בחוברת זו נלמד כיצד פרצה מלחמת העצמאות,

ומדוע התנהלה כמלחמת אזרחים בין היהודים  והערבים בארץ.

מלחמת העצמאות פרצה ב30.11.47 ,יום לאחר החלטת האו”ם על תכנית החלוקה של ארץ ישראל והקמת שתי מדינות.

מלחמה זו היא הארוכה בתולדות מדינת ישראל וניתן לחלק אותה לארבעה שלבים עיקריים:

א.מיום 30.11.47- ועד ליום 3.4.48 –שלב שמאופיין בהתקפות ערביות והתגוננות יהודית

ב. מיום 3.4.48- 14.5.48– שלב שבו היוזמה הייתה בידי היהודים, דבר שאיפשר את הכרזת העצמאות.

ג. מיום 15.5.48-10.6.48–  שלב שבו פלשו צבאות ערב לארץ ישראל ואילצו את ישראל לחזור ולהתגונן למשך חודש

ד. מיום 11.6.48- 20.7.49– שלב שהחל בהפוגה הראשונה והסתיים בחתימת הסכמי שביתת הנשק- שלב שבו היוזמה חזרה לידי ישראל והיא הכריעה את המלחמה לטובתה.

כמה פרטים בסיסים על המלחמה

המלחמה נחשבת לקשה שבין המלחמות:  6000 הרוגים – אחוז אחד מכלל הישוב היהודי בארץ(-בארץ חיו 600000 יהודים) כ-1500 מתוכם אזרחים.

המלחמה הקשה ביותר בתולדות ישראל. למעלה מ-12,000 נפצעו.

כ-20 ישובים יהודים נכבשו או נעזבו במהלך המלחמה, 8,000 בתים ו-כאלפיים מפעלים קטנים וגדולים נהרסו או ניזוקו קשה.

לפחות 60,000 יהודים נאלצו לעזוב את בתיהם לפרקי זמן שבין שבועות אחדים  ליותר משנה וחצי, והיו בפועל לפליטים.

זו אחת המלחמות הבודדות שבהן לא הייתה הפרדה בין חזית ועורף- הכל היה לזירת לחימה אחת גדולה.

פעילות בנושא נמצאת כאן

מדוע נחשבת מלחמת העצמאות כמלחמת קיום של הישוב היהודי:

1.היהודים ראו במלחמה הזדמנות לקיים את עצמאותם וחששו שתבוסה במלחמה פירושה סוף החזון הציוני עד כדי שואה שנייה, תפיסת מלחמת הקיום הובילה להצלחתו של צה”ל לגייס את כל אנשיו ללחימה, וכן לגרום להם למלא את כל פקודות המטה הכללי והממשלה.

2.היהודים היו נחושים לנצח ובעלי מורל ומוטיבציה גבוהים- היהודים ניסו למנוע בכל כוחם נפילת ישובים לידי הערבים וזאת על רקע הידיעה שלהם כי נפילת ישובים ליד הערבים תוביל לתבוסה במלחמה ולשואה נוספת נגד היהודים, היהודים ראו במלחמה כמלחמה על הבית בעוד שצבאות ערב היו מורכבים מחיילים שלא נלחמו מעולם ,נלחמו במדינה שרחוקה מביתם ולא חששו גם ממצב של הפסד .

3.תפיסת מלחמת הקיום אפשרה לארגון ההגנה לרתום למאמץ המלחמה את כל האזרחים ולארגן אותם במערכת מבוצרת שתוכל להתנגד ולבלום כל התקדמות ערבית , העובדה שכולם שולבו יחד במאמץ המלחמתי מנעה תופעות של בריחה ובהלה ואפשרה לחלקים גדולים של ההגנה והפלמ”ח להתרכז במשימות התקפיות ולא הגנתיות.

4.בקרב חיילי צה”ל שררה במלחמה אחידות בין קצינים לחיילים סדירים ויחסי חברות ואמון בין החיילים בכל הדרגות, דבר שהגביר את יעילות הלחימה ומנע תופעות של זלזול והתרופפות משמעתית ביחידות השונות, דבר זה הוא קריטי במצב של איום קיומי . 

מה מצב הכוח היהודי:

הכוח היהודי בתחילת הלחימה:                                היישוב הערבי היה כפול בגודלו מהיישוב היהודי, אך ליישוב היהודי היו כמה יתרונות:                                     יתרון פוליטי: הייתה מערכת מאורגנת של מוסדות פוליטיים. התקיימו בחירות דמוקרטיות ונבחרה מנהיגות שהייתה מקובלת על רובו המכריע של הציבור.         

יתרון כלכלי: מנהיגות היישוב הטילה על היישוב היהודי מיסים פנימיים שנקראו כופר הישוב באמצעותם מומנו פעולות טרור שונות.                 

יתרון צבאי: היישוב היהודי הקים את ארגון ההגנה-  כוח לוחם שהיה מאורגן ומאומן. בנוסף הכוח היהודי כלל את לוחמי האצ”ל (ארגון צבאי לאומי) ,לוחמי הלח”י (לוחמי חירות ישראל), לוחמי גח”ל (גיוס חוץ לארץ)  ולוחמי  מח”ל(מתנדבי חוץ לארץ) . 

הכוח הערבי בתחילת הלחימה:

היישוב הערבי היה כפול בגודלו מהיישוב היהודי, אך הוא סבל מנחיתות ארגונית בשני תחומים עיקריים:                               

בתחום הפוליטי: לערבים לא הייתה מערכת מאורגנת של מוסדות פוליטיים ולא התקיימו בו בחירות  דמוקרטיות. חאג’ אמין אל חוסייני היה  המנהיג הערבי הבולט ביותר בארץ. הוא הוגלה על ידי הבריטים והפעיל טרור רצחני נגד מתנגדיו הפוליטיים. כשפרצה המלחמה לא הייתה בארץ מנהיגות ערבית חלופית. בשל קושי זה לא הייתה לערבים יכולת לגייס כספים.                                                                                              

בתחום הצבאי: מספר הלוחמים הערביים היה קטן  ממספר הלוחמים היהודיים. לא היה להם פיקוד משותף ורמתם הצבאית הייתה נמוכה. כוחות אלה  כללו כוחות מקומיים כמו הכוח שעליו פיקד עבד אל קאדר אל חוסייני, וכוחות מתנדבים ממדינות ערב,  כמו צבא ההצלה של פאוזי אל קאוקג’י.                                                 

כיצד רואה החוקר בני מוריס את יחסי הכוחות הללו:

1.חוסר יכולתו של הועד הערבי העליון (המנהיגות הערבית שהייתה) לגייס כספים למימון המאבק ,זאת משום שרוב הערבים בארץ היו עניים שלא יכלו לתרום כסף  או נוצרים שלא רצו לתרום מכספם.                                                                                                            2. המנהיגות הפלסטינית עשתה מעט מאוד כדי להכין את העם הערבי לעצמאות, הם נשענו על מוסדות המנדט שתפקדו ביעילות, לא פיתחו מוסדות שלטון עצמאים ורק מעטים מהם רכשו ניסיון ממשלתי או צבאי אצל הבריטים, לעומת היהודים שרבים מהם שירתו בצבא הבריטי במהלך המלחמה ורכוש ניסיון צבאי רב.  

3. רבים מהערבים מכרו קרקעות ליהודים או ששירתו אותם כסוכנים ומרגלים, בנוסף הם סמכו על מדינות ערב שיעניקו להם עצמאות בבוא הזמן. 

4. היהודים היו בעלי מוטיבציה אדירה לנצח ובעלי יכולת הישרדות והיו משוכנעים שתבוסה צבאית בארץ ישראל תוביל לשואה שנייה.

                                                                    5. ליהודים היו מוסדות ממשל שניהלו את חייהם בכל התחומים ובאופן עצמאי והייתה להם אליטה פוליטית מוכשרת ומנוסה בדיפלומטיה, כלכלה והפעלת כוח צבאי.

כיצד תפקד הצד הערבי בחלקה הראשון של המלחמה:

הערבים בארץ ישראל הציבו לעצמם מטרה אחת חד משמעית: לבטל את תכנית החלוקה ולמנוע בכך את קיום החלטת האו”ם שגרמה להם עוול נורא.

אסטרטגית לחימה של הצד הערבי:

1.התקפות על השכונות היהודיות בערים המעורבות (עכו, חיפה, צפת  טבריה, י-ם, יפו) באמצעות ירי צלפים ומטעני תופת (לדוגמא: פיצוץ שלוש מכוניות תופת ברח’ בן יהודה בי-ם בפברואר 48′)

2.התקפות של כוחות ערביים מקומיים על ישובים מבודדים בנגב, בגליל ובגוש עציון (מדרום לי-ם)

3.התקפות על רכבים יהודיים בדרכים הראשיות ובכך מנעו מהיהודים לנוע בהם לדוגמא: חסימת כביש י-ם –ת”א, הכביש לב”ש והכביש לגליל באזור נחל עירון .

כיצד תפקד הצד היהודי

מה היו מטרות היהודים:

1. להוציא לפועל את תוכנית החלוקה ולהוכיח לעולם שיש ביכולתם להקים מדינה    

2. לשמור על חייהם ולהימנע משואה שנייה- השמדה כפי שהבטיחו הערבים שיעשו להם. 

אסטרטגית הלחימה של הצד היהודי:

אסטרטגית הלחימה היהודית הייתה אסטרטגיה של מגננה וזאת בשל המחסור בנשק שלא הגיע לארץ בשלב הזה וההגבלות שהטילו עליהם הבריטים ששלטו בארץ ואסור נשיאת נשק.                   

ליהודים היו ישובים רבים מבודדים שהיה קשה להגן עליהם בשל כמות האנשים הקטנה שהייתה בהם והמרחק הרב בין אחד לשני ולכן בחרו היהודים בשני צעדים:

א. קבלת החלטה ולפיה יעשה מאמץ לשמור על קשר עם כל הישובים המבודדים ולמנוע מצב של נפילת ישובים בידי הערבים, זאת באמצעות משלוח אספקה רגלית או עם רכב, לדוגמא: שיירת הל”ה-כוח של 35 לוחמי פלמ”ח שנשלח כתגבורת לגוש עציון ונתקל במארב שבו נהרגו אנשי הכח.,למרות זאת, רוב הישובים הצליחו להחזיק מעמד.                                                     

 ב. ניסיון לפרוץ את המצור בדרכים באמצעות שיטת השיירות–  שיטה שבמסגרתה שיירות אספקה המורכבות משאיות פרצו את הדרך לישובים המנותקים.                  בראש השיירה היו מכוניות משוריינות עם לוחיות פלדה שהיו חסינות מפני אש הערבים על הגבעות ואולם, הערבים ירו על השיירות וגרמו להם לנפגעים רבים, לדוג’ שיירת הדסה שהובילה אספקה לבית חולים הדסה ולאוניברסיטה העברית על הר הצופים נתקלה במארב וספגה 78 הרוגים, שיירת יחיעם שהובילה אספקה לגליל ספגה 47 הרוגים.

סיפור לדוגמא: שיירת  הל”ה:

בינואר 1948 עדיין שלטו הבריטים בארץ. מטרתם הייתה לפנות את כוחותיהם בשלום. הם הסכימו ללוות רק שיירות אזרחיות שלא נשאו נשק ואמצעי לחימה. בתקופה זו היה גוש עציון רחוק ומבודד מכל נקודה יהודית. 

חשיבותו של גוש עציון הייתה רבה, בשל מיקומו האסטרטגי על כביש ירושלים-חברון, מיקום שאפשר לאנשי הגוש לשבש את התנועה הערבית ולפגוע בניסיונות הערביים להעביר תגבורות ואספקה לירושלים הערבית, מחד, ולהעביר כוחות לתקיפת ירושלים העברית, מאידך.

בשל כך נעשו ניסיונות רבים של כוחות ערביים לא סדירים מהסביבה לכבוש את היישובים. הכוחות היהודים הקרובים היו חטיבת הראל של הפלמ”ח וחטיבת עציוני.

מחלקת הל”ה הורכבה מאנשי כוחות אלו. בתחילת ינואר תקף כח גדול את גוש עציון. כעבור שבועיים, בשל חשש למתקפה נוספת, נשלחו לעזרתו 35 הבחורים.

מכיוון שהם נשלחו עם נשק, היה ברור שהבריטים יסרבו ללוות אותם.

הלוחמים יצאו מירושלים בדרך לכפר עציון בחורף 1948. הם יצאו במסע רגלי בשל חוסר יכולת להעביר לשם שיירת רכב.

בדרכם לגוש עציון נתגלתה הקבוצה. נערך קרב וחבריה, בהם המפקד דני מס, נהרגו.

פרשת הל”ה הפכה לאחד המיתוסים החשובים של מלחמת העצמאות וסמל לערכים עליהם התחנכו הדורות הבאים.

המפה בעמוד הבא מדגימה את שיטת השיירות

כיצד נראה מצב היהודים בסוף התקופה- מרץ 1948:

היהודים היו במשבר קשה בגלל שהבינו שמגננה והסתמכות על השיירות לא מוכיחות את עצמן.

במה בא לידי ביטוי המצב הקשה:

א. 1100 הרוגים יהודים עד מרץ 48′
ב. הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים וגוש עציון מנותקים, ירושלים העברית (העיר החדשה) במצור, וכמוהם גם ישובים רבים בנגב ובגליל שנותרו מנותקים בשל שליטת הערבים בדרכים הראשיות.
ג. כל ציפיות היהודים לעזרה ונשק מחו”ל התעכבו.
ד. בזירה הבינ”ל מעמדה של תכנית החלוקה נחלש בשל חוסר יכולת של המעצמות לכפות אותה ורצונה של ארה”ב להנהיג משטר בין לאומית בי-ם.

שימו לב למפה בעמוד הבא – שם נוכל לראות כיצד הצטמצמו שטחי השליטה היהודית:

השלב השני 1.4.48-14.5.48

שלב זה סימל מפנה בלחימה על רקע ההבנה של הצד היהודי שהוא עומד להפסיד את המלחמה על ארץ ישראל.

מה היו שני הדברים שהטרידו במיוחד את הצד היהודי במרץ 48-שיא המשבר:

א.  מספר האבדות הרב שספגו היהודים משיטת השיירות והמאבק על הדרכים , מספר ההרוגים הגבוה וחוסר היוזמה הוליד חשש שירושלים לא תעמוד במצור ותיפול לידי הערבים.

ב. הזירה הבין לאומית- היהודים חששו מהודעת ארה”ב שהיא נסוגה מתמיכתה בתוכנית החלוקה בשל המצב הקשה של היהודים בשדה הקרב והתבוסות שספגו והישוב רוצה להוכיח שלמרות המשבר יש ביכולתו לבצע את התוכנית ולהקים מדינה ביום סיום המנדט. 

על רקע זה, בראשית מרץ הכינה המפקדה הראשית של ההגנה תכנית מבצעית שנקראה תוכנית ד  שמטרתה העיקרית היא להעביר את היוזמה לידי היהודים לאחר שראשי הישוב הבינו כי ללא נקיטת יוזמה וניצול יתרונותיהם הצבאים והארגונים, תוכנית החלוקה לא תתממש ויש חשש משינוי עמדת ארה”ב, שכבר הודיעה על נסיגתה מתמיכה בתוכנית החלוקה והמליצה לעבור למשטר נאמנות זמני.                

מפקדי ההגנה הדגישו  שמדובר כאן על מלחמה לחיים ולמוות על קיומו של הישוב וקיום המדינה.

מה היו יעדי התוכנית:
א. השתלטות על השטחים שנועדו להיכלל בתוכנית החלוקה במדינה היהודית, כולל ישובים ערבים בתוכם.
ב. השתלטות על הערים המעורבות (חיפה, יפו, עכו, צפת וטבריה)
ג. השתלטות על עורקי התחבורה ועל ישובים ערבים שמפריעים לתחבורה
ד. כיבוש תחנות משטרה שהבריטים פינו
ה. חיבור ישובים מנותקים למדינה
ו. יצירת רצף טריטוריאלי יהודי שיהיה קל להגן עליו בעת פלישה עתידית של צבאות ערב.

כלומר: התוכנית נועדה לפתור את המשבר שנוצר בצד היהודי אחרי חודשים של התגוננות בכל הנקודות הבעייתיות שהיו בשלב הראשון –הערים המעורבות-התוכנית הציבה מטרה לכבוש את כולן, הכבישים הראשיים –גם כאן התוכנית מדברת באופן מפורש על מאמץ שיעשה בתחום ההשתלטות על הכבישים .
בסוף התוכנית אמורה להתקבל מדינה עם רצף טריטוריאלי של ישובים יהודיים (בהתאם לתוכנית החלוקה שמרבית הישובים המבודדים בתוכה וכך ניתן יהיה לקיים בה שלטון מסודר החל מיום סיום המנדט.

תוכנית ד’ התאפיינה בשורה של מבצעים שיזם הצד היהודי, הנה שתי דוגמאות:

א. מבצע נחשון ומבצע הראל (אפריל 48) שמטרתם הייתה לפרוץ את הדרך החסומה לירושלים, כדי להתכונן למבצעים האלה ריכזו היהודים כוח של למעלה מ1500 לוחמים ונשק רב ובמהלכו הם העבירו כמויות גדולות של אספקה לתוך העיר וכן נכבשו מספר כפרים ששולטים על הדרך לירושלים כולל אזור הקסטל (מפקדת הכוחות הערביים) הישג זה יאפשר ליהודים למצוא דרך שעוקפת את מצור הערבי על ירושלים באזור לטרון ושער הגיא ובכך להציל את העיר מנפילה. (דרך בורמה).

ב. מבצע חמץ לכיבוש יפו– נפתח ב25 באפריל(חג הפסח) בהתקפה של אצ”ל על השכונות הערביות של יפו ובתוך שלושה ימים נכבשה יפו הערבית תוך שימוש במרגמות ורבים מערבי יפו החלו להימלט על רקע החשש ממעשי טבח של האצ”ל .
הבריטים, שהגנו על ערביי יפו דרשו את נסיגת האצ”ל ותקפו עמדות של ההגנה בבת ים ועמדות של האצ”ל באזור יפו , במקביל פתחה ההגנה במתקפה על כפרים באזור יפו כדי לזרז את כניעתה ולפתוח את הדרך מתל אביב לשדה התעופה לוד.
הנהגת הישוב שחששה מעימות עם הבריטים חתמה על הסכם הפסקת אש ואנשי ההגנה החליפו את אנשי האצ”ל בשמירה על יפו.
המבצע השיג את מטרתו ומנהיגי יפו הערבית חתמו ב13.5 על כתב כניעה.

בעמוד הבא תוכלו לראות על פני מפה את האזור שבו התרחש מבצע חמץ ואת כיווני ההתקפה

                                                                                                                                                                                                                     .

אחת היוזמות של ישראל באותה תקופה הובילה לשיתוף פעולה עם הדרוזים:

קרבות משמר העמק ורמת יוחנן– צבא ההצלה של קאוקגי’ פתח בהתקפה על קיבוצים אלה מתוך מטרה להשתלט על הכביש המוביל מחיפה לנצרת ובכך לנתק את חיפה ואזור עמק יזרעאל מהשטח היהודי, כוחות ההגנה והפלמ”ח הדפו את המתקפה והביסו את צבא ההצלה.
בקרב זה השתתפו לוחמים דרוזים מהגליל והכרמל שלחמו בצבא ההצלה ולאחר תבוסתו החליטה ההנהגה הדרוזית בארץ לתחום על הסכם אי התקפה על היהודים ומאז משרתים הדרוזים בצה”ל כחיילים והם אזרחי המדינה.

כבר בשלבים הראשונים של המלחמה היו הדרוזים נתונים ללחצים מנוגדים מצד היישוב היהודי ומצד הוועד הערבי העליון, כשכל צד מבקש לצרף את הדרוזים אליו.
בעדה התקיימו מגמות סותרות. הקשרים בין הישוב היהודי והדרוזים התנהלו באמצעות אנשי ההגנה ואנשי הסוכנות היהודית, ונכבדים מכפרים מעורבים של דרוזים וערבים אשר נטו יותר להתקרב ליהודים. בעקבותיהם הלכו תושבי הכפרים הסמוכים לחיפה ולאזור  ההתיישבות היהודית בגליל המערבי. מנגד הכפרים הדרוזים שבעומק השטח הערבי היו  זהירים יותר ביחסיהם עם היהודים.

הדרוזים בארצות השכנות היו מפולגים ביניהם ולא נקטו עמדה ברורה. נכבדים שהגיעו  מארצות אלו לארץ סיירו בכפרי הדרוזים והטיפו לניטרליות. הפעילים היהודים בשטח פעלו  למנוע מהדרוזים להיגרר אחר הערבים המקומיים. אסיפת נכבדים מכל כפרי העדה שהתכנסה  בדליית אל כרמל בתחילת המלחמה הסתייגה מהשתתפות הדרוזים במהומות שיזם הוועד הערבי העליון, ומשלחת שיצאה אל הר הדרוזים בסוריה, קיבלה אישור ותמיכה בהחלטת הנכבדים.
במהלך מלחמת העצמאות, באמצע אפריל 1948, תפסו כוחותיו של והאב – קצין דרוזי שהגיע מסוריה- את הכפרים החולשים על אזור רמת יוחנן, פתחו בירי אל עבר היהודים בסביבה ופגעו בתשתית הכביש לכיוון חיפה לאחר קרב קשה עם הצד היהודי הוא כרת ברית חשאית עם ‘ההגנה’. רבים מלוחמיו הצטרפו לצד היהודי.

ביולי 1948 התגייסה קבוצה של דרוזים לשירות בצה”ל. טקס ההשבעה הראשון של המגויסים הדרוזים נערך במחנה ‘נשר’ ליד חיפה.

כיצד פעלה בריטניה בארץ ישראל באותה תקופה

הבריטים החליטו להקדים את מועד הפינוי שלהם מהארץ בשלושה חודשים מ1.8. ל15.5 מתוך תקווה שהמצב שישרור בארץ יאלץ את שני הצדדים לבקש ממנה להישאר ולהשיג הפסקת אש. (דבר שלא התרחש) .

במהלך החודשים מיום החלטת האו”ם ועד יום הפינוי פעלו הבריטים בשלוש דרכים:
א. סיפקו הגנה מלאה על בסיסי הצבא ומתקני המשטרה שלהם עד הרגע האחרון, ובכך מנעו מאחד הצדדים להשתלט עליהם ולנצל אותם לטובתו.

ב. הבריטים המשיכו להקפיד על קיום חוקי הספר הלבן (בעיקר בכל הנוגע לאיסור על נשיאת נשק) וערכו חיפושים בשיירות אספקה של יהודים.

ג. יכולתם של הבריטים לשמור על הסדר בארץ פחתה והערבים ניצלו זאת כדי להגביר את התקפותיהם על שיירות יהודיות ולעיתים אף קיבלו סיוע מחיילים בריטים.
היהודים עשו מאמץ גדול לתפוס את בסיסי הצבא והמשטרה שפינו הבריטים וכך היה במחנה תל השומר(באזור תל אביב) היהודים ראו בהשתלטות על הבסיס דבר חשוב על רקע קירבתו לתל אביב והחשש מפני התקפה ערבית שתצא מהבסיס על העיר.

כיצד מסתיימת התקופה עבור הצד היהודי:

הישגי הצד היהודי:

1.היהודים הצליחו להשיג רצף טריטוריאלי בין מרבית הישובים היהודים בעיקר בגליל בעמקים ובמישור החוף, הישג זה איפשר להם להראות כי יש בידיהם מדינה בגבולות כלשהם –מדינה שיש יכולת לנהל אותה, זה ההישג העיקרי של תוכנית ד

2.בנוסף, נכבשו כל הערים המעורבות.

3.החלה בריחה המונית של ערבים מארץ ישראל, דבר ששינה את מאזן האוכלוסייה לטובת היהודים.

כישלונות וקשיים:

1.השטח שנותר בידי הערבים עדיין היה גדול יותר וניתן להסביר זאת בחודשים הארוכים שבהם היו הערבים במתקפה והיהודים במגננה.

2. ישובים רבים נותרו עדיין מנותקים, בעיקר בגליל ובנגב, זאת על רקע המשך שליטתם של הערבים בחלק מן הכבישים הראשיים בדרום ובצפון .
3. היהודים סבלו ממחסור חמור בנשק בעיקר שריון תותחים ומטוסים ,וכמות גדולה של חיילים יהודים שהיו עולים חדשים והגיעו זה עתה, היו חסרי ניסיון בלחימה ולא היה זמן מספיק להכשירם ללחימה.
4. גבולות הארץ נשארו פרוצים בשל העדר ריבונות וחולשתו של השלטון הבריטי זה הוביל לזרימה בלתי פוסקת של ערבים מהמדינות השכנות שהתנדבו למלחמה לטובת ערבי ארץ ישראל , דבר שהקשה מאוד על הכוחות היהודיים.

במפה שבעמוד הבא תוכלו לראות כיצד השתפר המצב לטובת הצד היהודי:

והנה סרטים שמסכמים את התקופה:

פעילות לסיכום חלק זה נמצאת כאן וגם כאן

פתרון שאלת בגרות:

קרא את הקטע הבא וענה על השאלה שלאחריו:

מלחמת העצמאות החלה כמלחמת אזרחים. בחלקה הראשון מסוף נובמבר 1947 עד סוף מרס 1948 הייתה היוזמה בידי הערבים וה”הגנה” נקטה אסטרטגיית מגננה; רוב הלחימה התנהלה באזורים שהיו אמורים להיות בריבונות יהודית ובמקומות רבים היהודים והערבים חיו זה בצד זה. ערביי ארץ ישראל היו רוב באוכלוסיית הארץ, נהנו משליטה באזורים הגבוהים יותר ונהנו מתמיכה של מדינות ערב ,שיכלו לספק להם מתנדבים וציוד ולהעניק להם מקלט. היהודים היו כוח צבאי ואזרחי מאורגן, מאומן ומוכן למלחמה עם נשק ,עוצמה כלכלית, מורל, מוטיבציה ומעל לכל, פיקוד ושליטה אחידים; למרות היכולת הצבאית הנמוכה, נהנו הערבים מעדיפות בייחוד לאורך עורקי התעבורה העיקריים תוך ניצול יתרונות היוזמה וההפתעה ,השליטה בעמדות גבוהות בשטח והעדיפות במספר לוחמים ובעוצמת אש; לכן מידת פגיעותם של היהודים בדרכים הייתה רבה יותר: הכביש החיוני מתל אביב לירושלים והדרכים אל היישובים יהודיים המבודדים הותקפו על ידי חבורות עצמאיות של לוחמים ערבים; חלק גדול מהלחימה בחודשי המלחמה הראשונים התנהל גם בתוך הערים הראשיות – ירושלים , תל אביב-יפו וחיפה – ובשוליהן. צלפים ערבים ירו בלי הרף לעבר בתי יהודים , עוברי אורח וכלי רכב, התנועה בכמה אזורים ורחובות החלה להיות כרוכה בסכנה . החל מהשבוע השני של דצמבר התנהלה התעבורה היהודית בשיירות שלוו בידי לוחמי ה”הגנה” ולעתים , בידי חיילים בריטים…

(מעובד ע”פ ב’ מוריס, 1948, תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, רעננה, עם עובד, 2010 עמ’ 118-127)

הסבר ,ע”פ הקטע, מה אפיין את שיטות הלחימה של היהודים והערבים בשלב א של מלחמת העצמאות.

תשובה:

מאפייני שיטות הלחימה של היהודים ע”פ הקטע היו שימוש באסטרטגיה של מגננה, אסטרטגיה זו התמקדה בהגנה על הישובים המבודדים ועל הדרכים הראשיות שהותקפו בידי לוחמים ערבים, כאשר החל מתחילת דצמבר היהודים השתמשו בשיירות של כלי רכב שלוו בידי לוחמי ההגנה וחיילים בריטים ומטרתן הייתה להעביר אספקה ותגבורת לאזורים המותקפים.” החל מהשבוע השני של דצמבר התנהלה התעבורה היהודית בשיירות שלוו בידי לוחמי ה”הגנה” ולעתים , בידי חיילים בריטים”. שיטת הלחימה הערבית התאפיינה באסטרטגיה התקפית שניצלה את היתרונות שהיו לערבים ששלטו על האזורים הגבוהים יותר , היו רוב בקרב אוכלוסיית הארץ וזכו לתגבורת מתנדבים ממדינות ערב . 

המשך-

הערבים העבירו את זירת הלחימה לאזורים שבשליטת היהודים והתמקדו בהתקפות של צלפים על הערים הראשיות שבהם חיו יהודים וערבים יחד (י-ם,ת”א, חיפה) ,בהתקפות של לוחמים ערבים על ישובים מבודדים ועל הדרכים הראשיות שבהם היה קל יותר לפגוע ביהודים .” נהנו הערבים מעדיפות בייחוד לאורך עורקי התעבורה העיקריים תוך ניצול יתרונות היוזמה וההפתעה ,השליטה בעמדות גבוהות בשטח והעדיפות במספר לוחמים ובעוצמת אש” . “הכביש החיוני מתל אביב לירושלים והדרכים אל היישובים יהודיים המבודדים הותקפו על ידי חבורות עצמאיות של לוחמים ערבים; חלק גדול מהלחימה בחודשי המלחמה הראשונים התנהל גם בתוך הערים הראשיות – ירושלים , תל אביב-יפו וחיפה – ובשוליהן. צלפים ערבים ירו בלי הרף לעבר בתי יהודים , עוברי אורח וכלי רכב” . (** מספיק להשתמש רק באחד הציטוטים)

שאלה מס’ 2: קרא את הקטע הבא וענה על השאלה שלאחריו:

“..בששת השבועות שחלפו מאז הוחל ביישום תכנית ד ונפתח מבצע נחשון התחולל שינוי דרמטי במצבו של הישוב היהודי בארץ; בתקופה זו נכבשו למעלה מ100 כפרים ערביים, ההנהגה הערבית המקומית התפוררה ורוב המנהיגים הערביים נמלטו מהארץ; התפוררות ההנהגה הובילה לבריחה של האוכלוסייה הערבית המקומית מהערים המעורבות ומהכפרים הערבים שסמוכים לישובים היהודיים. הכישלונות הצבאיים של ערבי ארץ ישראל עד מאי 48 גרמו להתמוטטות מערך הלחימה הערבית ולהלם בקרב האוכלוסייה האזרחית, דבר שזירז את קצב הבריחה. הכוחות היהודיים שהוציאו את התוכנית לפועל, היו מאורגנים בחטיבות וחימושם השתפר בזכות משלוחי הנשק שהגיעו מחו”ל; תכנית ד הצליחה ליצור שטח יהודי רצוף שהיה ריק מאוכלוסייה ערבית עוינת, ואולם, ההצלחה לא הייתה שלמה, בעיקר בשל הכישלון בפתיחת הדרך לירושלים ונפילת הישובים היהודים בגוש עציון ובצפון ירושלים לידי הערבים.

(מעובד ע”פ ד’ שחר, מגלות לקוממיות, הוצאת עידן י-ם עמ’ 269-270)

הסבר, ע”פ הקטע, את השינוי שחל במצבו של הישוב היהודי במלחמה בעקבות תכנית ד.

תשובה:

בעקבות יישומה של תכנית ד השתנה לטובה מצבו של הישוב היהודי בשדה הקרב, שינוי זה בא לידי ביטוי בכמה דוגמאות מתוך הקטע:
א. השליטה ביותר מ100 כפרים ערבים עברה לידי צה”ל.
ב. התפוררות ההנהגה הערבית שהייתה בארץ ובריחת מהארץ במהלך יישום התוכנית, דבר שהוביל אחריו את בריחת האוכלוסייה הערבית כולה- עובדה זו הקלה אח”כ על המשך הלחימה ועל התבססות היהודים בארץ.
ג. התוכנית יצרה רצף טריטוריאלי שיהיה נתון לשליטה יהודית בתוך הארץ והוא ריק לחלוטין מאוכלוסייה ערבית, רצף זה יצר מראית עיין של מדינה והקל על היהודים להכריז על המדינה בתום התקופה.