עיצוב זיכרון השואה במדינת ישראל

זיכרון השואה הוא אחד הנושאים שנחשבים מרכזיים בעיצוב הזהות הלאומית היהודית וההיסטוריה הציונית.

בחוברת זו ננסה להבין מדוע תופסת השואה חלק מרכזי כל כך בתולדות המדינה ובחייה הפוליטיים והתרבותיים.

כבר במגילת העצמאות השואה מקבלת מקום משמעותי ומחברי המגילה מציינים את האירוע כאחד האירועים שמצדיקים את קיום המדינה .

הוא מהווה הוכחה לחוסר יכולתם של היהודים לחיות באופן בטוח בגלות ומכאן דרישתם הלגיטימית למדינה.

הדרישה למדינה קיבלה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה לגיטימציה בין לאומית בגלל רגשות האשמה של המעצמות על חוסר עזרתם ליהודים במהלך המלחמה ונוכח העובדה שמראות הפליטים היהודים במחנות העקורים מילאו את אמצעי התקשורת באותה תקופה.

עד סוף שנות השישים הגיעו לארץ כחצי מיליון ניצולי שואה ששרדו את המחנות והגטאות השונים ואולם, מרביתם התמקדו בשיקום חייהם האישיים בהקמת משפחות חדשות ובמציאת עבודה וכן בסיוע בפיתוח הארץ בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות.

כיצד מתייחסת החברה הישראלית לניצולים באותה תקופה

התפיסה החברתית התרבותית השלטת במדינת ישראל הייתה תפיסת כור ההיתוך שמטרתה העליונה כפי שהוגדרה ע”י בן גוריון הייתה ליצור עם אחד עם תרבות אחת- תרבות הצבר הישראלי החדש ולשים בצד את מנהגי הגולה ותרבותה.

תפיסה זו חלה על ניצולי השואה שהגיעו לארץ באותה תקופה:

במסגרת כור ההיתוך היהודים בארץ חונכו על שתי תפיסות עיקריות:

1. הניצולים שהגיעו לארץ רק לאחר המלחמה והשואה הם “אבק אדם” משום שסירבו לעזוב את הגולה ולהצטרף בזמן ליצירת החזון הציוני בארץ ישראל

2. היהודים הלכו כ”צאן לטבח” אל מחנות ההשמדה ולא ניסו להתנגד לגרמנים (למעט לוחמי הגטאות והפרטיזנים) וזוהי צורת התנהגות שמנוגדת לחלוטין למה שמקובל בחברה הציונית בארץ ישראל ומכאן שניצולי השואה “אשמים” במה שקרה להם וגורלם היה אחר אילו היו מגיעים לארץ ישראל בשנות השלושים לפני המלחמה.

רבים בחברה הישראלית הטילו ספק בסיפורי הניצולים והיו עסוקים באבל על קרבנות מלחמת העצמאות והנצחתם וזה העמיק את תחושת המבוכה של הניצולים ואת חוסר האונים שלהם.

לאף אחד לא היה פנאי לשמוע את הסיפורים שלהם.

היחידים מקרב הניצולים שזכו ליחס אחר היו לוחמי הגטאות והפרטיזנים שהלחימה שלהם הייתה צורת התנגדות יהודית שלישוב היה קל לאמץ אותה כי היא התאימה מאוד לחזון הציוני של  “היהודי החדש”.

למרות זאת החליטה ממשלת ישראל כי חובה לשמר את זיכרון השואה בדרכים שונות לדוגמא:

א.חקיקת חוקים שמתייחסים לנושא:

– חוק יום הזכרון לשואה ולגבורה 1959– שנוסח ראשון התקבל כבר ב1951 והוא קבע כי יום כ”ז בניסן יהיה יום הזכרון השנתי של מדינת ישראל לזכר קורבנות השואה- התאריך נבחר כמועד הקרוב ביותר ליום פרוץ מרד גטו ורשה – סמל ההתנגדות היהודית ( המרד פרץ בערב פסח שבו אסורים מנהגי אבל)

-חוק יד ושם 1953– החוק מסדיר את פעילות המוסד ומטרותיו,הטיל עליו את תפקיד הנצחת השואה וקבע את מיקומו ליד הר הרצל כדי לסמל את הקשר שבין שואה ותקומה.

החוק לעשיית הדין בנאצים ועוזריהם-1950 החוק התיר להעמיד לדין יהודים ולא יהודים באשמת תפקידים שמילאו ביודנראט במשטרה היהודית בגטאות ובקאפו במחנות ההשמדה-זהו חוק תקדימי משום שהוא מאפשר לבתי המשפט בישראל לשפוט אנשים על עבירות שנעשו כנגד יהודים מחוץ לגבולות המדינה.

ב. מפעלי הנצחה פרטיים:

-ארגון יוצאי קהילת..- התארגנות ניצולים על בסיס מקומי והקמת ארגוני עזרה התנדבותיים

-ימי זיכרון קהילתיים שבהם מתכנסים ניצולי העיירה או הגטו ביום השנה לחיסולו.

-הקמת אנדרטאות בבתי עלמין ובמקומות ציבוריים להנצחת הקהילות שנחרבו.

הניצולים מצדם השמיעו ביקורת על יחס החברה הישראלית בתקופת השואה ליהודי אירופה והטענה העיקרית כלפי הישוב בארץ הייתה שהם לא עשו דבר להצלת אחיהם באירופה “אתם רקדתם הורה כאשר אנחנו נשרפנו בכבשנים”.

שימו לב כיצד מתאר הסופר אהרון אפלפלד את חוויותיו בארץ באותה תקופה:

“.. למה אתה מתנכל לי? שאלתי את מינץ..למה אתה מתעב אותי?

אני פשוט לא סובל את התנהגותך, ענה לי..

עליך לעבוד בשדה להשתזף ולהתכסות אבק.. שכח את המחנות זה ייטב לך ולכולנו.

אני שוכח,לאמיתו של דבר כבר שכחתי,עניתי לו..

ייתכן ששכחת אבל דבר זה אינו ניכר בך, אתה חיוור תנועותיך זהירות לעולם אינך הולך באמצע הדרך..”

בסרט שלפניכם מתוארת החוויה של ניצולי השואה בשנות החמישים:

וסיפור הקמת מוזיאון יד ושם:

היחס לניצולי השואה ולנושא בכלל היה מלווה בשתי פרשיות שנויות במחלוקת שהתרחשו באותה תקופה:

א.חתימת הסכם השילומים עם מערב גרמניה 1952:
בשנות החמישים גרמניה המערבית עדיין נתפסה כארץ מקוללת שאין לקשור עימה יחסים דיפלומטיים ואולם, בעקבות סדרת פגישות בין בן גוריון וראש ממשלת גרמניה אדנאור ,גרמניה התחייבה לפצות את הניצולים פיצוי כספי על הסבל שנגרם לו בתקופת השואה.
בארץ פרצה מחלוקת גדולה סביב אישור ההסכם ועצם המגע עם גרמניה.
התומכים בהסכם- אנשי מפא”י טענו כי
1.הכסף יעזור לקליטת העלייה ויציל את ישראל מקריסה כלכלית-מדינת ישראל נקלעה לקשיים גדולים עקב מלחמת העצמאות וקליטת העלייה ונקט במדיניות של צנע והכסף מגרמניה הוא תנאי הכרחי לחילוץ המדינה ממצבה הכלכלי הקשה.
2. כדאי להעזר בגרמניה הדמוקרטית שמעמדה באירופה הולך ומתחזק ולקשור איתה קשרים וכי קיים סיכוי שאם לא תפתח במו”מ ישיר עם גרמניה לא תזכה לפיצויים לעולם.
3. זו חובתה המוסרית של גרמניה לעזור בקליטת העולים ובמיוחד פליטי השואה ואסור לתת לה להנות מרכוש קורבנות השואה.
4. חיזוק מעמדה של מדינת ישראל כנציגה היחידה של העם היהודי וכיורשת הלגיטימית של קורבנות השואה וחובה על המדינה לתבוע תמורה לרכוש היהודי שנגזל בשואה.

טענות המתנגדים: אנשי חירות ומפ”ם:
1. צעד זה גורם לאובדן כבודה הלאומי של ישראל
2. הצעד יתרום להתחלה של תהליך שכחה וסליחה לפשע שעליו אסור לסלוח.
3. תומכי הקומוניזם (מק”י ומפ”ם) טענו שהסכם השילומים הוא יוזמה של טרומן נשיא ארה”ב מטרתו להכשיר את גרמניה החדשה לקראת חזרה למשפת העמים וזאת ע”י הסכם עם ישראל.
לאחר הפגנות סוערות סביב בניין הכנסת הוא אושר ונחתם בספטמבר 52 והיה לו מרכיב חשוב בייצוב כלכלת ישראל ובהחרפת הפערים הכלכלים בין אלו שקיבלו פיצוים ובין אלו שלא קיבלו.
השפעת הסכם על ישראל:
1. קידום כלכלי שלישראל והוצאתה מהמצוקה כלכלית,הכספים סייעו לקליטת העלייה ולבניית תשתיות כלכליות למדינה חדשה.
2. קידום תהליך הפיוס עם גרמניה
3. העלאת נושא השואה לדיון ציבור ראשון בחברה הישראלית סביב הנושא האם מותר לסלוח לגרמניה.
4. הנושא הסוער היה מבחן עליון ליציבות הדמוקרטיה הישראלית והוא עבר בהצלחה, שכן החלטת הרוב כובדה.

ב.משפט קסטנר

הפעולות שעשו ישראל קסטנר וחבריו בועד העזרה וההצלה בבודפשט למען הצלת יהודי הונגריה שכללו בין היתר ניסיונות לעסקות משאיות תמורת דם עם הימלר ואייכמן, עוררו ביקורת רבה על קסטנר וחבריו מצד יהודי הונגריה שהאשימו אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהסתרת הפתרון הסופי מיהודי הונגריה ומנע מיהודים שיכלו לברוח את הבריחה.
הם טענו כי הוא ארגן את הרכבת כדי להציל את מקורביו בתמורה לשילוח מאות אלפי יהודים לאושוויץ.

כמו כן הם תקפו על כך שהגן על כמה מפקדים נאצים בזמן משפטי נירנברג .
בראש המתנגדים לקסטנר היה מיכאל גרינוולד ומאחר וקסטנר היה איש מפא”י ועובד מדינה החליט היועמ”ש חיים כהן לתבוע את גרינוולד על הוצאת דיבה .

עורך דינו של גרינוולד שמואל תמיר איש “חירות” הפך את המשפט לכתב אשמה נגד ההנהגה היהודית בשואה ונגד בן גוריון והתבטא בצורה קיצונית ובוטה כנגד מעשיהם של קסטנר וחבריו בהונגריה והפך את המשפט לכתב אשמה חריף נגד קסטנר שהפך ממציל לבוגד.
בפסק הדין טען השופט בנימין הלוי כי “קסטנר מכר את נשמתו לשטן” ואילו גרינווולד זוכה מרוב סעיפי האישום פרט להאשמה שהאשים את קסטנר ולפיה הוא היה שותף לגזל הרכוש היהודי בשואה.
המדינה הגישה ערעור לבג”צ שהתקבל והשופט שמעון אגרנט קבע כי אין לשפוט את מעשיו של אגרנט מתוך התקופה עצמה וללא מה שאנו יודעים היום והוא טוהר לחלוטין וגרינוולד נמצא אשם בהוצאת דיבה.
ישראל קסטנר לא זכה לשמוע את זיכויו משום שנרצח ע”י מתנקש ב4.3.57.
ככל שחלפו השנים והעמיק המחקר ונחשפו עדויות נוספות על אפשרויות הפעולה וההצלה של יהדות הונגריה בשואה, גברו ההבנה וההערכה לפועלו של קסטנר שגילה תעוזה בלתי רגילה בזמן שניהל מו”מ עם הפושעים הנאצים וזכה להציל 1685 יהודים.

רק בראשית שנות השישים החל שינוי ביחס המדינה והחברה הישראלית לניצולי השואה ולזיכרון השואה וזאת על רקע משפט אייכמן:

הנה תקציר האירוע:

אייכמן היה מראשי מנגנון ההשמדה הנאצי ובתום המלחמה ברח יחד עם פושעים נאצים רבים לדרום אמריקה ומצא מקלט בארגנטינה והסתתר תחת שם בדוי. במהלך שנת 1960 הוא נלכד ע”י אנשי המוסד והובא לישראל והוחלט להעמידו לדין על פשעים נגד האנושות ונגד העם היהודי.

הארוע הובא לידיעת הציבור ב23.5.60 בידיעה שמסר בן גוריון בכנסת על תפיסת אייכמן והבאתו לישראל וזה עורר התרגשות עצומה בארץ והמשפט נוהל כאירוע לאומי היסטורי וחינוכי ,הדיונים היו פתוחים לציבור הרחב דיוני המשפט נסקרו בהרחבה ברדיו ובעיתונות ותלמידים בביה”ס האזינו לו כחלק מסדר היום הלימודי שלהם.

היה זה אירוע שעמד במשך זמן רב במרכז תשומת הלב הציבורית והפך את השואה מעניין פרטי לעניין ציבורי.

להעמדת אייכמן לדין ולהפיכת המשפט לפומבי היו שתי מטרות:
1. לגולל את סיפור העם היהודי בשואה למען אזרחי המדינה ולמען בני הנוער.
2. רצון להדגיש את הלקח שנלמד מהשואה כי העם היהודי זקוק למדינה וקיומה של מדינה מבטיח שהאירוע לא יחזיר שנית
המשפט היה ייחודי וקבע תקדים משום שמדינת ישראל העמידה לדין פשע שביצעה פשעים נגדה בטרם הוקמה ופשעים אלו לא נערכו על אדמתה ולא כוונו אל אזרחיה באותה תקופה.
במהלך המשפט הופיעו מאות עדים שהיו ניצולי שואה וסיפרו את סיפורם ,בהכרעת הדין אייכמן הואשם בשפעים נגד העם היהודי ובפשעים נגד האנושות,להגנתו טען אייכמן כי ציית להוראות הממשלה בלבד ולא החליט על דעת עצמו.
אייכמן נידון למוות בתלייה ביום 31.5.62 ואפרו פוזר מחוץ למיים הטריטוריאליים של ישראל.

כיצד השפיע המשפט על החברה בארץ:
א. המשפט הפנה תשומת לב את ניצולי השואה שחיו בארץ ושינה את יחס הציבור אליהם.

ב. העדויות היו עוד שלב שעברו הניצולים בהתמודדות עם הכאב והעבר והם עוררו הזדהות והתעניינות של הציבור בארץ בניצולים ובמה שעבר עליהם.

ג. המושג “ששת המיליונים” קיבל מימד שונה עקב העדויות של כל עד ועדה במשפט.

ד. העדויות המחישו כי כל אחד מהנרצחים הוא אדם פרטי עם שם וסיפור חיים.

ה. המשפט עורר ויכוח בארץ האם היישוב בארץ עשה הכל כדי להציל את היהודים באירופה הכבושה והאם קלטו אותם כנדרש שאלו הגיעו ארצה.

ו. בעקבות המשפט החלו לצאת כבר ב1963 משלחות של בני נוער לפולין ביוזמת ניצולי שואה וזאת כהפגנת המשכיות של העם היהודי והבעת הזדהות עם הנרצחים ,המסעות הופסקו ב67 כאשר נותקו היחסים בין ישראל לפולין.

ז. משרד הביטחון החל להעניק את אות הלוחם בנאצים לאלו שלחמו נגד הנאצים בגטאות ובמחנות.

ח. החלו להיכתב יותר ויותר אוטוביוגרפיות של ניצולים , ונכתבו יצירות ספרות על השואה .

כיצד מתייחסת חנה יבלונקה לסיפור המשפט בספרה “ילדים בסדר גמור- ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ בשנים 1948-1955”

“ילדי דור המדינה שרבים מהם גדלו בבית של ניצולי שואה היו מודעים לכך שבמשפחותיהם אין כמעט דודים ודודות סבים וסבתות אלו שראו את אמם נצמדת לרדיו בצהריים ואת אביהם מצטרף אליה בערב ושניהם מאזינים ל”מדור לחיפוש קרובים” לפעמים עם עט ונייר בידיהם..

הם לא הכירו את הברכה שבקיומם של סבא וסבתא כי לא היו להם..והנה דווקא המשפט חשף את השבריריות של המבוגרים, הסוד שלהם פוענח..הזמן שבו דיבר גדעון האוזנר (התובע במשפט) היו הפעם הראשונה בחיי שבו ראיתי את אבי עומד בדום עם פרצוף מושפל ודמעות..ראיתי את אבא בוכה..אבא הקשיב כל יום בצהריים לשידורים מהמשפט ואחר כך הולך לחדר השינה ומעבר לדלת הסגורה שמעתי יבבות חנוקות…”

המשפט שינה כאמור את היחס לניצולי השואה והסופר חיים גורי כתב על כך ב1962:

“חייבים אנו לבקש מחילה (סליחה) מרבים מספור אשר שפטנו אותם בליבנו ,אנו אשר היינו מחוץ למעגל ההוא.

אנו שפטנו אותם לא פעם בלי ששאלנו את עצמנו האם יש לנו זכות לעשות זאת.”

החל משנות השבעים חלה עלייה בנוכחות השואה בשיח הציבורי בתחומי התרבות התקשורת ותוכניות הלימודים וכן בשיח הפוליטי:
1.שורת האירועים הבטחוניים שעברו על אזרחי המדינה בשנות השישים והשבעים בהם מלחמות ופיגועי טרור שהגבירו את החרדה לקיום המדינה והשיח הציבורי חזר והשווה בין האירועים הללו והניסיון להשמיד יהודים בשואה.

2.מלחמת יום הכיפורים העלתה את החרדה לשיא חדש ומשה דיין ביטא זאת היטב שהשתמש בביטוי חורבן בית שלישי כדי לתאר את המצב בחזיתות בפתיחת המלחמה.
תמונות החיילים הישראלים המובלים בשבי ניפצו את תודעת הישראלי הבלתי מנוצח והבהירו כי עדיין מרחפת סכנה מעל העם היהודי.

3.אחד השינויים המרכזיים היה בתחום תוכניות הלימודים בתי הספר ושילוב הנושא כנושא נפרד בתוכנית הלימודים ובמיוחד הודגש נושא מאבק ההישרדות היום יומי ולא רק המרד בגטאות.

4.בתוך יד ושם נפתח ביה”ס המיועד להשתלמות מורים בנושא השואה ומשנת 1988 חזרו המשלחות של בני הנוער לפולין .

5.בשיח הפוליטי יש שימוש נרחב בנושא השואה ורבים מהפוליטיקאים מדביקים ליריביהם את הכינוי נאצים ומתייחסים לכל ביטוי של אפליה כגזענות נוסח היטלר
מנצלים את הטראומה ופוגעים בזכר הנספים והכל מתוך מטרה להצדיק עמדות.

6.הנחלת זיכרון השואה היא היום חלק ממאבק נגד מכחישי השואה שקמו בשנים האחרונות ומנסים להוכיח בצורה מדעית שהשואה לא הייתה,יש מדינות וגופים שמשתמשים בהכחשת השואה כדי לשלול את עצם הלגיטימיות של קיום מדינת ישראל- ב1986 נחקק בכנסת חוק “איסור הכחשת השואה-” הקובע עונש מאסר של חמש שנים על מי שיכחישו את המעשים שביצעו הנאצים ביהודים או כלפי האנושות,החוק התייחס גם לכאלו שימעיטו בערך מעשים אלו.

7. החל משנת 2004 בעקבות יוזמה ישראלית קבע האו”ם כי יום שחרור מחנה  אושוויץ ע”י הצבא האדום 27.1. יהיה יום השואה הבין לאומי והוא יצויין ברחבי העולם. כמו כן, הצהיר האו”ם כי הוא מתנגד להכחשת השואה ויפעל להנחיל את לקחיה במדינות השונות.

לסיכום המשדר הזה שסוקר את נושא זיכרון השואה בעולם:

וביחסי ישראל גרמניה:

בקישור הזה

ועוד סרטון שנותן סקירה על יחסי גרמניה ישראל

ועוד משהו על הכחשת השואה

והנה הקישור לכל הכתבה

כתבה על מכחישי שואה