אריך גולדברג

                              אימא  –  ויטל  –  ויקטוריה – גולדברג

                                   הוריי –  אריך  מספר :

ניגונים / פניה ברגשטיין

שְתַלְתֶּם  נִגוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,                              עַתָּה הֵם שוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,

נִגוּנִים, מִזְמוֹרִים שְכוּחִים.                                    שָרְשֵיהֶם בְּעוֹרְקַי שְלוּבִים,

גַּרְעִינִים, גַּרְעִינִים נְשָאָם לְבָבִי –                            נִגּוּנֶךָ, אָבִי, וְשִירַיִךְ, אִמִּי,

עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.                                     בְּדָפְקִי נְעוֹרִים וְשָבִים.

אבי,  יעקב  גולדברג,  נולד  בפולין  בעיירה  הוּשָטִין  אביו,  מנדל  ואמו  התפרנסו ממסחר  בכלי  מיטה.  אורח  חייהם  היה  יהודי  אורתודוקסי .

כשתנועות  ציוניות  החלו  את  דרכן  במזרח  אירופה,  הם,  כמובן, לא  נמנו עליהן.

ארץ  ישראל  הייתה  בתודעתם  רק  אולי,  כמקום  שטוב  להיקבר  בו.

אחרי  מלחמת  העולם  הראשונה,  החליטו  סבא  וסבתא  לעקור  לווינה,  שהייתה בירת  הממלכה  האוסטרו  הונגרית.  הסבתא  לא אהבה,  בלשון  המעטה,  את אורח  החיים  בפולין,  ושאפה  לשנות  אותם  לאורח  החיים  המודרני  שאפיין

את  אוסטריה  המפותחת  והמתקדמת.

אבא  שהיה  בן  עשרים  כשעבר לווינה,  המשיך  לעבוד  עם  סבא  במסחר  בכלי

מיטה,  כפי  שהיה  בפולין.  גם  צורת  החיים  לא  השתנתה  באופן  קיצוני ,

הם  שמרו  על  אורח  חיים  דתי  והקפידו  ללכת  לבית  הכנסת  ולשמור  שבת.

אמי,  ויקטוריה  (נקראה  בפולין  –  ויטל)  גולדברג,  נולדה  בפוֹטוֹקְזְלוֹטֶה,  ליד

העיירה – בוצ’אץ’, שבמחוז  טרנופול במזרח  גליציה,  לרגלי  הרי  הקרפטים.

כבר  בשנת  1700  זכו  יהודי  טרנופול  בשוויון  זכויות  מלא.  הם  הורשו  להתגורר

בכל  השכונות,  לעסוק  בכל  מקצוע  שיחפצו  בו ויכלו  להיבחר  למוסדות  השלטון.

תמורת  כל  אלה  היה  עליהם  להשתתף  בהגנה  נגד  האויבים  הטטארים,

הקוזאקים  והעותומנים.  אחרי  מלחמת  העולם  הראשונה,  הפך  האזור  לסובייטי

סוציאליסטי  עד  לכיבושו  על ידי  הנאצים  בשנת  1941.

אין  זה  מקרה  שאימא  נולדה  ונשאה  את  שם  המשפחה  של  אבא,  הם  היו  בני

                      סבא  וסבתא  –  ההורים  של  אימא

דודים,  הסבים  שלהם  היו  אחים.  הקיסר,  פרנץ  יוזף,  היטיב  עם  היהודים  ולכן בקשו  רבים  להגר  לאוסטריה,  ביניהם אימא  ואחיה  מאיר.  הם  עבדו  בבית חרושת  לטקסטיל.  מאיר,  האח, שאף  מכר  עיתונים,   הבין  שאין  בעבודה זו משום  פרנסה  הולמת.  הוא  היגר  לבלגיה  ושם  פתח  בית  חרושת  לליטוש יהלומים.  הורי אמי שהיו אמידים,  בעלי  בית  ובעלי  רכוש,  נשארו  בפולין. אימא   שמחה  מאוד  שהגרה  והשילה  מעליה  את  הסממנים  החיצוניים,  שאפיינו את  משפחתה  החרדית,  המוכרים  לנו  בצורתם  של נטורי  קרתא  בארצנו.  העיר ווינה  הקסימה  אותה  וגרמה  לה  לחוות  שינויים  רבים,  אך,  עם  כל  אלה, המשיכה  לשמור  על  אורח  חיים  דתי  ושמרה  שבת  על  כל  החוקים  והמנהגים.  בשנת  1925  נישאו  אימא  ואבא  בווינה  וגרו  ברובע  השני  בצירקוס  גאסה  1 -רחוב  הקרקס.  נולדה  להם  בת  ואימא  החליטה  לבקר  את  הוריה  ולהראותלהם  את  נכדתם  החדשה.

הוריה לא רצו לעזוב  את  העיירה  בפולין. אביה  היה  בעל  עסקים  בתחום  העצים,ואִמָהּ,  הסבתא  שלי,  העמידה  פני  “ליידי  אמיתית”  וקנתה  לעצמה  בשמיםבעיר  הגדולה  הסמוכה,  בוצ’אץ’.   הביקור  בבית  הוריה  של  אמי,  החל  במפגש משמח, אך, הסתיים  באסון.התינוקת  שלה, בת  השנה  וחצי,  חלתה  בדיזנטריה  ולא  נמצא  לה  מרפא  והיאנפטרה.  אני  נולדתי  ב 9/7  בשנת  1927.

ילדות בווינה

הבית  בו  התגוררנו  כלל שלוש  קומות.  אנחנו  גרנו  בדירה  בקומה  השלישית בדמי  מפתח.  בקומה  הראשונה  גרה  סוכנת  הבית,  שדאגה  לתפקודם  וניקיונםשל  הבית  והחצר.  מסדרון  ארוך  הוביל  למטבח  שבדירה.  במטבח  היה  תנור עצים  לחימום.  זכור  לי,  שפעם  ממש  בערתי  מחום  והיה  צורך  לכבות  את התנור לזמן  מה.  מול  המטבח  היה  הסלון,  לידו  חדר  שינה  להורים  וחדרילדים לא גדול, בית  שימוש ואמבטיה,  ללא  דוד חימום. הדלקנו אש לחימום   מיםלרחצה.  זכור  לי  שאימא  הייתה  רוחצת  אותי  ותמיד  פחדתי  שהמים  יהיו חמים  מידי.  אבא  היה  הולך  להתרחץ  בבית  המרחץ. השכן  שגר מולנו  היה  גוי  ובחג  המולד  היה  נוהג  להזמין  את  קרובי  משפחתו. אני  עזרתי  לו  להדיח  את  הכלים.  לימים  הצטרף  למפלגה  הנאצית,  אך  לא הלשין  ולא  הסגיר  אותנו.  כמה מהשכנים  בבתים  הסמוכים  היו  יהודים.אבא  היה  מתפלל  בשטיבל  שהיה  קרוב  לביתנו. “כיהודי חרדי  היה  מתפלל  מדייום  ותער  לא  עלה  על  בשרו”  מספר  אריך,  האח,  ששמו  בישראל,  צבי,  “שערו היה שחור  והוא  התגלח  עם  משחה  מיוחדת”.   בשכונה  שלנו  היה  בית  כנסת תורכי, שהושקעו בו מיליונים והוא, אכן, היה מפואר מאוד. לימים נהרס בית  כנסת זה  על  ידי  הנאצים,  בהמשך  לשריפת  267  בתי  כנסת  והריסתם  בליל  הבדולח בנובמבר  1938.  בית  הכנסת  האשכנזי  הגדול  שכן  בטאבור  שטראסע.  זכור לישהלכנו  בפורים   לבית  הכנסת  התורכי  ואימא  לבשה  שמלת  ג’רסי  חדשה שתפרה  לה.  במהלך  שמחת  הפורים  נשפכה  בירה  על  השמלה,  ויופייה  נפגם.

היינו  בקשר  עם  כמה  שכנים  יהודים.  אחד  מהם  היה  בעל  חנות  בדים,  השני היה  בעל  חנות  כל בו  למצרכי  מזון.   לעיתים  שחקנו  עם  ילדיהם  בחצר  הבית, על  הדשא,  אך  תמיד  קינן  בנו  הפחד. “ההורים  אף  חששו  מצוענים,  שעלולים לפגוע  בנו,  שכן היו ידועים  כאנשים   מסוכנים, שאינם  מכבדים  את  החוק” מוסיף  אריך,  “התוצאה  הייתה,  שהקפדנו  לא  להתרחק  מהבית.”כשמלאו  לי  שש  שנים,  נולד  אריך,  אחי  והשמחה  הייתה  רבה.  זכור  לי  שאבא לקח  אותי  לבקר  את  אימא  בבית  חולים  ולאחר  מכן  בסנטוריום,  בו  שהתה חודש  ימים.  השהייה  בבית  החולים  בזמן  הלידה  לא  הייתה  כרוכה  בתשלום,אך  הסנטוריום  היה  על  חשבוננו.

סבא  היה  מאוד  גאה  בנכד  החדש  ולימד  אותו  את  ה – א, ב  בהגיעו  לפרקו.לא  זכור  לי  שסבא  התעניין  בי,  או  נתן  לי  נשיקה  אי  פעם.  בנות  לא  נחשבו בעיניו  וגילויי  חיבה  היו  נדירים  מאוד.

בחורף  היינו  הולכים  עם  אבא  לגלוש  על  השלג.  הוא  הכין  לנו  מיגלש מעץ, שהסב  לנו  הנאה  רבה.לימים  האחות  הצעירה  של  אימא,  דודה  יטי,  באה  לביקור  והתארחה  בביתנו, בטרם  נסעה  לבלגיה.  זכור  לי,  שפעם  עשתה  לעצמה  הדודה  תסרוקת  של תלתלים  מול  הראי.  אחי  השובב,  אריך,  חמד  לו  לצון,  וחרב  לה  את  כל  מגדל

התלתלים.  למרות  החינוך  הקשוח,  הוא  מעולם  לא  קיבל  מכות.

אני  למדתי  בבית  ספר  יסודי  רגיל,  לא  יהודי,  ברחוב צ’רנוביץ.  המורה  הייתה מבוגרת  ושלטה  ביד  רמה  בשלושים  התלמידים.  מעולם  לא  הכו  אותנו  בבית –הספר.  למדנו  קריאה,  כתיבה  וחשבון.  אבא  התיר  לי  ללכת  לבית  הספר  בשבת, אך  אסר  עלי  לכתוב  ביום  זה.   לא  היו  לי  חברות  נוצריות  והייתי  די  בודדה, לא  היו  יהודיות  בכיתה.  התלמידים  לא  הביטו  בעין  יפה  על  הזכות  שנטלתי לעצמי,  כשהשתחררתי  מכתיבה  בשבת.

למדתי  בבית  הספר  עד  כיתה  ו . הייתי  תלמידה  טובה  ושקדנית,  אך,  סבלתי מיחס  עוין  מצד  התלמידים  שהחלו  לחקות  את  הנוער  ההיטלראי.   בכל  מקום

הופעלו  חוקים  שהגבילו  את  היהודים.  לא  הורשנו  לשחק  בגנים  ציבוריים.

כשרציתי  לנעול  נעליים  חומות  עם  פס  ירוק,  שהיו  באופנה,  שללו  ממני  את הזכות  הזאת,  בטענה  שאלו נעלי  ה”היטלר  יוגנט”.

קנצלר  אוסטריה,  דולפוס,  לא  השכיל  לבסס  את  שלטונו  בדרך  מוסרית  והוגנת.הוא  שאף  להקים  משטר  במתכונת  הפשיזם  האיטלקי  בתוספת  גוון דתי מובהק.הוא  התנגד  לסיפוח  אוסטריה  לגרמניה  ובכך  עורר  את  חמתם  של  הלאומנים הגרמנים – הנאצים האוסטרים.  בשנת  1934  פרץ באוסטריה מרד פועלים  בעקבות גזירות  פוליטיות  שהטיל  דולפוס  בשנת  1933.  הוא  דיכא  את  המרד  באכזריות ואבד  את  תמיכת  אנשי  השמאל.  הוא  נותר  בודד  מול  הימין  הקיצוני.  ביולי 1934  הוא  נרצח  על  ידי  הנאצים,  במהלך  כושל  בו  ניסו  לתפוס  את  השלטוןבתמיכתו  של  היטלר.

אחרי  דולפוס  עלה  לשלטון  קורט  שושינג.  היטלר  דרש  ממנו  לשחרר  את

האסירים  הנאצים  הכלואים  בבתי  הסוהר.  הוא  גם  חייב  אותו  לשלב  שרים

נאציים  בממשלתו  ולהכריז  על  חוקיות  המפלגה  הנאצית.

שושינג  ביקש  לערוך  משאל  עם  בעניין  המיזוג  בין  אוסטריה  לגרמניה.  היטלר טען  ששושינג  מפר  את  הבטחותיו  ודרש  ממנו  להתפטר.  שושינג  שחשש מפלישה  גרמנית  לאוסטריה,  התפטר  מתפקידו  ובמקומו  התמנה  מנהיג  הנאצים האוסטרים,  לקנצלר.  המנהיג  החדש  קרא  להיטלר  לעזור  לו  להשליט  סדר במדינה  וכך  פלש  הצבא  הגרמני לאוסטריה  במרץ   1938  ונתקבל  שם  באהדה.

היטלר  ערך  משאל  עם  באוסטריה  בנושא  האיחוד  תוך  הפעלת  תעמולה  וטרור ו”זכה”  לתמיכה  כמעט  מוחלטת.  אוסטריה  סופחה לגרמניה  ללא  שפיכות דמים.לאחר  שהונהג  שלטון  הרייך   הגרמני  באוסטריה,  הפכו  היהודים  בה  לקרבן

לרדיפות  והגירה  כפויה.  יהדות  אוסטריה,  שתחילתה  בימי  הכיבוש  הרומי,

ידעה  עליות  ומורדות.  בין  שוויון  זכויות  ושגשוג  תרבותי,  לפוגרומים,  גירושים

ועלילות  דם.  בתחילת  המאה  ה – 20  מנתה  הקהילה.  175.000  נפש.  לאחר כיבוש  אוסטריה  בידי  גרמניה  הנאצית,  הגרו  מימנה  יהודים  רבים  וכמעט  כל הנשארים  בה  נספו  בשואה.

            מווינה – אוסטריה   לאנטוורפן  ובריסל –  בלגיה 

                                 המסע  לבלגיה  בצל  המלחמה 

לאחר שהיטלר  ביסס  את  שלטונו  בגרמניה,  היה  ברור  לכל, שלא  ירחק  היום  בו ישתלט  גם  על  אוסטריה.  הוריי,  בתמימותם,  אפילו  לא  חשבו  לעזוב  את

 אוסטריה. לא  זכיתי  ליחס  הוגן  מצד  המורים  בבית  הספר,  כולם  ידעו  שאחותי יהודיה ובקרוב  יבוא  היטלר  ויסלק  את כל  היהודים  האוסטרים. סבלתי  בשקט והלכתי  ללמוד  מתוך  הכרח.  ואכן  מוקדם  יותר  מכפי  ששיערתי,  באו  נציגי ה”היטלר  יוגנט”  וגרשו  את  היהודים  מבית  הספר.  שכנה  נוצרייה  באה  ועזרה לי  להתפנות  מבית  הספר.  לאחר  תקופה  קצרה  נסגרו  כל  בתי  הספר  בפני

היהודים.    נאלצתי  להישאר  בבית.  חברים  לא  היו  לי  והייתה  תחושה  של סכנה  עם  כל  יציאה  מהבית.   לעיתים  היינו  יוצאים  לחצר,  אך  לא  התרחקנו מהבית. מכל  צד  עיניים  עוינות  הביטו  בנו  ורצו  ברעתנו.

“זכור  לי”,  מספר  אריך,  “שבקרתי  בגן  הילדים  ומדי יום  היו  מריעים  לפירר, “הייל  היטלר”.

לאבא  היה  דוד  עשיר  בברלין.  הוא  עסק  בבניית  בתים  והתעשר  מצבירת

נכסי  דלא  ניידי.  עשרים  ואחד  בתים  הוחזקו  בידיו  ובידי  ילדיו.  כולם  לעגו

לו  על  שאננותו  ותחושות  הביטחון  שהפגין,  חרף  רדיפות  הנאצים.  הוא היה

בטוח  שהכסף  מקנה  לו  מעמד  מחוסן  מפני כל  רע. כשנתפס בנו על  ידי  הנאצים, הבין  את  גודל  הסכנה,  אך  לא  יכול  לקנות  את  חרות  המשפחה.  לאחר  שאשתו התאבדה,  הוא  חש  רגשות  אשמה   והתאבד  על  ידי  פתיחת  ברז  הגז  בביתו.

בצל  הסכנה,  החליטו  ההורים  בעצה  אחת  עם  הדוד  מאיר,  אח  של  אימא שהתגורר  בבלגיה,  שאנחנו,  אחותי ואנוכי,  נסע  ברכבת,  בחסות  הצלב האדום,  לדוד  בבלגיה.  ההורים  היו  אמורים  להגיע  לבלגיה  באופן  בלתי  לגלי,

במועד  מאוחר  יותר.  במרץ  1939  נסענו  שנינו  ברכבת  לברלין.  נפרדנו  מן ההורים  בתחושה  שבקרוב  נתאחד  שוב  בבלגיה.  חבשתי  כובע  לראשי  ותיק בידי,  נתתי  יד  לאריך  אחותי בת השתיים עשרה ואני בן השש,  עדיין  לא  מבין את  גודל  האחריות  שנטלתי  על  עצמי.  נפרדתי  מההורים  ותחושה  כבדה  בלבי. הייתי  מאושר.  סוף  סוף  אני אסע  ברכבת,  דבר  שמעולם  לא  התנסתי  בו. משהתארכה  הנסיעה,  רק רציתי לחזור  הביתה.  אחותי הסבירה לי  שההורים  יבואו

אלינו  וקיוויתי  שכך  יקרה.  למרבה  הצער,  תקוותיי  התבדו.  כשהגענו  לברלין, אסף  אותנו ליאון,  החבר  של  יטי,  אחות  של  אימא.  הוא  לא  פגש  בנו  קודם

לכן,  אך  בראותו  נערה  חובשת  כובע  מחזיקה  בידו  של  אחיה  הקטן,  הוא  פנה אלינו  ושאל :  “האם  אתם  הילדים  של  גולדברג” ?  נסענו  אתו  ברכבת עדאנטוורפן  שבבלגיה.

“ההורים  הביאו  אותנו  לרכבת.  אחותי שלחה מבט  אחרון  לעברם.  אבא  היה  גבוה

מאימא.  פחדתי  קצת  להיות  לבד”  סיפרתי,  “נתתי  יד  להילדה  והיא

נסכה  בי  ביטחון.”הגענו  לביתו  של  הדוד  מאיר,  אח  של  אימא  ואשתו  ושתי  בנותיהם.  הדוד היה  עשיר  וחי  חיי רווחה.  הדירה  בה  גר  הייתה  גדולה  והם  קבלו  אותנובמאור  פנים  ובנדיבות.  אנחנו  השתכנו  בחדר  עם  הבנות  ודודתי,  יטי,  שאף היא  התארחה  שם,  זכתה  לחדר  נפרד.

הדודה, רגינה,  אשת  הדוד  מאיר,  רשמה  את אחותי  לבית  הספר  בו  למדו  בנותיה, הלן,  הגדולה,  הייתה  בת  גילה של אחותי  ואסתר  הייתה  צעירה  ממנה במקצת.

בית  הספר היה  פרטי  והייתה  נהוגה  בו  תלבושת  אחידה.  קנו  לאחותי  את  התלבושת  הנדרשת

ולא  חסכו  ממנה מאומה.  גם  המורות  היו  חמודות  ועזרו  לה  להיקלט   בכיתה החדשה. למדה עם אחותי בת דודתי, הלן שהייתה  לאחותי לחברה.   אריך  הלך  ללמוד  בבית

ספר  תחכמוני.כשנה  לאחר  בואנו  לבלגיה,  התחתנה  הדודה  יטי  עם  ליאון.  הדוד   מאיר ארגן  את  החתונה,  שהייתה  מפוארת  ומרשימה.  היהלומים  נצצו  מכל  עבר. דודי  היהלומן  הצליח בעסקיו  והחיים  נראו  לי  כמו  חלום.

הדוד  מאיר  היה  ציוני.  הוא  העריץ  מאוד  את  מנחם  בגין,  שהתארח  בביתו  עם קבוצה  של  חברי “ביתר”. אחותי נשלחתה  להביא  אשכוליות  מהחנות  כדי  לכבד  את

האורחים  המכובדים.  באותה  תקופה  איש  לא  חלם  שבלגיה  תיפול  כפרי  בשל

בידי  היטלר.  לפי  התוכנית,  היו  ההורים  אמורים להגיע  לבלגיה  באופן  בלתי  לגלי, כלומר,

ללא תעודות  מעבר  רשמיות.  הם  שלמו  למְלַווה  שיקנה  להם  כרטיסי  רכבת והחלו  לנוע  מערבה. בהגיעם  לאָכן  עצרו  אותם  אנשי  הגסטאפו  והחזירו  אותם

לווינה. את  אבא  העבירו  למחנה  הריכוז  בבוכנוואלד  ואימא  לא  הצליחה ליצור עמו  קשר  ולא ידעה מה  עלה  בגורלו.  כעבור  שישה  שבועות  שלחו  לאימא קופסה  יפה  ובה  היה  טמון  אפרו  של  אבא.  לימים  כתבה  לנו  אימא  שהיא מבקשת  שאני  אלך  לבית   הכנסת  ויגיד  קדיש על  אבא.  מהמשפחה  שנשארה

בפולין  לא  נותר  כל  זכר.  אימא  נשארה  בווינה  והמשיכה  להתפרנס  מתפירה. מרבית  היהודים  באוסטריה  הושמדו  והיא  נשארה  ללא  יהודים,  אלא,  בודדים, שגם  חייהם  היו  נתונים  בסכנה.

בינואר  1940  חלה  דודי  מאיר.  הוא  קיבל  התקף  לב  קשה  ולא  ידעו  כיצד להצילו.  לאחר שנפטר, נשארנו  עם  הדודה,  שמצאה  את  עצמה  מטופלת בארבעה

ילדים. בחודש  מאי  התחלנו  לשמוע  את  הפצצות  חיל  האוויר  הגרמני.  החלטנו לארוז  מעט  חפצים  וחלמנו  להגיע  לצרפת  ומשם  לאנגליה  החופשית.  אבל,

זה היה חלום.  לדודתי, רגינה,  הייתה  תעודת  זהות  ירוקה,  שהעידה  שהיא

אזרחית  בלגית כמו  גם  לבנותיה.  אנחנו,  שהגענו  מאוסטריה,  קיבלנו  תעודות זהות  לבנות. נסענו  לעבר  הגבול,  אך  הגרמנים  נראו  מכל  עבר.  הלכנו  שעות  ברגל   ובכל  הפצצה,  ירדנו  לשולי  הדרך.  כשהגענו  לנקודת  הגבול  עם  צרפת, בקוקסי  דה  בן,  הסתבר  שאיננו  רשאים  להיכנס  לצרפת,  כי  אנחנו  אוסטרים ונחשבים  לנתיני  ארץ  אויב.  כולם  ידעו  שאנחנו  יהודים  נרדפים  אך  החוק נשמר  בקפדנות.  לא נמצאה  גם  אוניה  שתעביר  אותנו  לאנגליה.  למרבה

האירוניה, הגרמנים  ספקו  לנו  אוכל.  הדודה  לא  רצתה  להפקיר  אותנו  וכך,

בלית  ברירה, חזרנו  הביתה,  לבלגיה.

                                  חיינו  בבלגיה  בתקופת  המלחמה

ליאופולד   השלישי,  מלך  בלגיה,  עלה  למלוכה  בשנת  1934.  אל  מול  האיום הגרמני,  החליטה  ממשלת  בלגיה,  בשנת  1936,  לשמור  על  ניטראליות,  על  אף היותה  בת  ברית  של  צרפת  ובריטניה  עד  אז. למרות  זאת,  נכבשה  בלגיה  על –ידי  גרמניה  במאי  1940.  ליאופולד,  ששימש  כמפקדו  העליון  של  הצבא,  החליט על  כניעה  מוחלטת,  ללא  תנאי,  למרות  התנגדות  הממשלה.  ליאופולד  אף  נסע

לגרמניה  להיוועד  עם  היטלר  וממשלת  בלגיה  הגולה  בלונדון  סירבה  להכיר  בו כשליט  לגיטימי. “זכור  לי”,  מספרת  הילדה,  “שחשנו  הקלה  בשובנו,  שכן  חלה  רגיעה  ורעם ההפצצות  לא  נשמע  עוד.  המלך  ליאופולד  עשה  הסכם  עם  היטלר,  לפיו  יהודיבלגיה  יורשו  להמשיך  לחיות  בה  את  חייהם  ויהיו  מוגנים.  כמובן,  שהסכם  זה

לא  כלל  את  הפליטים,  אך  אנחנו  טעינו  לחשוב,  שהפכנו  לבני  בית  לגיטימיים.

בספטמבר  התחלתי  ללמוד  בבית  ספר  למסחר,  כשעל  בגדי  תפור  הכוכב הצהוב.

גם  אני  סיפרתי, שכשהלכו  ל”גורדוניה”,  לתנועת  הנוער  כיסו  את  הטלאי בתיק התלוי על  הכתף. תנועת הנוער “גורדוניה”,  שמייסדה  היה א. ד. גורדון, דגלה בערכי תנועת העבודה ועודדה עליה  לארץ ישראל.

“למדתי  בבית  ספר  למסחר”,  מספרת  הילדה,  בת דודתי  הלן,  למדה  אתי .    המשכתי  בלימודיי  כשנה  וחצי  עד תחילת  1942.  המנהלת  קראה  לאחותי  ואמרה :אני  מצטערת,  את  אמנם  תלמידה  טובה,  אך,  נאסר  עלינו  לאפשר  לתלמידים יהודים  ללמוד  בבית  ספרנו.

הדוד ליאון  היה  מומחה  בייצור  פרוות .  הוא  הכין  מעילים  מפוארים

לנשים  וגברים  גרמנים,  ובכך  הציל  את  עצמו  ואת  אשתו  מרכבת  המוות ,

שהובילה  רבים  מיהודי  אנטוורפן  לאושוויץ.

בעת שהיה הדוד ליאון בתחנת  הרכבת  פנה אליו קצין גרמני,  שהכיר אותו כפרוון שהכין לאשתו מעיל.  הוא אמר לו  “אתה יהודי טוב, העלם מייד מהשטח !” הדודים  יטי  וליאון לקחו  תחת  חסותם  אותיבדרכם לבריסל ורק  אני

נותרתי  בדירה  באנטוורפן.

לקראת  החופש  הגדול,  קבלתי  זימון  למשרדי  היודנראט – ראשי  הקהילה

היהודית, שהיו נציגי  היהודים  ושימשו  כמתווכים,  שהביאו  את  דבר  הגרמנים ועזרו  בביצוע וארגון המשימות  שהוטלו  על  היהודים.  קבלתי  טפסים  לבקשת

אישור  נסיעה  למזרח  למשך  החופש  הגדול  לצורך  עזרה  בעבודה  חקלאית

 באיסוף  תבואה  והבאתה לאסם.  בת  דודתי  קבלה  את  האישור  המבוקש

ונסעה  ואני  נשארתי  בבית,  ממתינה  לקבל  את  האישור.  בבוקר  שלמחרת

הגיע  נציג  של  חברת  חשמל  לבדוק  את  המונה.  הוא  שאל  למעשיי  וסיפרתי לו  שאני  ממתינה  לאישור  של  היודנראט  כדי  להצטרף  למשלחת  הנוסעת מזרחה  לתקופת  החופש  הגדול.  הוא  פנה  אלי  בכינוי  חיבה  “גֶ’נְקָה,  אל תעשי  את  השטות  הזאת,  הגרמנים  רק  רוצים  לנצל  אתכם  על  ידי  החיילים הגרמנים  ולאחר  מכן  לשלוח  אתכן  לאושוויץ”.

בת דודתי, הלן, נעצרה על ידי הנאצים. בניסיון להתחמק מהגורל האכזרי, היא

קפצה מהרכבת שהובילה אותה למחנה הריכוז ומייד נורתה ונהרגה ע”י הגרמנים.

אני הבנתי את כוונתו והודיתי לו. באין  איש  בבית,  ירדתי  לשכן  הגוי  שגר  בקומה הראשונה  ואחותי סיפרה לו  את  הסיפור. הוא  הציע  לאחותי  לברוח.  והם ישמרו על  הדירה.

בחור  נוסף  שהיה  שם  הציע  לקחת  אותי  לבריסל.  “אם  יתפסו  אותנו”,  אמר,”שנינו  נלך  לאושוויץ”.  כמובן  שהסכמתי,  וכי  הייתה  לי  ברירה ?  הוא  נתן  לי

כובע  שכיסה  את  ראשי  ולקח  את אחותי  ברכבת  לבריסל  לבית  הדודה  יטי  והדוד ליאון.  השכן  הטוב  שמר  על  הרהיטים  עד  סוף  המלחמה  וסירב  לקבל  תשלום

על  מעשיו. ההסכם  בין ליאופולד  והגרמנים  שהבטיח  את  שלומם  של  יהודי  בלגיה  איבד את  תוקפו  בשנת  1943  וגם  הם  הובלו  להשמדה.  כך  איבדנו  את  הדודה  רגינה

ובנות  הדוד –  הלן  ואסתר  יהי  זכרן  ברוך. המשכתי  לשמור  על  קשר  מכתבים  עם  אימא , אך  הדואר  פעל  באופן  בלתי

סדיר.  אימא  כתבה  שהמצב  רע  ושהנאצים  החליטו,  שהיות  ובאוסטריה  אין

יהודים,  יישָלחו  נציגי  היודנראט  לטרזיינשטאט.  אחד  מנציגים  אלה  הציע  לה להינשא  לו  ולבוא  אתו  למחנה  זה  בו  “נחשבו”  החיים  לנורמליים.  אימא עשתה  את  הטעות  המרה  הזאת,  ועברה  אתו לטרזיינשטאט.  משם  הם  הועברו למינסק  ומאז  לא  נודעו  עקבותיה.  לא קיבלתי  ממנה  שום  מכתב  או  כל  אות חיים  וידעתי,  שאין  לנו  אימא.

הדודה  יטי  גרה  בשכונה  יהודית  ואמנם  היא  ובעלה  לא  היו  בסכנה  מיידית,אך  אם  היו  מגלים  שאנו  חוסים  בצילם,  היינו  צפויים  כולנו  להיות  מגורשים

למחנות  השמדה.  חיפשנו  דירה   אחרת,  שתהיה  באחד  הפרוורים  המרוחקים ממרכז  העיר.  במהלך  החיפושים  הגעתי  לשכונה  מרוחקת  בפאתי  בריסל,

שנקראה  “פורֶה”,  בפרבר  זה  לא  גרו  יהודים.  נכנסתי   למכולת  וסיפרתי

שאנחנו  יהודים  המחפשים  דירה.  קבלה  את  פניי  אישה  פשוטה  שלא  הייתה מודעת   לאפליה  הגזעית,  והיא  הפנתה  אותי  לבית  בקצה  השכונה.  בפרוור זה היו בתים בודדים  ולהם  שטחים חקלאיים.

בעלת  הבית  השכירה  לנו  את  הדירה  ברצון,  אך  לא  יכלה  להבטיח  לנו

ביטחון  מלא.  עברנו  לגור  בדירה  המוצעת  בקומה  התחתונה  גרו  בעלי  הבית,הדוד  ליאון  והדודה  יטי  גרו  בקומה  השנייה  ואחותי ואני  גרנו  בעליית  הגג.העירייה  חלקה  תלושי  אוכל  לבעלי  תעודות  זהות.  בתעודות  הזהות  שלנו

נרשם  שאנו  יהודים,  אך,  הפקיד  בעירייה  נתן  לנו  תלושים  ללא  הצגת

תעודת  זהות.  כמובן,  שלא  היה  לנו  כסף  לקנות  אוכל  בשוק  השחור.

בכל  פעם  הייתי  עסוקה  בחיפוש  אחרי  אוכל  שסופק  באמצעות  התלושים.

בִּתם  של  השכנים  למדה  אותנו  לנגן בפסנתר  והזמינה   אותנו  לביתה  ביום

הולדתה.  “השכנים  גדלו  חזיר  קטן”,  מספר  אריך,  “ופטמו  אותו  עד  שהגיע למשקל  של  מאה  ק”ג.  בהגיע  חג  המולד  הם  שחטו  את  החזיר  וזעקותיו

נשמעו  למרחוק.  לכבוד  החג  באו  לכבד  אותנו  בבשר  שהיה  מצרך  נדיר

בתקופת  המלחמה.  כמובן  שלא  אכלנו  את  בשר  החזיר  ולא רק  מטעמי  כשרות. לא  היה  לנו  רדיו  ובכל  פעם  ששידרו  חדשות  מן  החזית,  כגון  ניצחון  הרוסים

את  הגרמנים  בסטלינגרד,  מיד  הזמינו  אותנו  לשמוע  את  הבשורות  המשמחות.

בעל  הבית  עבד  בבית  חרושת  לייצור  סבונים  והביא  לנו  סבונים  בשפע.

בקיץ  של   1944  עברו  הכוחות  להלחם  בנורמנדי  שלא  הייתה  רחוקה  ממקום מושבנו.  רכבת,  שעברה  בקרבת  מקום,  הובילה  נשק  ותחמושת  לגרמנים שנלחמו  בחזית.  האמריקנים, שידעו  על  כך  הפציצו  את  הרכבות  מן  האוויר. היות  ולא  היו  לנו  מקלטים, רצנו לשדה של  ירקות, סמוך  לבית, לתפוס מחסה.בימי  ראשון  היינו  הולכים  לראות  משחקי  כדורגל  ולפעמים  זכינו  לראות סרט  בחינם.  השכנים  ידעו  שאנו  יהודים ,  אך  לא  הסגירו  אותנו.  הם  לא  היו מודעים  כלל  לאפליה  הגזעית  ולא  הבינו  את  פשרה.  כשהייתי  הולכת  לקנות

אוכל,  אחותי הייתה  יוצאת  בשעה  מוקדמת,  כדי  שיחשבו  שאני  תלמידה.

יום  בהיר  אחד  הגיע  הגיסטפו   לשכונה,  שמענו  דפיקות  בדלת  השכנים  ולבנו פרפר  מפחד,  ידענו  שמחפשים  אחר  יהודים.  בשיחה  בין  איש  הגיסטפו   ואחד השכנים,  אמר  הבלגי,  “איפה  יהודים,  יש  פה  רק  חזירים   ופרות”  וכולם  פרצו

בצחוק  היסטרי. חיינו  מיום ליום  ומהפצצה  להפצצה.  לגרמנים  היה פולקסוואגן  שחור  וכשראינו

אותו  ידענו,  ששוב  לוקחים  יהודים  להשמדה.

בספטמבר  1944  הגיעו  הבריטים  ואתם  חיילים  יהודים,  שבשרו  את  קץ

המלחמה. אין לתאר את  פרץ  השמחה,  שפקד  את  כולנו אחרי  כל  שנות  הסבל.

                               החיים  בבלגיה  אחרי  המלחמה

ביום  השחרור,  יצאנו  לרחובות,  טיפסנו  על  הטנקים,  שעברו  במקום  ונסענו

בג’יפים  עם  החיילים.  היינו  שיכורי  ניצחון  אחרי  כל  התלאות  שפקדו  אותנו. שכנינו  הגויים  ערכו  נשף  והזמינו  אותנו  לחגוג  אתם.  “בקרבת  ביתנו”,  מספר

אריך,  “היה  מחנה  צבאי,  בו  שרתו  חיילים  בריטיים  ואמריקנים.  הדוד  ליאון,שהיה פרוון  מקצועי,  הכין  מעילי  פרווה,  אותם  קנו  הקצינים  ושלחו  אותם

לנשותיהם  בבית.  בתמורה  שלמו  לו  הקצינים  גם  בכסף  וגם  במזון,  שסופק לנו  בשפע.  הכסף  ששולם  היה  מועט  באופן  יחסי,  אך  מחירי  המזון  הגבוהים,

כשמחיר  חבילת  חמאה  מרקיע  לשחקים,  גרמו  לכך  שסחר  החליפין  בינינו,

כשהם  מספקים  את  מוצרי  האוכל,  השתלם  מאוד.  רק  כשנה  אחרי  המלחמה, היה  מזון  בשפע  ובר  השגה.   אני  נהניתי  גם  מהמסטיקים  והממתקים  שחלקו לנו  החיילים  הכושים  האמריקאים.

למרות  שהמלחמה  בבלגיה  הסתיימה,  עדיין  נשמעו  הדי  הפצצות  ובמיוחד  טילי ה –V  1  ו – V  2  של  הגרמנים,  שרצו  לפגוע  בתחנות  הרכבת  ולעכב  את  קווי

האספקה   של  בנות  הברית.  בהעדר  מקלט  בביתנו,  רצנו  להסתתר  בשדות.  רק בחורף  של  1945  הסתיימה  המלחמה  כשגרמניה  הנאצית  נכנעה  סופית.חזרנו  לבית  של  הדודה  יטי  בבריסל.  אחותי חזרה  ללימודים  בבית  הספר  היוקרתי “ל’קול  לטאג'”  בו  למדתה עד  גיל  16″.

בהיות אחותי  בת  17,  מספרת  הילדה,  הלכה  לבית  ספר  לתפירה,  אך  הקתולים,שניהלו  את  המוסד,  התחילו  בפעולות  מסיונריות  ורצו  לקחת  אותה לכנסייה ולמנזר.  כך  קרה,  שלמרות  שבתפירה  התקדמה  יפה,  לא  היו  בה  שום  הרהורי כפירה  והעדפה לפרוש  מלימודים  אלו  אחרי  שנה.  בהיותה בת  18,  הלכה לעבוד  אצל  תופרת,  כך  שהלימודים  החלקיים,  בכל  זאת,  הועילו  לה גם במציאת  עבודה  וגם  כבעלת  משפחה,  כשתפרה  בגדים  לילדים. בתקופה  זו,  חזרנו  לתנועת  הנוער  “גורדוניה”.  שוב  היו  לה  חברות  והרגשה

שהחיים  שבים  ומחייכים  אלייה.  בתנועה  החדירו  בנו  רוח  חלוצית  וערכים

כלליים  של  חיי  צדק  ושוויון,  כמו  גם  כִּבּוּד  “העבודה”  כערך,  הגשמת

החזון  הציוני  ועלייה  לארץ  ישראל.  תנועה  זו  לא  דגלה  באורח  חיים  דתי,  אך גם  לא  באורח  חיים  אנטי  דתי.  מבחינה  זו  התאימה  להשקפת  עולמי,  שכיבדה את ערכי  הדת  מחד,  אך  לא  הייתה  מוכנה  להשתעבד  אליה  מאידך.

כחברי  תנועת  הנוער,  נפגשנו לרֹב  בְּבוּאֵד לַקָמֱפְּרֶה, יער  ובו  בתי  קפה.  חיילי הבריגדה  היהודים,  שבאו  לעזור  למשפחות  שהיו  במצוקה  אחרי  המלחמה.  הם

באו  לאתר  הנופש  בו  נפגשנו  ושם  התוודעו  לחניכי  גורדוניה.

הם  ספרו  לנו  על  ארץ  ישראל  והיישוב  היהודי  המתחדש  בה.  הם  הפליגו

בשבחה  של  הארץ,  עד  שנדמתה  בעינינו  כגן  עדן  עלי  אדמות.

כך  אחותי פגשה את  אבנר  זוננשיין.  שנינו  היינו  בעלי רקע  דומה,  באשר מוצאנו

היה  בווינה  בירת  אוסטריה.  לאחר  שנפגשו  מספר  פעמים,  היה  עליו  לעבור במסגרת  שירותו  בבריגדה,  לאיטליה.  לאחר  מכן  נסע  לאנגליה, לפגוש  את

אחותו  ברטל,  שעברה  לאנגליה,  במסגרת  פרויקט  ה”קינדר  טרנספורט”,

שהעביר  עשרת  אלפים  ילדים  יהודים  מגרמניה  הנאצית  והארצות  שכבשה,

לאנגליה.  ברטל  הייתה  צעירה  מאבנר  בשנתיים,  היא  נישאה  לארתור  ולימים עלתה ארצה  וחיה עם  בעלה וילדיהם  בקיבוץ  “מעיין  צבי”.

אבנר  שמר  אתי  על  קשר  וכתב  לי  מכתבים  בגרמנית.  בתקופת  העדרו,  בקשו עוד כמה  בחורים  יהודים  מאנגליה  את  קרבתי,  אך  הדודה  יטי  לא  ששה  לתת

לי  לצאת  ובעצם  גם  אני  לא  מצאתי  עניין  ולא  חשקתי  באיש  מהם.

אבנר  חזר  והמשיך  לחזר  אחריי ואני  נעניתי  לו  ברצון.  החתונה  נערכה  בבריסל. דודי  ודודתי, יטי  וליאון  סליפקה  ארגנו  לנו  את  אולם  החתונה.  השמחה  הייתה רבה,  אבנר  לבש  את  מדי  הצבא  ונראה  צעיר  ונאה.  אחותי קיבלה בחינם  שמלה בהשאלה  מחברה  שנישאה  לפניי.   השולחנות  היו  עמוסים  בדברי  תרגימה ופירות  ומעגל  הרוקדים  הלהיב  את  הקהל.

ביוני  1946  עלה  אבנר  עם  עוד  חברים  מהבריגדה  לארץ  באוניה בריטית.  אחותי

נשארה בבית הדודה עוד מספר חודשים בטרם עליתה ארצה.