משלים

משל הוא סיפור המעביר ו/או ממחיש מסר או מוסר השכל, מעבר לפירוש תוכן הסיפור.

בדרך כלל, הגיבורים של המשלים הם חיות שנתנו להם תכונות אנושיות (האנשה).

שלושת הממשילים (הכותבים של המשלים) העיקריים היו קרילוב, איזופוס ולה פונטיין. בנוסף, היו הרבה שימושים במשלים בתנ”ך.

המסר שמועבר במשל נקרא ‘נמשל’. בדרך כלל, הנמשל הוא אמירה מופשטת שכוללנית לגבי בני האדם.

הצרצר והנמלה, מתוך המשל ‘הצרצר והנמלה’ – איזופוס

השועל והחסידה – לה פונטיין

יום אחד שועל חביב הזמין לסעודה את חברתו החביבה, גברת חסידה.

אז בקלות רבה נערכה הארוחה בלא הכנות רבות, בכלל ללא טרחה.

דייסה צחה, דלילה ומדולדלת יצק שועל ערום ישר לתוך צלחת.

אבל מקור ארוך לחסידה אומללה- וכיצד תוכל כאן לאכול בנחת?

אז השועל, הו לץ בן לץ, את כל כלה במו פיו הארוך לבדו לבדו חיסלה.

לנקום נקם רצתה החסידה, ביקשה את השועל – יבוא נא לסעודה.

“בעונג רב” – ענה לה השועל- “לידידים כמוך לא אסרב בכלל…”

ובשעה היעודה בא לביתה של חסידה.

את סבר הפנים שיבח הוא עד מאוד וכן מצא שהתפריט באמת ראוי לשמו.

ותאבון?! שועל זאת לא יחסר .

מיד נמשך אל ריח הבשר, אשר נתח לנתחים- הוי כמה מר –

הושם בכלי שיש לו פתח צר!

מקור החסידה נכנס בו ונבר, אך לא חוטמו של שועלנו היקר …

הוא בקיבה ריקה אז אל ביתו חזר .

זנבו קיפל, אוזניו היו שמוטות כמו שיטו בו כל התרנגולות.

 מוסר השכל: “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך”.

האריה והעכבר – איזופוס

עכבר טייל על פניו של אריה שישן במאורה. התעורר האריה בכעס, תפס את העכבר בכפו והתכוון לטרוף אותו.

העכבר התחנן על חייו והבטיח לאריה שאם יחוס על חייו, הוא לא יצטער, כי העכבר ישלם לו כגמולו.

הרעיון שעכבר קטן יכול לעזור לאריה גדול כל כך הצחיק את האריה, כל הכעס שלו חלף והוא הניח לעכבר.

לא עבר זמן רב והאריה נפל ברשת שטמנו ציידים. הוא שאג בכאב והעכבר, שהכיר את השאגה, הגיע יד,

כרסם את הרשת והאריה יצא לחופשי.

“אתה רואה” , אמר העכבר , “הנה, כך יכול עכבר קטן לעזור לאריה הגדול”.

מוסר השכל: “אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו” – העכבר, למרות שהוא קטן וחלש, הוא זה שבסוף הציל את האריה הגדול והחזק.

השועל והכרם – איזופוס

שועל עבר על פני כרם ורצה להיכנס לתוכו, אך הכרם היה גדור מסביב .

הלך השועל מסביב לכרם ומצא חור בגדר.

רצה השועל להיכנס דרך החור – ולא יכול .

מה עשה?

צם שלושה ימים עד שרזה ונכנס דרך החור.

ישב השועל בכרם שלושה ימים , אכל מן הענבים עד אשר השמין .

ביקש השועל לצאת דרך החור ולא יכול .

מה עשה?

צם עוד שלושה ימים עד שרזה- ויצא.

הפך השועל את פניו אל הכרם ואמר :

“כרם, כרם ! מה יפה אתה! מה טובים פרותיך ! אבל מה הנאה ממך ?

רעב באתי ורעב יצאתי …”

“לְהַבָּא זְכֹר, נָא, הַשּׁוּעָל עוֹד טֶרֶם הַזְּלִילָה,

סוֹף הַמַּעֲשֶׂה – בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה!”

הצרצר והנמלה – קרילוב

ידידנו הצרצר ,כל ימי הקיץ שר. אך פתאום הקור הופיע, חורף אל הגן הגיע.

השמים – עננים, ועצבת בגנים… בשדות אין עוד מזון – והגיעה עת רזון.

לשירה, ניגון וזמר בא הקץ, הסוף, הגמר. ואיך אפשר לשיר שיר-ערש אם ריקה, ריקה הכרס?

מתבונן סביב צרצר ומרגיש כי צר לו צר,

אז קרב הוא בזחילה אל ביתה של נמלה: אוי שכנה טובת הלב… זה אני… צרצר רעב… המותר להיכנס וקצת אוכל לחפש?

אנא, תני לי פת דקה פן אמות בעוד דקה… זה מוזר, צרצר חבר, מה קרה לך ? ספר!

מה עשית כל הקיץ עת מילאתי את הבית? האם לא הכנת מלאי כמו כל חרק בגיא?

מה את סחה, נמלה? מה במוחך עלה? כל הקיץ – שבועות, לי היו רק הופעות. שימי לב – אני אמן !

לא היה לי רגע זמן… נו. אם כן…הרי הסברתי: שרת? אז במקום לאכול קום וצא נא במחול.

מוסר השכל: א. “לך אל הנמלה ראה דרכיה וחכם”. ב. “מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת”.

השועל והתיש – איזופוס

שועל אחד נפל לתוך באר ולא יכול לצאת ממנה. תיש, שתקפו צמא , עבר על אותה באר ובראותו את השועל בתוכה , שאל אותו, אם טובים המים. שמח ליבו של השועל למקרה שבא לידו ופתח בשיר שבח למים, באמרו , שהם מצוינים ומועילים ,והזמין אותו לרדת למטה.

התיש שהיה צמא מאוד לא הרבה במחשבות וירד לתוך הבאר.

לאחר ששבר צמאו נמלך בשועל על דבר היציאה . אמר לו השועל : ” יודע אני דרך טובה , אם רק תסכים , שנינצל גם שנינו.

הואל אפוא , והשען את רגליך הקדמיות על הקיר , זקוף את קרניך , ואני אקפוץ למעלה ואמשוך גם אותך. “

נשמע התיש ברצון לפיתויו, והשועל טיפס על גבו של התיש , על כתפיו ועל קרניו , עד שהגיע אל פי הבאר ,

ואז עלה ממנה והסתלק. וכשהוכיח אותו התיש על שהפר את ההסכם שביניהם , פנה אליו השועל ואמר:

“תיש, תיש, אילו היה לך שכל במידה שיש לך שערות בזקנך , לא היית יורד למטה , לפני שחקרת לדעת , כיצד עולים משם “

הוא הדין לגבי בני אדם נבונים, שאין להם לעשות מעשה בלי שיראו תוצאותיו מראש.

העורב והשועל – איזופוס

בוקר אחד מצא העורב פרוסת גבינה, הוא החזיק אותה במקור שלו והתיישב על העץ הגבוה ביותר באזור כדי לאכול אותה .

כך חשב העורב , יראו אותי כולם ויקנאו בי על שזכיתי בפרוסה כה יפה של גבינה . כשעמד העורב לפתוח בסעודה החגיגית , קרב אל העץ השועל ,שריח הגבינה עלה באפו .

השועל היה רעב ורצה לזכות בגבינה. עמד השועל לרגלי העץ וניסה למצוא תכסיס.

הוא התחיל לשבח את העורב ואמר לו : “מה נאה אתה ומה יפות נוצותיך ! מתאים לך להיות מלך העופות , חבל רק שקולך אינו נעים”

העורב התנפח מרוב גאווה ורצה להראות לשועל שגם קולו ערב . הוא פתח את מקורו וצרח .

וכך כמובן נפלה הגבינה מפיו . חטף השועל את הגבינה ואכל אותה .

“אכן עורב גנדרן” אמר השועל , “אולי יפה מראך , אולי ערב קולך , אבל בשביל להיות מלך העופות , צריך שיהיה גם מעט שכל בקדקוד ” .

העורב ותחרות היופי

היה היה לפני הרבה שנים עורב מכוער ושחור כזפת. יום אחד שמע העורב על תחרות יופי. העורב חשב שאולי הוא יוכל לנצח. העורב עקב אחרי ציפורים שיש להם נוצות יפות וכל פעם שנשרה להם נוצה הוא אסף אותה. בערב שלפני התחרות ניקה העורב את הנוצות שאסף וחיבר אותן לגופו. כשראו את העורב הציפורים האחרות לא האמינו למראה עיניהם. כאשר היגיע תור העורב לעלות על הבמה הבחינו כל הציפורים שיש על העורב נוצה שלהם. כשהכריזו שהעורב המנצח היגיע כל ציפור ותלשה את הנוצה שלה. ולבסוף נישאר העורב מכוער ושחור כזפת כמו שהיה בהתחלה…

האריה והארנב

פעם חיו ביער חיות רבות, וביניהן אריה רשע אחד. כל פעם שהאריה היה רעב, הוא צד חיות אחרות ואכל אותן. החיות ביער היו מיואשות. הן ניסו למצוא עצה נגד האריה הרע. בסוף והחליטו שמדי יום אחת החיות תלך אל האריה ותמסור את עצמה, כדי להציל אחרות. הן מסרו לאריה את החלטתן. הדבר מצא חן בעיני האריה. הוא לא היה צריך כבר לצוד במשך כל היום. החיות באו אליו. הוא היה מרוצה מאוד. כך התנהלו הדברים במשך ימים אחדים. אבל אז הגיע תורו של הארנב ללכת לאריה. אך הארנב לא רצה להקריב את חייו סתם, והחליט להערים על האריה ולהציל חיות אחרות. בדרכו אל האריה, לארנב צץ רעיון במוחו. הוא הלך לאט מאוד והגיע למאורת האריה באיחור רב. האריה כעס מאוד. “מדוע איחרת?” שאג. הארנב התנצל ואמר שבדרכו היה צריך לברוח מאריה אחר. “האריה הזה אמר שהוא מלך היער” סיפר הארנב. הדבר הכעיס את האריה. “אני מלך היער” אמר “ארנב, קח אותי מיד לאריה ההוא.” הארנב ואמר מיד “בוא אחרי” והלך בכוון באר ישנה שביער. האריה ילך אחריו. כשהגיעו לבאר אמר הארנב לאריה שהאריה השני גר בתוך הבאר. האריה התקרב לבאר, מוכן כבר להיאבק עם האריה השני. הוא הסתכל פנימה… ושם ראה את בבואתו שלו בתוך המים. הוא חשב שזה האריה השני ולכן התרגז מאוד ” והתחיל לנהום “גררר… נהימתו הדהדה בתוך הבאר כאילו האריה השני נוהם מולו. ואז האריה קפץ פנימה, כדי להילחם בו. האריה טבע בתוך המים שבבאר. כל חיות היער שמחו. הן הודו לארנב שהציל אותן מהאריה הרשע. “כן, ראינו” אמרו “שהתבונה חזקה יותר מכל כוח הגוף.”

עכבר העיר ועכבר הכפר – איזופוס

עַכְבַּר הַכְּפָר הִזְמִין אֶת יְדִידוֹ עַכְבַּר הָעִיר לָבוֹא לַכְּפָר לַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם. כַּאֲשֶׁר יָשְׁבוּ הָעַכְבָּרִים לֶאֱכֹל, הִגִישׁ עַכְבַּר הַכְּפָר גַרְעִינִים וְשָׁרָשִׁים. עַכְבַּר הָעִיר טָעַם מֵהָאֹכֶל וְאָמַר: “אֲנִי מַזְמִין אוֹתְךָ לָבוֹא אִתִי אֶל הָעִיר הַגְדוֹלָה לַאֲרוּחַת עֶרֶב. שָׁם תֹאכַל מֵהָאֹכֶל הַטוֹב שֶׁאֲנִי אוֹכֵל כָּל יוֹם.”
שָׂמַח עַכְבַּר הַכְּפָר עַל הַהַזְמָנָה. הִגִיעוּ שְׁנֵי הָעַכְבָּרִים אֶל הָעִיר וְנִכְנְסוּ לְמַחְסָן גָדוֹל.
עַכְבַּר הַכְּפָר הִסְתַכֵּל סָבִיב וְלֹא הֶאֱמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו: הַמַחְסָן הָיָה מָלֵא בְּשַׂקִים שֶׁל קֶמַח וְסֻכָּר וּבְסַלִים שֶׁל תְאֵנִים וּתְמָרִים.
“אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֹכֶל,” אָמַר עַכְבַּר הַכְּפָר וְרָץ לִטְעֹם תְאֵנָה.
פִּתְאוֹם נִפְתְחָה הַדֶלֶת, וְאִישׁ נִכְנַס לַמַחְסָן כְּדֵי לָקַחַת קֶמַח. “בְּרַח מַהֵר!” לָחַשׁ עַכְבַּר הָעִיר לְעַכְבַּר הַכְּפָר, וּשְׁנֵיהֶם בָּרְחוּ וְהִתְחַבְּאוּ בְּחֹר בְּתוֹךְ הַקִיר. כַּאֲשֶׁר חָלְפָה הַסַכָּנָה יָצְאוּ שְׁנֵי הָעַכְבָּרִים מֵהַחֹר וְחָזְרוּ לֶאֱכֹל.
וְהִנֵה שׁוּב נִפְתְחָה הַדֶלֶת, וְאִשָׁה נִכְנְסָה לַמַחְסָן כְּדֵי לָקַחַת סֻכָּר.
שׁוּב בָּרְחוּ הָעַכְבָּרִים וְשׁוּב הִתְחַבְּאוּ בְּתוֹךְ הַחֹר. “אֲנִי חוֹזֵר מִיָד אֶל הַכְּפָר,” לָחַשׁ עַכְבַּר הַכְּפָר,
“אֵין שָׁם הַרְבֵּה אֹכֶל, אֲבָל יֵשׁ שָׁם הַרְבֵּה שַׁלְוָה”.