייתה אניית מסחר לחיות.

עליתי על אנייה אחת ואילו  חבריי עלו על אנייה אחרת. זה היה מפחיד להיות שם לבד בלי אף איש שאני מכיר. תנאי המחייה שם היו בסיסיים. חלק ישנו בתוך האנייה וחלק ישנו בחוץ. היה נוראי בלילות וצפוף. במהלך כל הזמן נאלצנו להיות בכוננות כי הספינה יכולה פתאום לטבוע או להתהפך. סכנה אחרת הייתה שנחלה במחלת ים והכי גרוע שנתפס.  ידענו שבמידה ונתפס נישלח לקפריסין. הייתה כל הזמן אווירת מתח.

יום אחד הקפטן קיבל הודעה מאוד מפתיעה בקשר. נמסר לו שאנייה אחרת נמצאת בסכנת טביעה וצריך לעזור להם. כולם היו מופתעים והמומים. מבלי להסס הקפטן סובב את האנייה ושט לעבר האנייה האחרת. כולם חשבו שזה מאוחר מידי ושהאנייה השנייה טבעה כבר, אך ברגע האחרון הגענו אליה והצלחנו להצילם מן האסון. היו עליה בערך 50 אנשים. הם הצטרפו ועלו לאנייה שלנו. כולם הרגישו הקלה, אבל הצפיפות והתנאים החמירו והיו הרבה יותר נוראיים מההתחלה. בקושי היה מקום לזוז. נאלצתי להתמודד בתנאים הקשים האלה מספר ימים עד שהאנייה עגנה  לבסוף בחופי תל-אביב.

הדרך הייתה מאוד לא פשוטה וקשה מאוד אבל מעולם לא התחרטתי. 25 שנים מאוחר יותר עלו גם אחי ואחותי ואחריהם עלו אמי ואבי. פה נגמר המסע שלי. הרגשתי טוב ושמח שאחרי הדרך הארוכה שעשיתי הצלחתי לעלות לארץ.

ירושלים שלי אסף המבורגר

סיפור זה, מוקדש לאח של סבתי, אבי וייס

היה זה יום רגיל. הייתי אז בן 10. הלכתי עם אמי לטיול בשכונה בירושלים. כאשר הגענו לאחד משערי העיר ראינו חייל לגיונר. באותו הרגע אמי אמרה לי משפט שנשאר חקוק בזיכרוני והשפיע על שירותי הצבאי. ”יום אחד אתה תוריד את הלגיונר הזה” אמרה. מאז אותו יום הרגשתי שאני חייב להתגייס ליחידה הכי מובחרת.  כעבור שמונה שנים התגייסתי במחזור אוגוסט 65 לצנחנים לגדוד 202. לא תיארתי לעצמי באותו יום שהתגייסתי, שאני אלחם במלחמות ישראל, אגן על ישראל, אהרוג חיילים מצבאות ערב ואף אגיע למצב שאסתכל למחבל בעיניים.

 מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה בה נלחמתי על בירת ישראל ירושלים. המלחמה התחילה כשהגדוד שלי ואני עלינו לפנות בוקר ככוח אחד לגבעת התחמושת. יצאנו לכיוון שער מנדלבאום, ומשם הגענו למוזיאון הבריטי. שם התכנסנו והתחילה המלחמה האמיתית. חטפנו שני פגזי מרגמה, שבעקבותיהם חייל אחד נפצע קשה ואחד נוסף נהרג.  מאותו הרגע הרגשתי שהתחילה המלחמה.

לאחר אירוע זה פיצלתי את המחלקה והצטרפתי לסיירת של החטיבה. עלינו למגזר אוגוסטה ויקטוריה שם התבצעו חילופי אש נוראים. אחרי שחיסלנו את האויבים, ירדנו למטה והצטרפנו לכוח. אני הייתי ברכב המשוריין הראשון.  הגענו עד לשער האריות. כאשר הגענו לשער ירדנו מהרכבים כיוון שהם היו רחבים ולא יכלו להיכנס דרכו. נכנסנו ועברנו מבית לבית.  ירו עלינו מכל הכיוונים, אך האדרנלין גבר על הפחד ולא חששתי כלל.

באחד הבתים נכנסנו לחדר ובחדר הסמוך היו זוג מחבלים. אני וחבר נוסף זרקנו רימון, ולאחר כמה שניות נכנסנו לחדר. אני זוכר שברגע שנכנסתי זיהיתי את המחבל. הסתכלתי בעיניו. הוא כיוון אליי את נשקו, אבל הייתי זריז ממנו ולחצתי על ההדק.

כאשר סיימנו את הלחימה בבתים עברנו לרחוב.  צבאות ערב החלו לברוח כאשר ראו אותנו מגיעים עם כוחות רבים. כעבור זמן הגענו להר הבית וגילינו שהוא בידנו. המתח והלחץ נעלמו. רק לאחר כמה דקות החלה השמחה וההבנה של משמעות האירוע.  ירדנו במדרגות למטה לכיוון הכותל. השתררה תחושת שחרור וסיפוק. באותו הרגע הבנתי שנגמר. בכינו מתוך שחרור הלחץ ומההישג הכביר שהשגנו.

כיום אני מתגורר בירושלים ומטייל באותם מקומות שבהם נלחמתי. פעמים רבות עולים זיכרונות על האירועים החשובים שבהם השתתפתי במהלך המלחמה, אירועים שהשפיעו על המדינה ועיצבו אותי להיות בן האדם שאני כיום.

מטעות לאסון / אריאל נוחמוביץ

סיפור זה מוקדש לסבי, הרי נוחמוביץ

זה היה יום שבת רגיל בשנת 1969. הייתי בן  19, חייל בודד ללא משפחה בארץ. משפחתי עזבה לקנדה כמה שנים לפני כן ואני נשארתי לשרת בצה”ל. התגייסתי לנח”ל ונשלחתי לדרום הארץ. אני וחבריי נחנו בבסיס ושום דבר לא היה נראה חשוד. לצדנו ניצבו מיירטי רקטות שהציבו לנו בבסיס כהגנה. לא היה כל סימן להתקפה מצד האויב. זה היה יום מתיש לאחר שמירות, סיורים ובניית בונקרים בסיני. אני וחברי אכלנו ודיברנו ביחד.

המלחמה התחילה כיוזמה מצרית להתשת ישראל והפרה את הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ששת הימים. פתאום ללא כל סימן או אזהרה, עפו על הבסיס רקטות שהאירו את השמים עלינו. פחדתי מאוד ולא ידעתי מה לעשות. אמנם תרגלו והסבירו לנו מה לעשות במקרה כזה, אבל באותו הרגע הייתי כל כך לחוץ ומפוחד ששכחתי את כל ההסברים, ולכן נשארתי במקומי רועד מפחד. למזלי בסופו של דבר אף אחד לא נפגע.

חשבנו שהסכנה חלפה אבל רקטה אחת פגעה בכבל החשמל של מיירט הרקטות שניצב לידינו. כתוצאה מכך טיל אחד שהיה במיירט החל להשתגר לאוויר. אף אחד מאתנו לא ידע היכן הטיל ינחת והוא השתולל באוויר. כולנו היינו בלחץ ולא ידענו מה לעשות. היה ברור לכולנו שהסכנה גדולה. רצנו להתחבא בכל מקום אפשרי. כמה מחברי התחבאו מתחת למשאית, היו כמה שביקשו להצטרף אליהם אך השניים שהיו מתחת למשאית לא הסכימו. הם היו בלחץ ולא רצו לקחת את הסיכון. חשבתי לעצמי שזה היה מוזר כי היה הרבה מקום מתחת למשאית. היא הייתה גדולה וארוכה וזה היה טיפשי לא להסכים. חברים אחרים שלי התחבאו מאחורי פחים וארגזים ואני לא ידעתי מה לעשות. הייתי בלחץ מטורף ובטוח שעוד רגע הטיל יפול ויתפוצץ עליי.

רצתי והתחבאתי באחת השוחות. מרוב לחץ שמתי עליי עוד כמה פחים וארגזים, למרות שידעתי שבמידה והטיל ינחת ויתפוצץ עליי, החפצים ששמתי עליי לא יעזרו ואני אמות. אחרי כמה שניות שהרגישו כמו נצח, הטיל נפל ולא התפוצץ. הוא לא פגע באף אחד ואני חשתי הקלה עצומה כי זה היה יכול להיגמר אחרת.

לאחר כמה ימים נפגשנו כולנו כל החברים והעלנו חוויות מהאירוע המצחיק והפתאומי. בסופו של דבר, המלחמה נגמרה בתיקו אסטרטגי. אף צד לא הצליח לגבור על הכוחות של היריב. כולנו הפכנו חברים טובים ועם חלקם אני עדיין שומר קשר עד היום.

עלייה מפתיעה-אריאל שאשה

סיפור זה מוקדש לזוהר שאשה, אמי

יום אחד ניגשתי להורי וסיפרתי להם החלטתי לעלות לארץ ישראל. גדלתי במשפחה נוצרייה, אך מעולם לא הרגשתי שאני שייכת לנצרות ולא התחברתי לאורך חיים זה. אמי, שהייתה נוצרייה ולא ידעה מאומה על ישראל, למעט העובדה שזו מדינת מלחמה ואין בה זכויות לנשים, מיד הביעה את התנגדותה לעצם הרעיון. היא אף הרחיקה לכת ופנתה לשגרירות ישראל בפנמה וביקשה לאסור עלי לצאת מפנמה. מאחר והייתי מעל גיל 18 בקשתה נדחתה, אך אני שמאוד התעניינתי במוצא וברקע  היהודי במשפחתו של אבי הסתקרנתי מאוד והוא  חשב על הנושא והביע את תמיכתו בהחלטתי.

החלטתי לעלות לישראל אך במקביל רציתי להמשיך את שגרת החיים שלי כרגיל. באותה תקופה עבדתי עם צוות סטודנטים על פרויקט תכנון הרחבת תעלת פנמה בשיתוף האוניברסיטה בה למדתי ושגרירות יפן. מצד אחד, המתנתי לקבלת אישור ללימודים ביפן במסגרת מלגה שהוצעה לי ומצד שני, סטודנטית בצוות שלי נרשמה לתוכנית “תגלית” והציעה לי להצטרף אליה. מאחר והתשובה מיפן לא הגיעה ובמקביל היו לי מחשבות רבות על השורשים של המשפחה שלי: למה יש לנו מגן דוד על השער בבית ולמה אבא אומר כל יום את “תפילת הדרך” ? האפשרות של עלייה לארץ התחזקה. יומיים לפני הטיסה התקבלה תשובה חיובית מיפן – התקבלתי ללימודים ! מה עושים ???

החלטתי לעלות לישראל ולוותר על המלגה מיפן. הרגשתי שאני עושה את הבחירה הנכונה למרות שהייתי בלחץ, וחששתי שאמי לא תתמוך בהחלטה שלי. למרות הכול ארזתי מזוודות ואספתי לתוכן חפצים יקרי ערך ללבי.

הטיסה לארץ זכורה לי היטב. התרגשתי מאוד וחשבתי על המשפחה שלי שעזבתי מאחור. לאחר יממה נחתנו בישראל. יצאתי מאולם הנוסעים וציפיתי שנציגים ממשרד הקליטה יקבלו אותי, אך מאחר ונחתתי בארץ בדיוק באותו יום בו נפלו מגדלי התאומים בניו-יורק, היה בלגאן בארץ ולא הגיעו נציגים. הייתי במקום חדש לגמרי – לא הכרתי את השפה ולא הכרתי אף אחד שיכול לעזור לי.

בעזרת אנשים טובים הצלחתי להסתדר והתחלתי את תהליך ההתאקלמות בארץ. אחרי תקופה מצבי הכלכלי היה רע. עמדה בפני אפשרות לבקש מהורי עזרה כלכלית או להתמודד עם הקשיים שלי. החלטתי להתמודד בעצמי. בגלל קשיי השפה הלכתי ללמוד באולפן עברית ובאותו הזמן עבדתי בניקיון בתים כדי לפרנס את עצמי וגרתי עם שותפה בבית ששכרתי.

חווית ההתאקלמות היתה חוויה לא נעימה במיוחד. חויתי “הלם תרבותי”. לאנשים לא הייתה סבלנות ואכפתיות ,חוסר כבוד לזולת וחוסר נימוס.  היה לי קשה לעבור  לאורח חיים זה. עם הזמן התאמתי את עצמי לתרבות הישראלית והפכתי לישראלית לכל דבר, מצאתי חברים ועבודה בתור אשת מכירות בחברת ביו טכנולוגיה. שלוש שנים מאוחר יותר  הכרתי את בעלי, הקמתי משפחה וגרתי בארץ ישראל באופן סופי. הגעגועים שלי לפנמה עדיין קיימים בתוכי, אך אני שלמה עם ההחלטה שלי.  זאת  הארץ שלי כאן וכאן אשאר.

הלוואי/ אשלי נסים

סיפור זה מוקדש למרים עמרני , סבתא שלי

היה זה יום רגיל ובהיר. דפיקה מבהילה נשמעה בדלת.  אף אחד מבני המשפחה שגרו בבית לא ידע שדבר כלשהו עומד להתרחש. עד אותו יום החיים נמשכו כרגיל. כל אחד מבני משפחת עמרני התגורר עם המשפחה שהוא בנה לעצמו. חלקם בחרו להקים אותה בישראל ואחרים בחרו לעשות זאת באיטליה. המרחק הרב בין המשפחות השפיע על יחסי הקרבה ביניהם אבל רגשות אהבה לא נעלמו.

יום אחד הגיע איש מוזר ומשונה לבית המשפחה באיטליה. הוא היה בעל מבטא חזק. באותו הזמן הייתי רק בת 20, וגרתי עם בעלי, שלמה. אמי ואחיותיי גרו בישראל, ולכן הקשר ביננו לא היה כל כך חזק . האיש התחיל לספר לי שאבי לא מרגיש טוב, שקרה לו משהו בלב, ופינו אותו לבית חולים. לא הבנתי מה הוא אמר, כיון שהייתי כל כך מסוחררת. באותו רגע הייתי בסערת רגשות. לא ידעתי איך זה יגמר, אם בכלל זה ייגמר.

סיפרתי לבן האדם היחיד שהיה לצדי, לבעלי. סיפרתי לו שאני מפחדת, מפחדת שבן האדם הכי קרוב אליי, בן האדם שגידל אותי, ומכיר אותי הכי טוב בעולם, פשוט יעלם. לאחר מכן המשכתי ודיברתי עם עצמי וניסיתי באמת להבין מה קורה, הייתי לחוצה. חיכיתי למישהו או אפילו משהו, שיגיד לי מה עומד לקרות או שאפילו יתן לי סימן כלשהו בנוגע לעתיד שלי ושל משפחתי.

אחרי כמה ימים, הדפיקה המבהילה בדלת נשמעה שוב. אותו אדם שביקר אותנו כמה ימים לפני כן, הגיע שוב. הוא אמר בעצב שאבי נפטר. צמרמורת חלפה בגופי. הדבר הראשון שעלה לראשי זה שאני חייבת לטוס בחזרה לישראל, לפחות לכמה שבועות, להיות עם משפחתי, עם אמי. בעלי הסכים עם הרעיון לטוס ארצה לזמן הקרוב, אך לא יכל לעזוב את עבודתו ונאלץ להישאר באיטליה. התחלתי לארוז את כל הדברים שנחוצים לי לתקופה הקרובה, מיהרתי לשדה התעופה, “נופפתי” שלום לבעלי, ויצאתי לדרכי.

כשהגעתי לשדה ראיתי בלאגן רב, צעקות והמון אנשים. לא הבנתי מה קורה, אך מיהרתי לקנות כרטיס,  ולא כל כך התייחסתי להמולה שסביבי.  הדיילת בדלפק אמרה לי שיש בעיה, ולא מוכרים כרטיסים בגלל בעיה כלשהי. היא הציעה לי לחזור בעוד כמה ימים. באותו הרגע התפרקתי, הבנתי שלא אוכל להגיע ולהיות עם משפחתי בזמן כל כך עצוב.  חזרתי לביתי והסברתי הכל לבעלי. בימים הקרובים לא ישנתי מרוב לחץ, תסכול ובעיקר כעס.

כמה ימים לאחר מכן חזרתי שוב לשדה התעופה. הלכתי בדיוק לאותו הדלפק. האישה הנחמדה הייתה שם. שילמתי, היא חייכה אליי, והגישה לי את הכרטיס.

כשהגעתי לישראל, מיהרתי לבית משפחתי. התרגשתי מאוד בגלל שלא ראיתי את משפחתי כבר כמה שנים. הגעתי ללא התראה, נכנסתי והדבר הראשון שראיתי זה את אמי וחמשת אחיותיי מדברות בסלון. הן נראו עצובות. הדבר הראשון שעשיתי זה לחבק אותן. הן מיד הבינו מהי הסיבה שבגללה הגעתי. הן אמרו לי

שפספסתי את ההלוויה של אבי.

זאת הייתה ההרגשה הקשה ביותר שהרגשתי בחיי. נשארתי שם כמה ימים, עם אמי ואחיותיי. אחרי שבוע חזרתי לאיטליה.  נכנסתי לביתי וראיתי את בעלי. הדבר הראשון שאמרתי לו זה שאנחנו חייבים לעבור לישראל. אחרי המון ויכוחים, שכנעתי אותו. סגרנו את העסק, נפרדנו מהארץ, מהאנשים וארזנו מזוודה. עברנו לישראל בלי הרבה כסף. התחלנו להתגורר שם, והבנו שישראל הוא הבית האמיתי שלנו ושההחלטה שלנו הייתה נכונה.

עליית המפרץ/דניאל סקבירסקי

סיפור זה מוקדש לאמיליה קרייצברג, סבתי

כשהמטוס נחת ויצאתי ממנו, התחלתי לעכל את העובדה שהגעתי למלחמה ולא למצב רגיל, לקרב ולא למנוחה, לפחד ולא לשמחה. כל זה קרה בינואר 1991, היום שבו הגעתי לארץ ישראל.

שנה לפני כן, התחלנו לחשוב ברצינות על העלייה ארצה. לאחר שיחות והתלבטויות רבות החלטנו משפחתי הקרובה ואני לעלות ארצה. חיכינו כמה חודשים שבמהלכם השגרה לא השתנתה, עבדנו בעבודות כרגיל, הילדים המשיכו ללכת לבית הספר, אך כולנו ציפינו בקוצר רוח לקבל את האישורים לעלייה לארץ ישראל. לאחר כמה חודשים סוף סוף קיבלנו את כל האישורים הדרושים כדי לעלות לארץ.

יומיים לפני העלייה נודע לנו על כך שיש מלחמה בארץ ישראל, מלחמת המפרץ. נבהלנו מכיוון שרצינו לעלות לארץ ישראל ולא ידענו האם להישאר ברוסיה או לעלות לארץ שנמצאת בכוננות מלחמה. התלבטנו מאוד, אך לא יכולנו לחזור אחורה מכיוון שכבר התפטרנו מהעבודות, ויתרנו על האזרחות הרוסית והמזוודות כבר נשלחו לישראל. הרגשנו חרטה שעלינו לארץ דווקא בזמן מלחמה.

כאשר הגענו לשדה התעופה הביאו לנו מסכות אב”כ והכניסו אותנו לחדר. נכנסנו וראינו חיילים. הם הסבירו לנו בעברית מדוע עלינו להיות עם מסכות אב”כ,  איך לשים את המסכות ומה לעשות במקרה של אזעקה.

הרגשנו פחד ולחץ  מכיוון שלא ידענו מה מתחולל בחוץ. האם נערכים קרבות? האם ישנם טנקים או חיילים? היינו בסערת רגשות. מצד אחד שמחנו שהגענו לארץ ישראל, אך מצד שני התחרטנו שעלינו דווקא בזמן מלחמה. העובדה שהבאתי את ילדיי למלחמה, עוררה בי רגשות אשמה רבים. פחד שיקרה להם משהו. האחריות עליי כאמא היתה גדולה מתמיד.

לאחר כמה דקות נשמעה אזעקה. ביקשו מכולם להכנס לחדר אטום ולשים את מסכות האב”כ. חשבנו שזהו תרגיל בלבד, אך אחד החיילים הסביר לנו שזוהי אזעקת אמת.  פחדנו ונלחצנו. בני הקיא ולכן לא היה יכול לשים את מסכת האב”כ על פניו ואני חששתי עבורו. לשמחתי, לאחר מספר דקות אמרו לנו שהאזעקה נגמרה ושאנחנו יכולים לצאת משדה התעופה. הרגשנו תחושת הקלה.

ביציאה הזמנו מונית ונסענו לנתניה לבית אחותה של בעלי. בזמן הנסיעה הכל היה חשוך, אך הצלחנו לראות כמה דקלים. כאשר הגענו לבית אחותו של בעלי גילינו שהיא גרה בבניין גבוה בקומה שמינית, כאשר החלון של החדר האטום פונה לים. באחד הערבים כשהייתה אזעקה ראינו מהחלון טיל שנפל לים. באותו רגע ממש נבהלתי כי לא ידעתי האם הטיל יכול לפגוע בנו. התחלנו לפחד מכיוון שלא ידענו איך נסתדר בתקופת המלחמה, איך נוכל ללמוד עברית, לעשות דברים בסיסיים כמו לצאת מהבית או ללכת לקניות.

לקח לנו זמן מה להתרגל לארץ החדשה ולחיי היומיום במלחמה, אך בסופו של דבר התרגלנו. לכל מקום הלכנו עם מסכות, בבית היה חדר אחד שהוא היה חדר אטום עם חלונות אטומים עם ניילון והשתדלנו בשעות הערב להיות בבית ולא להתרחק.

כעבור כמה חודשים הסתיימה המלחמה והדבר הראשון שחשבתי עליו זה עד כמה ההחלטה לעלות ארצה הייתה משמעותית בשבילי ועד כמה זאת הייתה ההחלטה הטובה ביותר בחיי.

הבית הנעלם/הדס טפר

סיפור זה מוקדש לברכה טפר, סבתא רבה שלי

הכסף לא נפל עלינו מהשמיים.  הייתי צריכה לעבוד קשה כל יום עבורו.

השנה 1947, בזמן מלחמת השחרור. בעלי היה אז בצבא וילדי הבכור  היה  אז תינוק. שכרנו  בית קטן במצב לא כל כך טוב אבל זה מה שיכולנו להרשות לעצמנו באותה תקופה.  רצינו לבנות  בית בעצמנו, אבל לצערנו לא היה לנו סכום כסף מספיק לקניית לבנים. אני הייתי היחידה שיכלה לפרנס את המשפחה, כי בעלי היה בצבא, ועבדתי כמחנכת בממלכתי א’ בנס ציונה. את המשכורת חסכתי בבנק ולא בזבזנו כסף.

במהלך הזמן צברתי סכום כסף רב. בתקופה זו הרבה אנשים רצו לבנות את ביתם והיו זקוקים לכסף. הם רצו להלוות כסף מהבנק, ומנהל הבנק אמר שאין לו אפשרות להלוות כספים נוספים ולכן הפנה אותם אלי. הוא ידע שיש לי כסף רב, וחשב שאוכל לעזור להם.

 באחד הימים כשבאתי לבנק ראיתי שחלק מכספי נעלם. לא הבנתי מה קרה ולכן שאלתי את מנהל הבנק לפשר הדבר. הוא  ענה בשלילה ואמר שאינו יודע מה קרה. לא ידעתי מה עוד אפשר לעשות ולכן הנחתי לדבר.

כמה שבועות לאחר מכן, סיימתי מאוחר מהרגיל את עבודתי בבית הספר והלכתי הביתה. בדרכי, חלפתי ליד הבנק וראיתי מבעד לחלון את מנהל הבנק.  רציתי לומר לו  שלום ולילה טוב אבל משהו עצר בעדי. הרגשה מוזרה עטפה אותי. לא ידעתי איך להסביר אותה ולכן המשכתי בדרכי.

כל אותה תקופה דמיינתי לעצמי איך יראה הבית שנבנה. היינו זקוקים לכסף רב בשביל לקנות לבנים מיוחדות. רצינו לקנות את לבני הסיליקט שהיו מאוד מפורסמות ויקרות בתקופה זו, כי היו מאוד טובות וכולם רצו אותן.

התחלתי לעבוד במרץ רב יותר. אחרי כמה חודשים היה לנו סכום כסף מספיק כדי לקנות את הלבנים. הלכתי לבית חרושת בראשון לציון וקניתי אותן. נאמר לי שהמשאיות עם הלבנים יגיעו בעוד כמה שבועות, וכשהן הגיעו לבסוף, ביקשתי מהנהג להוריד אותן ברחוב רוטשילד, בביתו של הסבא.  הפועלים הורידו את הלבנים וסדרו אותם יפה ליד הגדר, הן חיכו שם  שלוש שנים, עד סוף המלחמה.

כשנגמרה המלחמה בעלי וכל החיילים בצבא חזרו הביתה, והתחילו לחלק את השטחים של הערבים שברחו מנס ציונה.  אנחנו קיבלנו שטח די גדול במקום שבו היה פרדס ענק. מהנדס  בניין תכנן את הבית ודודי שהיה בנאי בנה אותו. היה זה בית ענק ויפה והוא עומד שם עד עכשיו. הכסף, לצערי לא נמצא ועד היום אני חושבת שאותו מנהל הבנק הוא זה שגנב אותו.

אמא שלי/יהל צאלח

סיפור זה מוקדש לברטה צאלח, סבתא רבתא שלי

באותו יום קרה הדבר הנורא ביותר בחיי. זה היה בשנת 1932. האישה החשובה ביותר בחיי נפטרה. הייתי רק בת שנתיים בזמן שזה קרה. כמעט ולא הספקתי להכיר אותה, לדבר איתה. אני בקושי זוכרת אותה. כשאני רואה את התמונות שלה על הקיר אני מרגישה משהו בליבי. אני חושבת שזה געגוע, אך אני לא בטוחה.

עם הזמן, התחלתי להרגיש את החסר יותר ויותר. סבתי ודודתי היו נוכחות בחיי, אבל זה לא באמת כמו אמא. לא שאני יודעת איך זה מרגיש אבל נדמה לי שההרגשה היא שונה. לפעמים יוצא לי לדמיין איך החיים שלי היו נראים אם אמי לא הייתה נפטרת. הייתי יושבת איתה ומדברת על הכל. לא מסתירה שום דבר. אני מדמיינת איך יכולתי להיות מאושרת יחד איתה. חיוך מרוח לי על כל הפרצוף, מאוזן לאוזן. אני חושבת מה היא הייתה אומרת ואז מבינה שלא משנה אם היא חיה או מתה, היא תמיד הייתה רוצה שאהיה מאושרת. לא משנה מה.

עם השנים התברר לי שבשביל להיות מאושרת, עליי לעלות לארץ ישראל. ההחלטה לעלות ארצה שינתה את חיי. החשש העיקרי שלי היה לעזוב את ארץ מולדתי, אבל ידעתי שההחלטה לעלות לארץ היא הנכונה. היה לי קשה בעיראק, לא הרגשתי בטוחה. שמחתי שבישראל אוכל לפתוח דף חדש, להקים משפחה ולחיות ללא פחד או חשש.

ארזתי מזוודה, לקחתי את בעלי ושני ילדיי ונסענו לשדה תעופה. בדרך הרגשתי פחד. לא ידעתי מה הולך להיות, אבל מיד הרגעתי את עצמי. אמרתי לעצמי שיהיה בסדר. קיוויתי שיהיה טוב. עלינו למטוס. ילדיי היו לחוצים. הרגעתי אותם אבל עמוק בפנים הייתי לחוצה בדיוק כמוהם.

דרכתי על אדמת הארץ, הרחתי את האוויר של ארץ ישראל.  הרגשתי הרגשה מדהימה. בהתחלה, היה לי קשה. פחדתי מחיים קשים. עוני, רעב. למדתי עברית, הכרתי חברים חדשים והתרגלתי לארץ. היה קשה עד שסידרו לנו מקום מגורים, אך לבסוף נתנו לנו צריף בנחלת יהודה. עליתי עם בעלי ושני הילדים שלי לארץ ויחד התרחבנו כמשפחה. סוף סוף הרגשתי באמת מאושרת.

היום כשאני כבר בת 90, אני שמחה שהחלטתי לעלות לארץ ישראל. פתחתי דף חדש והקמתי משפחה. יש לי ילדים, נכדים ונינים. בית, אוכל, כסף. כל מה שצריך. אני שמחה שעברתי את התהליך הזה ושבסוף הכל השתלם. הגעגועים לאמא עדיין עזים, אך הגשמתי את הרצון שלה. אני מאושרת.

הצלת הצוות /יהלי בנודיס

סיפור זה מוקדש לסבי היקר, מרקו מתתיה

ישבתי בבית הכנסת. היה זה יום כיפור, ולכן הופתעתי מאוד כאשר שמעתי מבחוץ רעשים של מכוניות על הכביש. מיהרתי ללכת וחזרתי לביתי. לפתע, נכנס לביתנו נציג של הצבא והביא להוריי צו 8, שמחייב אותי להתגייס למלחמה. לא הבנתי איזו מלחמה ועל מה הוא מדבר אבל מהר מאוד התגייסתי. פחדתי מאוד, לא ידעתי לקראת מה אני עומד להיכנס, הייתה זאת תחילתה של מלחמת יום הכיפורים.

כל יום ויום במלחמה היינו נוסעים בטנק לכיוון דרום, נלחמים ומקווים שלא נפגע. כל ערב היינו חוזרים למחנה. כל לילה היינו ישנים ליד הטנק תחת כיפת השמיים בעוד שיורים עלינו טילים, מדי פעם דיברנו וצחקנו.

באחד הימים, אני והחבר’ה דיברנו וצחקנו ביחד. לפתע שמעתי קול של טיל מתקרב, חשתי פחד ואימה, חשבתי שדמיינתי לעצמי אך החלטתי לספר לצוות .הם התלחששו אחד עם השני והתבוננו עליי. באותו רגע ידעתי שהם לא האמינו לי,  למרות זאת ובלי שום הודעה מוקדמת, התנעתי את הטנק. החבר’ה צעקו עלי ולא הבינו למה אני מתניע. הם שאלו אותי, אך אני לא עניתי. נהגתי לאחור. באותו רגע עברה בי צמרמורת, צמרמורת של פחד וגאווה בו זמנית.

לפתע נפל משהו מהשמיים. היה זה הטיל. חבריי לצוות חשו את אותה תחושה  שאני הרגשתי מה שניות קודם לכן, כששמעתי את הטיל מתקרב. היה זה רגע מפחיד, הטיל התפוצץ לנגד עיננו. היה זה מראה מרהיב במיוחד, צהוב משולב עם כתום, אך לא הרגשנו את היופי הזה מרוב שפחדנו.

לאחר המקרה, חברי הצוות שלי הודו לי שהצלתי את חייהם והרגשתי גאווה רבה. לא היה פשוט לחזור הביתה לאחר המלחמה. עדיין לא הבנתי אם אני בבית או במלחמה. היה זה אירוע שהשאיר אצלי טראומה לכל החיים. הייתה זו מלחמה קשה מאוד.

איבדתי בה חברים וקרובים, וזה לא נעים לאבד מישהו שאתה מכיר ושנחשב לחבר הכי טוב שלך באותו הזמן. אין חזקים במלחמה. לפעמים אפשר לחוש חזק, אך פתאום להיפגע מכדור תוהה או טיל. אני יודע זאת כיוון שזה קרה לחבריי. אני גאה בי ששרדתי.

הסוכה /יולי אורנשטיין

סיפור זה מוקדש לסבי, יוסי משלי

באחד הימים כשהייתי בן 9 יצאתי לרחוב בו גרתי במרוקו. באותו הזמן הצרפתים ששלטו נתנו עצמאות לתושביה והחגיגות התחילו. הייתה שמחה גדולה ברחובות ואני לא הבנתי מה משמעות החגיגה. ראיתי  לידי קבוצה של ילדים מוסלמים משתוללים משמחה. כשראו אותי קראו: “בוא הנה ילד תגיד יחי המלך”. התקרבתי אליהם וצעקתי ספונטנית “יחיה הקירח”. לא התכוונתי למלך, אלא לסתם אדם בשם יחיה. הם כעסו מאוד והתכוונו להכות אותי. אמי הייתה באותו זמן בבית, רצתי  לביתי והתחבאתי מתחת לסינר של אמי. אמי עמדה מולם, הרגיעה אותם, ואמרה להם שאני לא מבין על מה מדובר ושגם היא שמחה בשמחתם וכך ניצלתי.

החיים במרוקו היו טובים עבורי, למרות שלפעמים לא היו פשוטים.  קצת יותר מאוחר בשנת 1956 אבי החליט שאנחנו עולים לישראל. הפלגנו קודם כל לצרפת. שהינו בעיר מרסיי בצרפת. תוך המתנה לאניה שתביא אותנו לארץ ישראל קיבלנו הודעה שהגיעה האניה לקחת אותנו. העלייה הייתה צפויה להתרחש יומיים לפני חג הסוכות.

העולים סרבו לעלות לאנייה אם לא תהיה עליה סוכה.  היה להם מאוד חשוב לחגוג את חג הסוכות כמו שנהגו לעשות כל השנים במרוקו. ישבו המארגנים וחשבו מה אפשר לעשות, הרי קנה סוף וענפי תמר אי אפשר למצוא במקום, ולכן גזמו כמה עצי אורן הנמצאים בשפע בעיר מרסיי, העלו את הענפים לאניה והטיסו ממרוקו את שבעת המינים לברכות ולקישוט הסוכה, וכמובן לא שכחו את הלולבים.

כשנשלמו כל ההכנות עלינו לאניה לעבר ארץ ישראל. כל הימים שמחנו בסוכה והיו רגעים ממש יפים. צחקנו, שרנו ונהננו מתחת לסכך עצי האורנים.

כשהגענו לארץ הייתי מאושר מתמיד, כל הקשיים שהיו במרוקו לא היו בארץ, הלכתי לבית הספר בשמחה, מבלי לחשוש במי אתקל בדרך וחיינו חיים טובים. עד היום אני נוהג לחגוג את כל החגים בארץ ואני במיוחד נהנה לחגוג את חג סוכות עם כל המשפחה.

יציאה אל העולם/יונתן פילי

סיפור זה מוקדש לסבי, אדי פילי

לעולם לא אשכח את הרגע בו הבנתי שהגעתי לארץ ישראל, ארץ הקודש, הארץ שכל כך התרגשתי ופחדתי להגיע אליה. כחודש אחרי שבן גוריון הגיע לבולגריה והוכרז על עליה בצורה לגאלית, אני ומשפחתי עלינו. חששנו מה יהיה עם הרכוש שלנו, איך נסתדר עם שפה והמקצוע, אך למרות  כל החששות והפחדים עלינו ארצה לאחר ב-25 לפברואר 1949.

לאחר שבועיים בים הגעתי עם הוריי ואחי באניה לנמל חיפה, ומיד משם לבית העולים. הרגשתי במבוכה. הייתי אז בן 12, אך בקושי סיימתי 4 כיתות.  לא ידעתי את השפה החדשה, אנשים חדשים, בית ספר חדש. לא הבנתי כלום, והייתי די מבולבל. האמת, שהיה לנו מזל רב.  נשארנו רק 4 ימים בבית העולים בעוד, שעולים  אחרים נשארו שבועות ואפילו חודשים. אני לא מדמיין את עצמי נשאר ולו עוד יום אחד בבית העולים. כל זה בזכות אבי שהיה אדם חכם והלך לחפש לנו בית מקום שנוכל להיות בו לבד והוא יהיה רק שלנו.

לאחר 4 ימים אבי חזר אלינו ולקח אותנו לבית שמצא ביפו. הוא מצא דירה בת 4 חדרים עם חצר והחליט לפלוש לתוכה (כפי שהיה נהוג באותה תקופה). הוא לא רצה שנישאר לבד ולכן הוא לקח חדר אחד, והלך לחפש אנשים שיחלקו איתנו את הדירה  ויחיו יחד איתנו בחדרים האחרים כדי שלא נהיה לבד בין הערבים ביפו. באותה דירה היתה אמבטיה ומטבח משותף.

גם בבית הספר לא היה קל עבורי. לא התייחסו אליי ולא הרגשתי שלמישהו באמת אכפת ממני ולכן לא הבאתי לידי ביטוי את כל הכישורים שלי.  במהלך כל התקופה שלי בבית הספר חשתי עליות ומורדות רבות. כל יום לימודים רק חיכיתי לרגע שבו הוא יסתיים, כל מבחן שעבורו למדתי, רק חשבתי לעצמי שזהו בזבוז זמן. התקשיתי בכל דבר שעשיתי  באותה תקופה בבית הספר.

היה קשה להסתדר  גם מבחינה כלכלית. בבולגריה היתה למשפחתי חנות לעופות ומצבנו היה די טוב, אבל  פה בארץ אבי לא יכל היה לפתוח חנות לעופות והיה צריך להסתגל למצב החדש. הוא נזכר במה שהיה עושה כשהיה ילד בבולגריה – עבד בפוליטורה, צביעת ארונות ומדפים. אבא קיבל 2 לירות ליום. מהמשכורת החודשית  היינו מתקיימים. אחרי תקופה נרשמנו לרכישת דירה בשיכון כיוון שלא יכולנו להתקיים ארבעה אנשים בחדר. בסיבוב הראשון של ההגרלה לשיכון לא זכינו אבל בסיבוב השני זכינו, בשנת 1956.

עד מהרה הבינו  הוריי שמי שיש לו עבודה יצליח באותה תקופה, ולכן בגיל 14 יצאתי לעבוד. הרגע בו עזבתי את הלימודים ועברתי לעולם העבודה, היה רגע משמעותי עבורי. הייתי אז נער צעיר שרק רצה ליהנות מהחיים, אבל הייתי מבולבל בארץ זרה עם קושי להבין את השפה והתרבות. לצערי אף אחד לא ניסה לעזור לי והרגשתי שוויתרו עלי ושלחו אותי לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. זהו רגע שאני זוכר עד היום.

לאחר שעזבתי את בית הספר היה לי תפקיד טוב כמנהל מכירות בחברה גדולה של בדים, והיו מרוצים ממני. אומנם לא הרווחתי הרבה אבל אהבתי את מה שעשיתי ולכן נשארתי שם 33 שנים.

מבצע באישון לילה / יפתח גלעדי

 סיפור זה מוקדש לסבי היקר-חיים גל

היה זה בשנת 1968, שפרץ קרב מול הירדנים בשם “מבצע כראמה”. הייתי אז בן 19, שנה אחת בלבד אחרי גיוסי לצבא. זו תחושה מוזרה כשאתה מבין שאתה לא נמצא בסתם אימונים אלא בקרב של ממש. רוב שירותי עבר עליי בין דיונות החול כאשר הצלפים הירדנים צולפים ופוגעים בנו קשות.

מבצע כראמה היה המבצע הקשה ביותר עבורי מכיוון שהיישר מהטירונות מצאתי את עצמי לוחם פנים מול פנים עם הירדנים. לאחר הפרת ההסכם שנחתם אחרי מלחמת ששת הימים, על ידי הירדנים, תקפו צבאות ערב את ארץ ישראל. אני הייתי אז אמור להתחתן, אך הציבו אותי לשרת במלחמה כנהג טנק. אני ושאר חבריי לפלוגה היינו מצוידים באפוד ירוק ובקסדה משוריינת, נאלצנו לישון עם המדים והנעליים למרגלות הטנק, למקרה שיקרה משהו בלילה ונצטרך לעלות לטנקים במהירות.

הוצבנו במשך 10 ימים רצופים. היה זה אחד הדברים הקשים שעשיתי בחיי, פשוט לא האמנתי שאהיה מסוגל לעשות זאת. במשך 10 ימים חיינו בתנאים קשים. המזון היחיד שסופק לנו היה מנות קרב אשר כללו קופסאות סרדינים, שימורי תירס, לפתן שזיפים, מציות וחפיסת חלבה. תנאי השינה היו נוראיים ונאלצנו לישון על דיונות החול ללא כרית ושמיכה וללא מיטה רכה. ישנו במשמרות שסיפקו שעת שינה לכל אחד וגם כשכבר הנחנו את ראשינו, בקושי עצמנו עין מרוב יללות התנים במדבר. האוכל לא היה משביע והצמא היה כבד.

יום אחד נשמעה לפתע אזעקה במוצב. ביקשו מכולנו להתכנס בחצר המוצב ולהתכונן לעלות לטנקים מחשש לחדירה במוצב “שכן” שהיה קרוב אלינו. השעה הייתה בערך 22:00. תוך דקות ספורות היינו בטנק והתחלנו בנסיעה איטית. לפתע, מפקד הטנק צעק במכשיר הקשר שזיהה מספר דמויות חשודות וביקש להזעיק תגבורת. אלה היו דקות מורטות עצבים. מסתבר שאלה היו אכן ירדנים. מפקד הטנק נתן פקודה לחסל אותם. הצלחנו להוריד את הפלוגה של הירדנים, אך היה עלינו להישאר בטנק מכיוון שעדיין היה מסוכן לצאת, ואם היינו יוצאים מהטנק ככל הנראה הצלפים הירדנים היו יורים עלינו .לאחר כמה שעות בתוך הטנק ניתנה בקשר פקודה לחזור למוצב.

 ישבנו והורדנו את הנעליים לראשונה מזה 10 ימים וגיליתי שקיבלתי זיהום ברגל. עד מהרה לקחו אותי לבית חולים צבאי בחיפה. רגלי מאוד כאבה ובקושי יכולתי להזיז אותה. לאחר שנחתי קצת, השתחררתי מבית החולים היישר לקושי ולסבל של המלחמה. לא ידעתי מה עדיף כאב המלחמה או הכאב של כף רגלי.

כמה ימים לאחר שחזרתי מבית החולים שמעתי את המפקד קורא בתרועת ניצחון “ניצחנו!”, “ניצחנו!”. שאלתי את חבריי על מה הוא מדבר, והם סיפרו לי בשמחה שהצלחנו לגבור על הירדנים וניצחנו את המלחמה הנוראה הזו. כל כך שמחתי וחיבקתי אותם והם חיבקו אותי. לאחר מכן חזרתי אל ביתי, אל אהובתי ונשאתי אותה לאשה. ברגע זה הרגשתי הרגשה עצומה של אושר ושמחה וששום דבר לא יכול לעצור אותי.

החיים פעם/ ירין שרעבי 

 סיפור זה מוקדש לנחמה יהודה, סבתי 

בשנת 1948 הוריי עלו מתימן עם שתי בנות וגרו בעין שמר. לאחר שנולדו להם שני ילדים נוספים הם עברו לקריית עקרון וחיו בצריף קטן בתנאי מחייה קשים ללא שירותים ומקלחת.  הורי לא ידעו לדבר עברית ולכן היה להם קשה מאוד למצוא עבודה ולתקשר עם אנשים במדינה.

יום אחד אמרו לאמי שבנה התינוק חולה מאוד וצריך לקחת אותו לבית החולים על מנת לתת לו מנות דם. אמי חזרה הביתה וסיפרה לאבי. הוא קרא לאחיו כדי שיתרמו לבנו דם. כשהגיעו לבית החולים, הרופאה אמרה שאין צורך לתרום דם כיוון שהילד כבר מת. לאמי היה ברור שבנה לא מת ובכל השנים מאז היא המשיכה לחפש אותו. לאחר כמה שנים אמא שלי הולידה עוד בת ואחרי שלוש שנים אני נולדתי.

הייתה לי ילדות מאוד קשה. תנאי המחייה היו קשים מאוד. היו מביאים לנו תלושים שאפשר לקנות בהם אוכל בצרכניה רחוקה מהבית שלנו. היו מחלקים לנו תלושים לפי מספר הנפשות במשפחה. נהגנו ללכת מרחק רב כדי להביא אוכל. היו לנו בבית תרנגולות, כבשים ועזים. אמי הייתה חולבת כל בוקר את העזים כדי להביא לנו לשתות חלב. כשהיה קר יצאנו לחטוב עצים כדי שנוכל לחמם את הבית וגם את הטבון. באותו טבון נהגה אמי להכין פיתות טעימות.

לאט לאט גדלתי. נאלצתי לצאת ולעבוד בגיל צעיר מאוד, כיוון שאבי נדרס על ידי אוטובוס. הייתי צריכה לעזור בבית לאמי. אחר כך התחלתי לעבוד בבית אריזה במפעל שבו אורזים פירות הדר. העבודה שם הייתה קשה מאוד ולאחר כמה שנים התפטרתי והתחלתי לעבוד במפעל תדיראן. בהמשך הכרתי את בעלי צביקה יהודה, התחתנו והקמנו משפחה. עד היום אני ממשיכה לעבוד קשה ולפרנס את משפחתי. למרות החיים הקשים שעברתי אני מאושרת במשפחה שהקמתי ומאחלת להם שיצליחו, ילמדו ויחיו באושר.

הנעדר/ליהי וולף

סיפור זה מוקדש לעירית מורן , אחות של סבתא שלי

ישבתי בביתי עם בעלי ישראל. היה זה יום חורף קר במיוחד. סרגתי שמיכה וישראל בעלי פתר תשחץ. את ישראל הכרתי כשסיימנו את השירות הצבאי. בשנת 1973 התחתנו, לאחר 6 שנות חברות וגרנו  בקיבוץ גבעת חיים. לפתע נשמע צלצול טלפון בביתנו. עניתי לטלפון אך ביקשו את ישראל. לא הבנתי מה הבעיה וביקשתי שיסבירו לי במה מדובר ואני אעביר את המידע לישראל. זה היה קצת מחשיד אך לא כל כך דאגתי, ולכן העברתי לישראל את הטלפון.

בתום השיחה  הוא אמר לי שזה היה מפקד הצבא שלו. הוא אמר לו שיש מתיחות קטנה בגבולות והוא קרא לו לבוא לעזור. אפשרתי לישראל ללכת למרות שהייתי בחודש השמיני להריוני ,מכיוון שידעתי שלא תהיה לי שום ברירה אחרת.  מה שלא ידעתי אז ואף אחד אחר לא ידע, זה שלא מדובר במתיחות קטנה בגבולות, אלא במלחמה גדולה. מלחמת יום הכיפורים.

בשבוע האחרון למלחמה עד ליום הפסקת האש ב-22.10.1973 שמענו כל הזמן מישראל דרך מכתבים וגלויות ששלח. ביום הפסקת האש הוא הספיק לדבר עם אמו מקיבוץ נען והייתה התרגשות רבה. מה שלא ידענו הוא שמאוחר יותר התנהל קרב עם הפלוגה ובקרב הזה הוא נהרג. מכיוון שלא היה ברור מה בדיוק קרה קרה לו, הצבא הגדיר אותו כנעדר.

הסיפור העצוב של סוף המלחמה נודע לי מחברים שלו בהדרגה. כל יום נוספו פרטים חדשים. לא היה ברור במדויוק מה קרה לו אחרי שקפץ מהטנק והתרחק ממנו.

אני כבר הייתי ממש בסוף ההריון ומה שעזר לי לעבור את התקופה הזו היא הדאגה שהלידה תעבור בסדר. בכך הייתי מרוכזת, וגם האמונה שאולי בכל זאת ישראל לא נהרג. התמיכה של המשפחה הייתה מאוד משמעותית. הייתי מאוד מוטרדת ועצובה על מה שעובר על הוריו של ישראל, תקווה ואשר בקיבוץ, והרבנו לבקר אחד את השני.

ב-25.11.1973 חודש אחרי תום המלחמה ילדתי . הלידה עברה בשלום. התרגשתי, ושמחתי שיש לי תינוק , וכמובן שהייתי מאוד עצובה שישראל לא זכה להיות ברגע הזה, אבל ידעתי שהוא יצא למלחמה עם הידיעה שיהיה לו בן וזה נתן לו תקווה ומשהו לחכות לו ולהתגבר על הקושי. חברים רבים ומשפחה עטפו אותי והרעיפו אהבה על מתן. שמחתי שאם הסיפור הסתיים בעצב רב כל כך, לפחות יש לי ילד מישראל וזה נתן לי כוח לקום בבוקר וזיכרון חי.

46 שנים אחרי אותו אירוע, שישראל נעדר בגזרה המצרית, הוא הוכרז כחלל וידעתי שהוא לא יחזור. החיים מתנהלים בשני מישורים, המחשבה התמידית והגעגוע לישראל עם הנחמה לראות את מתן גדל מאושר, והידיעה שצריך להמשיך לחיות חיים עם טעם. יש לי תקווה אחת גדולה , שיותר לא נדע מלחמות ונחיה חיים של שלום.

למרות הכל/ליהיא חורש

סיפור זה מוקדש  לדודתי מריה

כשראיתי את הבלאגן בעיניי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בשתי הדקות הראשונות שיצאתי מחדרי לא באמת הבנתי מה קרה. פשוט עמדתי שם בסלון והייתי בהלם מוחלט. הרגשתי אבודה, הייתי מאוכזבת, ופתאום הכל צף. שאלתי את עצמי שאלות רבות, למה עברנו ? מה עשיתי רע?  למה זה קרה דווקא לי?  למה זה קרה עכשיו? אלו היו עשר הדקות הכי קשות ומאכזבות בחיי.

זה קרה בסך הכל 3 חודשים לאחר עלייתנו ארצה. אני ואחותי היינו  בסך הכל בנות 13 .זה אף פעם לא קרה לנו בעבר.  היינו בלחץ ולא ידענו מה לעשות. מישהו נכנס לביתנו וגנב לנו את כל המזומנים שהיו לנו, את כל התכשיטים היקרים של אמא שתכננו למכור את רובם ולהרוויח מהם קצת כסף עד שהורי ימצאו עבודה.  אני זוכרת יום זה היטב. היה זה יום שישי והיינו אמורים לערוך קידוש בפעם הראשונה אצל החברים שלנו, אבל בגלל המקרה, לא הלכנו ונאלצנו לסדר את הבית.

לאחר שעתיים  של ארגון וסדר, נסענו למשטרה וסיפרנו להם שפרצו לנו לבית, ששכרנו את הדירה הקטנה הזאת  בסך הכל  לפני שלושה חודשים וככל הנראה, היה זה השכן שעבר דירה יום לפני, ובא לאסוף את דבריו האחרונים מהדירה, וניצל את העובדה שהיינו עולים חדשים ולכן פרץ לביתנו.

נדהמנו כשהבנו שהמשטרה לא תעשה כלום.  חשנו אכזבה רבה. יומיים לאחר מכן שכרנו דירה אחרת בשכונה אחרת בבאר שבע. הדירה הייתה הרבה יותר קטנה וצפופה, מפני שעדיין לא יכולנו להרשות לעצמנו דירה גדולה יותר.

המקרה הזה טלטל את כולנו. ברוסיה גרנו בסנט פטרסבורג. זה היה מקום מפואר מאוד, עם הרבה ארמונות, זהב ויהלומים. גרנו בבית מאוד יפה וגדול. הוריי עבדו בעבודות עם שכר יפה, והיו לי חברות רבות שם.

לאחר העליה הגענו ישירות לבאר שבע.  היה זה יום חם מאוד באוגוסט.  נסענו במונית לבאר שבע והייתי בשוק ראשוני מהנוף, זאת הייתה התקופה שבאר שבע עוד הייתה אפורה וריקה.  הוריי התקשו למצוא עבודה מפני שכלל לא ידעו את השפה העברית. נאלצנו לשכור דירה קטנה וזולה בבאר שבע. אך עם כל זה עדיין הרגשתי שהמעבר הזה הולך להיות טוב לכולנו. חודש לאחר מכן התחיל בית הספר ואני ואחותי התאקלמנו טוב, מפני שהתלמידים היו מאוד נחמדים ולא נתנו לנו את ההרגשה שאנחנו לא קשורות רק בגלל שאנחנו עולות חדשות. היה קצת קשה להבין וללמוד את השפה העברית אך לבסוף הצלחנו. הרגשתי מאוד בטוחה בישראל.

לאחר המקרה בו פרצו לנו לבית הכל, תחושה זו השתנתה והרגשתי ממש מאוימת ומאוד פחדתי מישראל. חודש לאחר מכן כבר התאוששנו מחדש. הורי מצאו עבודה בה מדברים רק אנגלית, הרשינו לעצמנו לשכור דירה יותר גדולה. סבתי עברה לגור בדירה של חברתה ופתאום הרצון להישאר  בישראל היה אפילו יותר חזק מבהתחלה.

רופא בלב ים / מאיה גביש

סיפור זה מוקדש לגלעד טוויג דודי היקר

זה היה בוקר אביבי במאי 2010. שוחחתי עם חבריי בצבא כשהמפקד קרא לנו לבוא בדחיפות למפקדה. לא הבנתי את פשר הלחץ. שאלתי את חבריי אם הם יודעים במה מדובר, אך הם היו מופתעים כמוני. כשנכנסו לחדרו ראינו את הלחץ על פניו.

המפקד ניגש אלינו והודיע לנו על המבצע הקרוב. לא האמנו למשמע אוזנינו. הוא ביקש מתנדבים שישתתפו במבצע בחשיבות אסטרטגית עליונה למדינת ישראל. הוא הסביר לנו על הסכנות של המבצע, אך הסביר את החשיבות שבכך. רציתי שהוא יחשוב שאני אמיץ ולכן התנדבתי למשימה במהירות ולא הראיתי פחד, למרות שבתוך תוכי רעדתי ופחדתי מהסכנות של המבצע. בערב סיפרתי למשפחתי על היציאה למבצע  והם הביעו חשש קל אך התגאו בי.

לאחר מספר שבועות, הגיע יום המבצע – מבצע המרמרה. קיבלנו תדריך מלא. כרופא של השייטת, הייתי צריך לדאוג לשלומם של החיילים והמפקדים במהלך המשט. בסיום התדריך עלינו על הספינה ויצאנו לדרך. לאחר מספר שעות התחלתי לראות באופק מספר ספינות אויב. הפחד התחיל לגבור. התחלנו לעודד אחד את השני. הגענו לספינה הראשונה וביקשנו מהאנשים שעליה לעצור את התקדמות הספינה. הייתה התעלמות מוחלטת. ביקשנו שנית. גם הפעם – דממת אלחוט.

חלק מהחיילים עברו לסירות קטנות ושטו לעבר הספינה. נותרתי בספינה וקיוויתי לשלומם של חברי. ידעתי שברגע שיהיה צורך בי “רופא היחידה” אגיע במהרה.  הסירות הגיעו לספינה וניסו לעלות. אך זה לא היה קל!!! הערבים שעל הספינה לא נתנו לחיילים לעלות לספינה. חבריי ניסו לשלוח חבל אבל אנשי המשט תפסו אותו וזרקו אותו ארצה. חבריי ניסו שוב, אך הפעם בסולם. גם בזה נכשלו. ידענו כולם שחייבת להיות דרך להכריע את המצב.

כאן הבנו שנדרש לא רק כוח של חיל הים להכרעת המשימה וקראנו לתגבורת של חיל האוויר. לאחר זמן קצר הגיעו מספר מסוקים והורידו חיילים על הספינה. הפעם חבריי הצליחו הצליחו לתפס עם החבל ועם הסולם. הם עלו לספינה ממספר כיוונים בהצלחה. היה כאוס בעלייה והיו יריות רבות משני הצדדים. באותה עת הייתי עדיין בספינה שלי.

שמעתי בקשר שחברי שלומי נפגע ונדרש רופא במידי. מסוק נשלח אלי ועליתי  עליו במהרה. ידעתי ששלומי  צריך אותי. תוך מספר שניות הייתי מעל הספינה של המשט כשאמרו לי לרדת בחבל למטה. תוך כדי יריות וצרחות ירדתי ותפסתי מחסה. ללא היסוס רצתי לעבר שלומי וכשראיתי אותו ידעתי שעלי להתעלות על עצמי ולהציל אותו בכל מצב. פתחתי את התיק שלי והוצאתי את הכלים שלי והתחלתי במלאכתי. לאחר כ- 10 דקות סיימתי את הטיפול הראשוני והעלנו אותו למסוק לפינוי מיידי לבית החולים. חיילים נוספים נזקקו לסיוע שלי. רצתי מאחד לשני תוך הרגשת סיפוק עצומה שכולם תלויים רק בי. זאת הייתי הרגשה מצוינת, אך היה לי קשה לראות את הנעשה לחבריי.

לאחר מספר דקות התחיל להיות שקט והבנתי שזהו. השתלטנו על הספינות והסיכון חלף. זו הייתה בהחלט הרגשת ניצחון. המפקד כינס אותו כשחזרנו לספינה שלנו ושיבח אותנו על עבודה מצוינת. תוך כדי השיחה, מחשבותיי היו עם שלומי. הבנתי שבזכותי הוא חי ואני הוא שהציל אותו. לאחר חזרתי לארץ ביררתי את מקומו והלכתי לבקר אותו. הוא היה בריא וחי והודה לי על מעשי. חזרתי הביתה ומשפחתי התגאתה בי עד מאוד! הם שמחו לראות אותי וקיבלתי הערכה רבה מאוד.

המעצר /מיכאל שכטר

סיפור זה מוקדש לפרידה שכטר, סבתי

היה זה יום קייצי בחודש יולי 1948, בעיר ארביל שבעיראק. משפחה בת 9 נפשות. שבעה אחים ואחיות ואני השלישית מביניהם, ילדה בת 7. שיחקתי בסלון בצעצועים כמו בכל יום רגיל כאשר לפתע שמעתי דפיקה בדלת. אמי ניגשה אל הדלת ופתחה אותה. בפתח הדלת עמדו שני שוטרים. השוטרים נכנסו לתוך הבית, ערכו חיפוש ומצאו מכתבים שנשלחו מארץ ישראל ומסמכים של תנועת החלוץ בה היה חבר אחי. אחי יואב היה חבר בקבוצה הראשונה שהתארגנה בסניף תנועת החלוץ בארביל ועסקה בפעילות ציונית כללית ובארגון עלייה לארץ ישראל. אחי ואבי רחמים נעצרו על ידי השוטרים באותו יום באשמה של קשר עם ארץ ישראל והושמו במאסר בבית כלא בארביל עד אוקטובר 1948. מנובמבר 1948 הם  נשלחו למעצר בבסיס צבאי בבגדאד. ב – 27.1.1949 הועמדו לדין בפני בית דין צבאי, ונידונו לשנתיים בכלא.

במהלך התקופה בה אבי ואחי היו בכלא, הייתה תחושה לא טובה בביתנו. הם היו חסרים לנו מאד והגעגועים אליהם היו קשים מנשוא. אבי היה המפרנס העיקרי במשפחתנו ואחי עזר לו. השהות שלהם בכלא גרמה לנו למחסור כספי. אמי ניסתה לעודד אותנו וחזרה ואמרה שהם ישתחררו בהקדם.

כעבור מספר ימים הרשו לנו לבקר אותם בבית הכלא. התרגשנו ושמחנו מאד כי בימים אלה היינו מאד מודאגים בקשר לתנאי המאסר שלהם ולמצב רוחם.  כשאבי ואחי ראו אותנו הם התרגשו מאד וכולנו בכינו, אבל אבי עודד אותנו ואמר שבעוד זמן קצר הם ישתחררו. אני הייתי ילדה קטנה והאמנתי לדבריו, אך לאחר שנים הבנתי שגם אבי לא היה משוכנע בזה, אך הוא רצה לעודד את רוחנו. אחרי חצי שעה נאלצנו לעזוב ולחזור לביתנו.

כשהגענו הביתה כולנו היינו עדיין נרגשים מעצם העובדה שפגשנו אותם ושהם חיים ובריאים. בבוקר שלמחרת שאלתי את אמי אם בביקור הבא שלנו בבית הסוהר נספר  לאבי על המצב הלא פשוט בו אנחנו נמצאים, אך היא ענתה בשלילה, וטענה שהיא לא רוצה להדאיג אותם בכלא. רציתי לשכנע את אמא אבל הבנתי וכיבדתי אותה ואת חששותיה.  תקופת השהות בכלא הייתה קשה לאבי ואחי, אך לא פחות, הייתה קשה לנו. מה שעודד אותנו היו הביקורים בכלא.

בכל אותה תקופה, התגייסה כל הקהילה היהודית בארביל לגיוס כספים לשם שחרורם של אבי ואחי והם חיזקו אותנו מאד נפשית. כשגויס מספיק כסף שחררו את אבי מהכלא. כשראיתי אותו ירדו לי דמעות של אושר מהעיניים ורצתי לחבק אותו. עם יציאתו הוא דאג שנצליח לשחרר גם את אחי יואב. ולאחר חודש של עבודה קשה הצלחנו גם לשחרר את אחי יואב.

באותו יום שיואב חזר הביתה ההתרגשות הייתה בשיאה. כל כך שמחנו ביום זה. מרוב שהתרגשתי חשבתי שאני חולמת ואפילו כמה פעמים צבטתי את עצמי כדי לבדוק שאני לא חולמת. כשהגענו לביתנו, ערכנו ארוחת ערב חגיגית מלאה במאכלים והיינו מאד מאושרים. בכל פעם שנכנס משהו הוא היה רץ לחבק את אבי ואחי. אחי יואב ואבי רחמים כל כך נהנו מהאוכל ומהאווירה. זה היה היום הכי יפה, טוב, מדהים ומטורף בחיי.

שנה לאחר מכן, ישבנו אני וכל משפחתי והחלטנו בפה אחד שאנו רוצים לעלות ארצה. ההתרגשות הייתה בשיאה. בתאריך 9.7.1951 משפחתי ואני עלינו על המטוס וטסנו לארץ ישראל. כל הטיסה הרגשתי תחושה מדהימה שהנה אנחנו עולים לארץ ישראל. אני ,אבא שלי, אמא שלי אחי ואחיותיי  ומשפחתי המורחבת נחתנו בשדה התעופה והתרגשנו מאד. כשיצאנו מהמטוס לא האמנו שאנחנו דורכים על אדמת ארץ ישראל. 26 שנים לאחר מכן,  ב 12.12.1977  אחי ואבי הוכרו כאסירי ציון.

העלייה ארצה/ נדב פרלוב

סיפור זה מוקדש לסבי, שמעון לוזון

הקשר שלי לארץ ישראל התחיל כבר  ברגע שנולדתי.  בלידתי ישבה אחותי דינה על בטנה של אימי והשכנות עזרו לאימי ללדת. אבי שהיה לחוץ הלך לשתות קפה בהמשך הרחוב. כשנולדתי רב העיר הנרגש רץ לספר לאבי שנולדתי בשלום. הוא רצה לקרוא לי “ציון” על שם ארץ ציון, אבל אמי לא יכלה לוותר על השם שמעון, כמו רבי שמעון בר יוחאי שעליו חלמה בהיריון.

 שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1951, עלינו משפחתי ואני לארץ מטריפולי. לאחר מסע ארוך ומפרך באונייה גדולה,  במהלכו אמי חלתה במחלה של כבד וטחול, הגענו לבית עולים “שער עלייה” באזור חיפה. משם שלחו אותנו למחנה עולים, מעברה,  בבית ליד. את אמא שלי אשפזו בביה”ח כרמל בחיפה והיא אושפזה למספר חודשים וסבתא שלי טיפלה בנו.

באותה תקופה, הגיעו שליחי ההסתדרות וגילו שאבא שלי בעל מקצוע והחליטו להעביר אותנו לקבוצת שילר כדי שיעבוד שם בקיבוץ. אבי היה נגר ובעל ידי זהב. הוא בנה לכל ילדי העולים שגרו איתנו את הלולים והמיטות לילדים.   המרחק בין חיפה לרחובות היה רב מידי ולכן לא הייתה לו ברירה והוא נאלץ לנסוע לשבוע ימים ולעזוב את הבית.  אמא שלי עדיין הייתה מאושפזת. חיכינו שאמא תשתחרר מביה”ח והעבירו אותנו ל”שכונת אפרים”, באזור קריית משה ברחובות כיום. שם גרנו באוהלים.

המגורים באוהל לא היו קלים. ישנתי במזוודה כדי לשמור עליי מהקור והגשם. באחד הלילות של החורף ירדו  גשמים חזקים מאד  ושיטפונות. המזוודה בה ישנתי שטה מחוץ לאוהל וכולם נבהלו ורצו לחפש אותי ואת המזוודה בשיטפונות. למזלי מצאו אותי במרחק רב מהאוהל ואמי המודאגת בכתה עד שנרגעה לבסוף.

לאחר המגורים במעברה עברנו להתגורר בנס ציונה. למדתי בבית הספר בעיר

“ממלכתי ב” והקמתי משפחה גדולה ומאושרת.

הקשר שלי לארץ ישראל, לציון, התחזק עם השנים. התגייסתי לצבא, נלחמתי במלחמות, ובניתי פה את ביתי.

העלייה שבנתה אותי / נויה מרון

הסיפור זה מוקדש לסבי, שמעון שטרית

1955 הייתה שנה מאוד מאוד משמעותית עבורי ועבור משפחתי. הייתי בן שש וגרנו במרוקו. אמי עבדה בסוכנות היהודית במרוקו. החיים במרוקו לא היו קשים במיוחד כמו שהיו בישראל. היה לנו בית, אוכל, מים, היה לנו הכל, כל צרכינו וכל מה שרצינו קיבלנו. היה לי קשה לעזוב את הארץ שאליה אני רגיל ולצאת מאזור הנוחות שלי לארץ אחרת. לא באמת ידעתי מה הולך להיות בארץ החדשה.

יום אחד אנשי הסוכנות היהודית באו אלינו הביתה והציעו לנו לעלות לארץ ישראל. לפני כן לא הכרתי את הארץ ולא ידעתי מה הולך להיות. הורי הסכימו להצעה, ועלינו לארץ באנייה. השארתי מאחורי את כל חיי במרוקו. השיט באנייה היה בשבילי קשה במיוחד. האונייה אמנם הייתה גדולה אבל זה לא שינה דבר. היה מאוד צפוף ולא נוח. לאחר שבועיים בלב ים הגענו. לקחו אותנו באוטובוס לשער העלייה ליד ירושלים, למקום בו נגור בשנים הקרובות.

היה לי קשה לעזוב ולעבור לארץ זרה שלא הכרתי. הגעגועים גברו ככל שהכרתי את הארץ ואת החברים החדשים. היה כל כך טוב שם, במרוקו, ועברנו למקום חדש, מדינה חדשה. אמנם מדינת היהודים אבל בכל זאת כאב וצבט בלב. היה לי קשה ומורכב ללמוד עברית, להכיר חברים חדשים, בית ספר חדש, מקום חדש, חיים חדשים ולא מוכרים. בניגוד למה שחשבתי, גיליתי שהסתגלות למקום חדש ומדינה חדשה הם הרבה יותר קשים ממה שחשבתי. מסתבר שטעיתי. ההסתגלות הייתה קשה ומאוד מורכבת.

המדינה והתושבים לא התייחסו אלינו יפה כמו לעולים אחרים. הייתה אפליה רבה מאוד נגד נשים, ובמיוחד גזענות קשה וחריפה נגד העולים הזרים והאחרים. הייתה זו חוויה כלל לא נעימה לילד קטן. הממשלה, משרד הקליטה והעלייה, ובמיוחד הסוכנות היהודית שהביאה אותנו לארץ זרקו אותנו בפחון ביישוב נידח בשם “חרובית” שבשלב מאוחר יותר הפך לבסיס צבאי. המשכורות היו נמוכות למרות העבודה הקשה והמפרכת, גם אם העבודה הייתה למען המדינה ולמען התושבים.

החיים בישראל היו מפרכים וקשים מאוד. הורי עבדו קשה מאוד בשביל לפרנס את המשפחה. קיבלנו קופונים לאוכל מאחת הרשויות של הממשלה שחילקה קופונים ללחם, לשמן, לסוכר, המוצרים הבסיסיים לחיי היום יום. את הקופונים היינו מביאים למכולת ומשם לוקחים את המוצרים. היה קשה מאוד לפרנס את המשפחה ולהרוויח כסף מהעבודה. במרוקו חיינו במצב הרבה יותר טוב לעומת ישראל, וההבדל היה משמעותי.

לאחר שלוש שנים עברנו לחיות בפחון בקריית גת. שם כבר התבגרתי והתחלתי להבין מה קורה סביבי, איפה אני, ומי אני באמת. אחרי שסיימתי את החטיבה והכרתי שם חברים חדשים, התחלתי ללמוד בבית ספר תיכון חדש. ולאחר מכן התגייסתי לצבא והכרתי עוד חברים חדשים, ולחמתי בשלוש מלחמות.

כיום אני לא מתחרט ואפילו גאה בהורי שהחליטו לעלות לישראל, גם אם אני לא השפעתי על בחירתם. הקמתי פה משפחה נפלאה ומצבי הכלכלי יציב. כיום יש לי כסף, בית וכל מה שאני צריך בשביל לקיים חיים טובים. אני רוצה להודות להורי ז”ל שהחליטו לעלות לישראל ואני מרגיש שסיפור העלייה שלי בנה והפך אותי להיות מי שאני היום.

אסון הברום/ נועם טלפוס

סיפור זה מוקדש לדוד לוי, סבי היקר

ישבנו אני וחבריי בתחנת הכיבוי. היה זה יום קיצי רגוע למדי. שתינו קפה וניקנו את הכבאיות. עד אותו רגע שום דבר יוצא דופן לא התרחש. לא היו אירועים שונים, שריפות או דיווחים. אני וחברי שמעון פרץ יצאנו לנשום אוויר צח. שניות אחדות לאחר מכן הודיעו לנו על דליפת ברום בכביש הערבה. לעולם לא אשכח את האירוע שהיה, ואין לי מילים מדויקות מספיק כדי לתאר את מה שקרה באותו היום.

הגענו למקום התאונה וראינו שהמשאית שבתוכה חומר הברום  התהפכה על הנהג. מיכל הברום התפוצץ וכל הברום יצא מהמיכל. כיוון שהברום הוא חומר רעיל לנהג המשאית היה קשה לנשום. באותו רגע הבנו  עד כמה קשה היה המקרה. לאחר שהזעקנו עוד עזרה  אנשים נוספים הגיעו עם הכבאית והבנו שכנראה אין שום סיכוי להציל אותו, אך לא יכולנו לוותר. ניסינו להציל אותו בכל דרך אפשרית, לא הצלחנו להוציא אותו מתחת למשאית למרות שניסינו בכל כוחנו. אם מקרה זה היה קורה בימינו אולי הייתה לנו האפשרות להציל אותו. אני וחברי שמעון פרץ נפגענו קשה. החליפות שלנו לא היו חזקות מספיק בשביל לעמוד בחומר הברום ולכן החומר המיס את החליפות.

ממבצע זה לא היה לי רק פצע חיצוני אלה גם  היה לי פצע פנימי .זה היה המבצע הראשון שלי שמישהו נפטר בו והרגשתי עם זה רע מאוד.  הרגשתי תסכול ועצב רב מכיוון שכאשר הגעתי למבצע  הייתה לי הרגשה ותקווה שאוכל להציל אותו. תקווה זו התנפצה בלבי.

הייתי מאושפז שלושה חודשים וגם חברי שמעון פרץ היה מאושפז איתי ובמשך כל האשפוז חשבנו על אותו בן אדם שלא הצלחנו להציל ועל כך שאין שום דרך להחזיר אותו.

חודשיים לאחר האשפוז חזרנו לעבודה והמשכתי לעבוד כרגיל. למרות העצב הרב באירוע היה קצת משהו שמח בעניין הזה אך גם הוא לא כיפר על העצב.

חודש לפני טקס פרסי הנשיא שלחו אליי מכתב הזמנה לכך שאני מתמודד לקבל את  אות המופת סיפרתי על כך לחברי  שמעון פרץ  ואמר לי שהוא חושב שקיבלתי זאת על כך שהקרבתי את חיי כדי להציל את בן אדם זה והוא צדק , נסענו לירושלים והזמנתי חלק מחבריי מהכבאות לבוא לטקס. בתי הבחורה תהילה הבינה אך לא באופן מלא מה המשמעות הטקס.

ובני אבי ובתי לינור לא הבינו כלל את משמעותו של הטקס אז אני ואשתי דינה ישבנו בספה והסברנו להם מה היא הייתה משמעותו של הטקס ומה היה שמו של הפרס ששמו היה אות המופת.   הגענו ומסתבר שאני הוא זה שזכה בפרס ואני הייתי גם הכבאי הראשון שזכה בו.

טעם החיים/עומרי אבן

סיפור זה מוקדש לאיתן מנדה, סבא שלי

עבורי זה היה  לילה רגיל ליד הזחל שלי. ישנתי שינה עמוקה כיוון שהייתי עייף מהיום שעבר, למרות שסביבי היה רעש והמולה רבה. מסביב  התרחשה מלחמה, ששת הימים. הייתה לי תדמית של גבר שבגברים, אף על פי שבפנים חשתי פחד רב.  מתוך שינה עמוקה חשתי לפתע שבעטו בי חזק בנעל. היה חשוך ולכן לא זיהיתי מי זה, עד שהתרכזתי  וקלטתי שזה המ”פ. הוא אמר לי שעליי לאבטח את סיירת השריון שמשימתם הייתה נטרול  טנק מצרי מסוכן. לאחר שהוא סיים לדבר אליי הערתי מהר את חברי כיתתי ויצאנו לדרך.

הייתי עייף, רעדתי וחששתי מפני שהסכנה שררה בכל פינה. הטנק המצרי היה בשטח שלא כבשנו עדיין, והמצרים היו עלולים לתקוף אותנו בכל רגע נתון. בנוסף חשבתי על משפחתי, שרה אשתי, ואפרת בתי בת השלוש.

לעולם לא אשכח  את הדרך. היא הייתה כל כך מפחידה, מוזרה ומסקרנת. צעדנו דרך  חולות. הייתי בלחץ כי לא ידעתי איך המבצע יגמר, ושמעתי סביבי קולות של חיות.

העובדה היחידה שחיזקה אותי  באותו זמן היא הידיעה שבזחל שנסע לצידי,  הייתה מרגמה 52, מעין צינור שאם היה  מתפוצץ,  היה משתחרר ממנו  אור וכך  ניתן היה לקרוא לעזרה. בנוסף, הרגשתי בטוח  כיוון שידעתי שחבריי נמצאים שם בשבילי.

כשהגענו לבסוף לטנק המצרי ראינו שהוא היה  בצבע חאקי  ובינוני בגודלו . בדקתי אותו מספר פעמים מבפנים ומבחוץ. הטנק היה מבולגן ונראה שעזבו אותו זמן מה לפני כן. הטנק לא היה חשוד מידיי ולאחר סריקות מעטות מצאתי בבטן הטנק  אקדח עם מחסנית בתוכו. לפתע זיהיתי  בצד, מאחורי מושב הנהג, בקבוק קולה שאף אחד לא פתח, שעון זהב מהמם ושש בש משן פיל. המפקד שלי  היה גאה בי והוא לקח ממני את  קופסת  השש בש משן הפיל ואת האקדח. את  שעון הזהב ובקבוק הקולה לקחתי איתי והוא נמצא בביתי עד היום. שמחתי  שהמבצע הסתיים עם עלות  השחר.

ימים לאחר מכן המלחמה תמה  ושחררו אותי לביתי. שמחתי לחזור  ולאכול אוכל של בית. אשתי הכינה אוכל נפלא טעים במיוחד.  חיבקתי את משפחתי חזק. בתי שמחה מאוד שחזרתי  ועובדה זאת גרמה לי להתרגש. הצגתי להם את בקבוק הקולה ושעון הזהב. קרובי הופתעו והתלהבו מאוד. אשתי אמרה שזאת מזכרת לדורות.

הרכב הראשון/רוי גוטמן

סיפור זה מוקדש לסבתי

כשהייתי בת ארבע, עליתי עם משפחתי לארץ ישראל. דודתי  הייתה חלוצה וממקימי שכונת חבצלת שברחובות, ולכן עם הגעתנו לארץ מגרמניה בשנת 1949, גרנו בשכונת חבצלת. השכונה הייתה בנויה מרחוב אחד ובו היו בתים קטנים שנראו בדיוק אותו דבר. מבנה מרובע עם גג רעפים אדומים, בצורת פירמידה. לצד הבתים היו חצרות גדולות למטרת משקי עזר. בשנות ה 50 הייתה עליה נוספת והשכונה גדלה.

אבי שהיה עצמאי, עבד בשביל חברת סולל בונה, בנה קווי מים ועשה עבודות מתכת. החברה פיתחה ובנתה את המדינה. עם השנים עבד גם בשביל חברת “מקורות” שהקימה את המוביל הארצי. במסגרת עבודתו  אבי קנה את הרכב הראשון בשכונה. באותה תקופה לא היה לאנשים כסף לקנות רכב, זו הייתה שכונה של פועלים. אבי הגיע עם כסף מגרמניה והיה היחיד שקנה את הבית שלנו במזומן. הרכב שהוא קנה היה מיוחד במינו . הוא היה טנדר, והחלק האחורי פתוח, לצורך העמסה של כלים כבדים, ברזלים, צינורות וציוד להלחמה.

יום אחד אבי הגיע עם הרכב החדש לשכונה. הופתעתי מאוד ומיד קראתי לשכנותיי ובנות הדודה שלי. השמועה התפשטה מהר מאוד בשכונה, הגיעו ילדי השכונה, וחברים של אחי הגדול. כל הילדים רצו סיבוב בארגז של הטנדר,  כדי להרגיש בפעם הראשונה איך זה לנסוע בטנדר אמיתי של מישהו שהם מכירים. אבא שלי התלהב כמו ילד קטן והתרגש יותר מכל הילדים בשכונה ולכן בשמחה עשה לכולם סיבוב ללא יוצא מהכלל.

בשבועות הראשונים היינו האטרקציה של השכונה. אנשים היו מגיעים לבקש מאבא סיבוב, טרמפ לעיר, ועזרה בהובלה. בזכות העבודה עם סולל בונה וחברת מקורות היה צורך בטלפון בבית כדי שיוכלו להתקשר ולהזמין את אבא לעבודות דחופות. שוב היינו בין הראשונים בשכונה שיש להם טלפון בבית, שגם הפך לאטרקציה השכונתית. בזכות הרכב הזה וידע המקצועי של אבא, הוא עבד בכל הארץ ופיתח את הארץ. היו שבועות שלמים שאבא נסע צפונה או דרומה לעבוד על קו מים חדש שמקורות הקימו ובנו.

הילדים של היום כבר לא מתרגשים מרכבים חדשים, פלאפונים נייחים או בגדים חדשים. הם רגילים שיש הכל בבית. בתור ילדה התרגשתי הרבה יותר מהם  ואני שמחה על החוויות שעברתי, אבל הבנתי שהטנדר הוא לא האטרקציה האמיתית, אלא האנשים כי הם הבית השני שלי.

העקשנות משתלמת/רומי לויאן

סיפור זה מוקדש לרדואה סיסו, דודה של אמא שלי

באותה תקופה השיחות ביני לבין אחיי עסקו באותו נושא.  אחיי רצו לעלות לקנדה אבל אני הייתי נחושה לעלות לארץ ישראל. ההורים שלנו וחלק מאחיי עלו מספר שנים קודם לכן לארץ ישראל. אם הם לא היו שם, לא הייתי מעלה כלל במוחי את המחשבה לעלות לארץ. אחרי ויכוחים משפחתיים  רבים הם הסכימו איתי ואמרו שאני צריכה להיות עם המשפחה שלי. הרגשתי פחד ושמחה בו זמנית. זה היה רגע מוזר.

כמה ימים לאחר אותה שיחה,  מצאתי את עצמי על מטוס בדרך לצרפת. אני ועולים נוספים התגוררנו במחנה כשבועיים ובמהלכם בישלו לנו ומדי פעם ירדנו לטייל בצרפת. התנהגו אלינו כאילו שאנחנו תיירים אך בלילות חלמתי על ארץ ישראל ועל כמה יפה היא.

בתום תקופת השהות במחנה עלינו על האניה לישראל והיינו צריכים להחליט באיזו עיר אנחנו עומדים לגור. רציתי לקבל דירה באשדוד כי הורי חיו באשדוד, אבל אנשי הקליטה לא הסכימו. באותו רגע הרגשתי נורא. הבכי עמד לי בגרון, אך לא נתתי לו לצאת החוצה.  הם התעקשו לתת לי דירה בקריית גת ואמרו שהיא נמצאת במרחק עשר דקות מאשדוד. אני ידעתי שזה לא נכון אבל שתקתי. בעלי אמר לי שקריית גת זה מקום טוב. פחדתי נורא באותו רגע אבל לא נתתי לפחד לעצור אותי. אמרתי לבעלי “אני לא יורדת מהאניה  עד שלא נותנים לי דירה באשדוד ומצידי שיחזירו אותי למרוקו”.

האנייה הגיעה לישראל ואני לא הסכמתי לרדת ממנה. לבי דפק כל כך חזק עד שהרגשתי שהוא יוצא ממקומו. ראיתי  על הרציף את בני משפחתי מחכים לי בצפייה. ראיתי את המבטים המבולבלים והמבוהלים שלהם והרגשתי נורא. “למה את לא יורדת?” צעק אליי לפתע אחד מבני הדודים. קולו חתך את המתח שהיה באוויר כמו סכין. “הם נתנו לי דירה  בקריית גת” עניתי בקול חלש ורועד. “תרדי אני פה” אמר בקול מרגיע. תשובתו הרגיעה אותי במקצת.

ירדתי מהאנייה  ובן דודי החזיק לי את היד בחזקה. המבטים של כולם ננעצו בי וגרמו לי להרגשת ייאוש, שהיה לי קשה לצאת ממנה. בן דודי לקח את תעודת העולה שלי, מחק את “קריית גת” ורשם “אשדוד” במקומה.

הייתי מאושרת באותן פיסות זמן. פתאום שמעתי בכי, הסתובבתי לאחור וראיתי אישה צעירה שירדה על ברכיה. היא התחננה לבן דודי שייתן גם לה דירה באשדוד. הזדהיתי איתה ונזכרתי שכל בדיוק הרגשתי רק לפני מספר דקות.

בקשתי ממנו לתת גם לה דירה באשדוד והוא הסכים.  הרגשתי טוב, ותחושה של סיפוק מילאה את ליבי. יצאתי מהאנייה בריצה בלי לחכות למזוודות שלי. הרחתי את ריחה של ארץ ישראל ונמסתי. היה זה אחד הרגעים הכי מאושרים בחיי. היום אני גרה באשדוד, שמחה ומאושרת ולדעתי ההחלטה לעלות ארצה הייתה הבחירה הכי טובה בחיי.

החיים הקשים/רון בניסטי

סיפור זה מוקדש לסבתא רבקה

ישבתי  בסלון ושיחקתי עם הבובות שלי כמו כל יום רגיל. אמא בישלה ואבא קרא עיתון. לפתע אחיי פרצו הביתה בבכי. הם חזרו מבית הספר בהרגשה נוראה, והגיעו בריצה עם בשורות רעות. הם אמרו לאבי שהרביצו להם, קיללו אותם וזרקו עליהם אבנים רק מפני שהם יהודים. הדבר גרם להם להרגיש שהם לא שייכים למדינה זאת. גם ההורים שלי הרגישו כך.

אני הייתי אז ילדה קטנה עיראקית ממשפחה טובה וחמה. האמנו באלוהים ושמרנו חלק מהמצוות. היינו מבוססים כלכלית, וחיינו טוב. מאז אותו יום שבו אחיי חזרו הביתה בוכים, חזר המקרה על עצמו פעמים רבות, ואנחנו  רצינו למצוא פתרון.

יום אחד באו אנשים אל אבי ושאלו אותו האם הוא והמשפחה רוצים לעלות לארץ ישראל הקטנה בעזרת מטוס נוסעים. אבי ענה להם בחיוב והודיע לנו לארוז את כל חיינו במזוודות. הוא אמר לנו שאנחנו נעלה ארצה ואנו התרגשנו מאוד  לקראת העלייה. חשבתי שלא אצליח למצוא חברים כי לא ידעתי עברית. חששתי שלא ירשו לנו לעלות למטוס ויעצרו אותנו חיילים עיראקים. לא רציתי לעלות כל כך מכיוון שהיו לי חברות בעיראק. לא דמיינתי את עצמי בארץ.

שבועיים לאחר מכן היינו כבר במטוס כשפנינו מועדות ארצה. רגע לפני שעלינו למטוס חיילים עיראקים בקשו מאתנו את התמונות שלנו ואת החפצים שלנו. נתנו להם  כי לא הייתה ברירה אחרת. אחרי מספר שעות הגענו ארצה.

בשנה הראשונה גרנו באוהלים. בחורף היה קשה עם הקור ועם המים שזלגו מהאוהל. הנחנו דליים מסביב לאוהל  כדי שהוא לא יוצף. שנה לאחר מכן עברנו לצריף שהיה יותר טוב מהאוהל, אבל עדיין היה קשה בחום ובקור. לא היו שבילים כך שלפעמים היה קשה לדעת לאיפה ללכת. עברתי את בית הספר בהצלחה, עבדתי במתפרה, התחתנתי עם רפאל והולדנו 3 ילדים. היום אני אלמנה גאה בכל מה שאני עברתי ויש לי 8 נכדים.

המסע לחלום/ שירה טרבגודה

סיפור זה מוקדש להרמינה טרבגודה

 זו הייתה תקופה קשה ב-1945 ברומניה.  הכל היה הרוס אחרי מלחמת העולם השנייה, אך למשפחתי היה חלום, חלום של כל משפחה יהודית, לעבור לארץ המולדת, לארץ ישראל. אבי התנדב בשומר הצעיר כדי לאסוף כספים עבור ישראל. הוא עבד קשה ולא היה לו  זמן לטפל בי, תינוקת בת שנה וחצי. אמי טיפלה בי בזמן שאבי עבד ופרנס את המשפחה. לאחר כמה חודשים יצאנו למסע. למסע המשמעותי ביותר עבורי ועבור הורי. עזבנו את רומנייה.

למסע זה לא יצאנו לבדנו. יצאנו עם קבוצת אנשים. הלכנו בלילה בשקט כדי שלא ישמעו אותנו, וביום הסתתרנו בבתים נטושים ובחורשות עד שהיה יורד הלילה, ורק אז  הקבוצה הייתה יכולה להמשיך בדרכה. כשהגענו למעבר הגבול בין רומנייה להונגרייה ההורים הרדימו אותנו כדי שלא נבכה ונרעיש, וששומרי הגבול לא יתפסו אותנו. הורי הרגישו פחד תמידי שיתפסו אותנו. באחד הימים הסתירו אותנו בתוך משאיות של מלט. בכדי ליצור תחושה שהמשאית מלאה במלט קשרו יריעה מעל והיה רגע מסוים שלא היה אוויר לנשימה.   אבא שלי חתך בבד עם סכין כדי שיהיה אוויר לנשום. בכל פעם ששומר הגבול עצר את המשאית לבדיקה כל האנשים שהסתתרו היו מאוד לחוצים ובמתח רב שלא יגלו אותם כי אם היו מגלים אותנו הינו נלקחים למחנה המעצר.

למרבה המזל הצלחנו לעבור את הגבולות והגענו לנמל. עלינו על אנייה שנקראה  “טטו פנמה”.  למרות שהיה בה מקום רק ל-300 אנשים, עלו עליה קרוב ל- 1000 איש וזו הייתה סכנת חיים. כולם קיוו שיהיה טוב ושהאנייה לא תטבע מרוב כל האנשים והמשקל. חשנו חשש ופחד רב.

המסע לארץ נמשך שנתיים וחצי. זה היה מסע ארוך וקשה מאוד והגענו לארץ ב- 10 לאוקטובר 1948. הורי שמחו מאוד והיתה התרגשות גדולה.  כשהגענו האנייה עצרה בנמל חיפה ומשם שלחו אותנו למחנה אוהלים בחדרה שנקרא ברנדס. את אבא שלי גייסו ישר לצבא  ואמא שלי כל הזמן הייתה איתנו ושמרה עלינו, אני הייתי בת 3 ואחותי הייתה רק בת 4 חודשים.

לא אוכל לשכוח לעולם שישנו באוהלים וכל לילה האוהל נפל עלינו מהרוחות, הסופות והגשמים, ובבוקר מוקדם הינו מקימים אותו מחדש.

היה מאוד קר וסבלנו מאוד ממזג האוויר וממחלות.  גרנו באוהלים עד שהמדינה העבירה אותנו ללוד שהייתה נטושה מתושבים ערבים שברחו. הינו בין התושבים הראשונים שהגיעו ללוד ובחרנו בית גדול עם חצר ענקית במרכז העיר.

המצב הכלכלי היה מאוד קשה כשהגענו לארץ. הורי לא ידעו בכלל לדבר, לכתוב או לקרוא את השפה העברית. לאט לאט אבא שלי שיפר את תנאי החיים שלנו, כבר היה לנו חשמל ויותר מאוחר מים בבתים, שיפוץ כבישים ומדרכות, נשתלו עצים ולוד הייתה עיר קטנה עם מעט אנשים שכולם הכירו את כולם ועזרו אחד לשני והמצב השתפר מאוד! הרגשנו תחושת סיפוק ענקית על שהצלחנו לעלות לישראל ובסוף גם להסתדר.

הורי מצאו עבודה ופרנסו את המשפחה. כשהייתי בת 4 שלחו אותי לגן ובגיל 6 עליתי לכיתה א’ בבית הספר הממלכתי א’ שהיה רחוק מאוד מהבית שלי. בכיתה ב’ עברתי לבית ספר חדש ממלכתי ב’ שהיה יותר קרוב לבית. מאותו רגע החיים התחילו להסתדר והיינו מאושרים.