שורשים-מעין יחיאלי

עבודת שורשים-מעין יחיאלי

על עצמי-

שמי מעין, מקור השם הוא מים זורמים וקראו לי ככה מכיוון שאחותי אהבה את השם ומאוד רצתה שלאחותה הקטנה יקראו בשם זה. להורי קוראים שני ואיל ויש לי שתי אחיות- דניאל ומיכל ואח אחד-תומר. נולדתי ב-20.1.2007, בבית חולים איכילוב. באותו הזמן משפחתי גרה בתל אביב.

בני משפחתי חושבים עליי שאני ילדה טובה, עוזרת תמיד, אחות טובה ונהדרת. משקיענית וחכמה.

חברי חושבים עליי שאני ילדה נחמדה, עוזרת לזולת, כיף להיות בסביבתי, מצחיקה, תמיד שמחה, חכמה ויפה.

אני חושבת על עצמי שאני יודעת להשקיע, משתדלת תמיד להתנהג יפה לכולם, אופטימית וחברותית.

משפחתי אני עברנו לתל אביב כשהייתי בת שנה. עד גיל שלוש לא הלכתי לגן. אני זוכרת את עצמי, כשהגעתי לגן ומאוד התרגשתי וגם פחדתי. כל הילדים בגן קיבלו אותי יפה והרגשתי שאין ממה לפחד. ביום הראשון בבית הספר, כיתה א’, פחדתי מאוד אך כבר כשהגעתי עם חברתי מהגן, הכרנו שתינו חברות חדשות. ביום הראשון בחטיבה, חששתי פחות מאשר ביום הראשון ביסודי. הלכתי עם חברות שלי והרגשנו בטוחות יותר.

כשהייתי קטנה אהבתי לקרוא, לשחק עם חברות שלי

מפי ההורים- “מעין התחילה ללכת ולדבר בגיל שנה והמילה הראשונה שאמרה הייתה ‘אבא’. היא קראה לדניאל (אחותי), ‘אל’. אהבה לשחק בחדר המשחקים עם הברביות.”

אני ומשפחתי- משפחתי ואני אוהבים ליסוע לטייל בארץ ובחו”ל. בכל יום שישי אנחנו נוסעים לסבתא (בעבר גם סבא), לעשות קידוש עם הדודים והדודות מצד אמא ואוכלים ארוחת שישי. הייתה לנו חתולה, ג’ינג’ר, שקיבלנו מחברים וכל המשפחה מאוד אהבה אותה.

בחג הפסח, אנחנו מתארחים אצל סבא וסבתא מצד אבא, ובכל שנה, כמו מסורת, אנחנו משחקים במשחק שסבא שלי לימד אותנו עם אגוזים.

אירוע ראשון- שאותו אני זוכרת מאוד טוב- קיבלתי את החתולה שלי. תמיד קיוויתי לקבל חיית-מחמד, וכשאבי הביא את ג’ינג’ר הביתה, נורא התרגשתי ולא האמנתי למראה עיניי.

אירוע שני-, טיסה לארצות הברית עם משפחתי. כשהייתי בת 3, טסתי לאמריקה. אני זוכרת את האירוע הזה כאירוע משמח ונהניתי בטיול.

משפחה גרעינית-

ראיון עם אמי:

שמי שני, נולדתי 197011 בקריית שמונה,ישראל.

מקור השם “שני” הוא מן התנ”ך ומשמעותו צבע אדום. קיבלתי את שמי מכיוון שבבית היולדות אמי שמעה אותו לראשונה ואהבה את השם, לכן קראה לי כך. שם משפחתי מבית אבי הוא תמסוט. עם שם זה אבי עלה לארץ ממרוקו.

למדתי בסמינר הקיבוצים, תואר בלשון וספרות וכיום אני מורה בבית ספר יסודי.

שרתי בצבא בתור פקידת לשכה במפקדת יהודה ושמרון ונהניתי מאוד לשרת את המדינה שלי. שפת הדיבור בבית הורי הייתה עברית והוריי דיברו ביניהם ערבית בכדי שלא נבין על מה הם משוחחים. יש לי עוד שלושה אחים: אח בכור ששמו יהודה, בן 50. אחות גדולה ששמה רחל, בת 48. אחות קטנה ששמה קרן, בת 40.

גדלתי בתל אביב, היינו חבורת ילדים שאהבה לבלות את זמנה מחוץ לבית בעולם של משחקים ודמיון בתקופה שבה לא הייתה אפשרות לצפות בטלוויזיה ולשחק במחשב. שיחקנו קלאס, תופסת, 5 אבנים, מחבואים, משחקי כדור ועוד. קיבלתי חינוך חילוני בבית הספר ובבית גידלו אותי על ערכי המסורת. בילדותי אהבתי לאסוף פרחים יפים ולייבש אותם בין דפי הספרים. אהבתי לאסוף כרטיסי ברכה מצוירים.

את בעלי הכרתי במסיבה של חברים משותפים ומאז דרכינו לא נפרדו. משמעות המושג “בת מצווה בעיני” הוא להיכנס אל עולם המבוגרים, לדעת לקחת אחריות על מעשי מכיוון שבגיל זה אני מספיק בוגרת ועצמאית. חגגתי את בת המצווה שלי בבית הורי. ערכתי מסיבה גדולה לילדי כיתתי. במסיבה שיחקנו משחקי חברה, אכלנו ממתקים לרוב והתרגשתי מאוד. אני זוכרת שקיבלתי מתנות יפות ושמחתי בהן.

השירים הזכורים לי בילדותי היו של עוזי חיטמן, כגון “אלוהים שלי”, שירי פסטיגל, ושירי דיסקו לועזיים. המשחקים ששיחקנו היו חמש אבנים, מחבואים, תופסת וכו’.

מאכל מיוחד שעד היום נהוג בבית הורי הוא ה”מופלטה” שנהוג לאכול במימונה- ערב סיום פסח. לסמלים היהודיים, לחגים יש משמעות מאוד מיוחדת בעיני. כל חג מביא איתו ריחות, צבעים ומטעמים שונים שאני אוהבת לאכול. אני מקווה שאוכל להעביר לילדיי את אופי החגים והמנהגים שרווחו בבית הוריי

ראיון עם אבי:

שמי איל, והוריי נתנו לי את שמי כי איל הוא חיה חזקה ובעלת קרניים  מרשימות. נולדתי ב 196479, חיפה, ישראל.

למדתי בבית ספר יסודי ארזים, כיתות א’-ו’, מכיתה ז’-יב’ בתיכון עיוני י’- אליאנס תל אביב. לאחר הצבא התחלתי בלימודי תואר ראשון בסטטיסטיקה וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1995 התחלתי בלימודים לתואר שני במנהל עסקים.

בסיום לימודי התיכון, התגייסתי לצה”ל והתנדבתי ליחידת צנחנים מובחרת במשך 5 שנים.

יש לי אחות אחת ושמה דלית, בת 49. עד גיל שנתיים גרתי בחיפה ועברנו לגור בניו יורק, במשך 4 שנים ללימודי הדוקטורט של אבי.

במהלך שהותנו בארה”ב, התחברנו עם מספר משפחות ישראליות שחלק מהאבות למדו ועבדו עם אבי באוניברסיטה.

אני זוכר לטובה את חודשי החורף בהם ירד הרבה שלג, בשונה מישראל, והיינו משחקים עם כל ילדי השכונה ברחוב עם מזחלות ואנשי- שלג.

חזרנו לארץ כשהייתי בן 7. נכנסתי ישר לכיתה ב’ והיה לי קשה כיוון שלא למדתי עברית כל השנים. עם חבריי בארץ הייתי משחק הקפות, “דודס”, פינות, וסטנגה (כמו כדורגל). עד גיל 9 לא היה למשפחתי רכב. כשאבי קנה את הרכב הראשון, מילאנו אותו בבלונים והתלהבנו מאוד מהרעיון החדש.

מכיתה ז’ הייתי הולך עם חבר שלי ברגל לבית הספר וגם בחזרה, חצי שעה כל כיוון. אחר הצהריים היינו הולכים לקאנטרי השכונתי, לשחק טניס ולשחות בבריכה. בביתי קיבלתי חינוך חילוני- ציוני שכן נהגנו לטייל המון ברחבי הארץ בשבתות ובחגים. מנהג קבוע של משפחתי היה לנסוע לסיני (9 שעות נסיעה) ולישון באוהלים על החוף בדהב ובנואבה. הכרתי את אשתי, שני במסיבת יום הולדת של חברים משותפים. עד היום אנחנו נשואים, 21 שנה ומגדלים 4 ילדים.

כיום אני עובד בחברה לייעוץ כלכלי והנדסי הממוקמת בירושלים ונקראת “ערך בע”מ”.

בר מצווה בשבילי הוא אירוע המאפיין מסורת יהודית שבו חל המעבר מילד קטן, לנער בוגר יותר ואחראי. חגגתי את אירוע זה עם המשפחה המורחבת וחבריי הקרובים שכן סבי היה מאוד חולה ויום לאחר חגיגות בר המצווה, הוא נפטר בגיל 59.

כילדים היינו נוהגים לחגוג את כל החגים ובאופן קבוע כל ילדי השכונה היו בונים יחד סוכה מעצים ומסמרים, דבר שהיה לוקח מספר ימים. בפורים הוריי היו חוגגים את החג במסיבת תחפושות וריקודים של כל החברים של הוריי וילדיהם יחדיו כאשר כל שנה המסיבה הייתה בבית משפחה אחרת.

ראיון עם אחותי הגדולה-

קוראים לי מיכל, נולדתי ב-23.4.2003. שמי בא מהתנ”ך.

אני בכיתה י”א.  אני אוהבת להפגש עם חברות, לצלם, לבשל, לקרוא ספרים  לשמוע מוזיקה ולעשות ספורט.

מיכל ילדה חכמה, ורישה ואחות שתמיד עוזרת לי ותומכת בי. אנחנו אוהבות לרוץ ביחד, ודבר ובעיקר ליראות סדרות וסרטים.

ראיון עם אחי הגדול:

קוראים לי תומר, נולדתי ב 2005114 בתל אביב. פירוש השם הוא מעץ התמר, שהוא עץ גבוה, חזק ואיתן.

אני בכיתה ט’ ואני אוהב לשחק כדורסל, להתאמן בג’ודו, לנגן בפסנתר, לשחות בבריכה ובים ולקרוא.

עם מיכל אני אוהב ללכת לספורטק, לשחק כדורסל ולרוץ בפארק.

תומר ילד חכם, ספורטאי מצטיין, חברותי ואח מדהים. הדבר המיוחד שיש בתומר הוא שתומר לא דואג אף פעם, והוא מפנה זמן לכל דבר- לכדורסל, לג’ודו, לפסנתר, לחברים וללימודים, מה שמדהים אותי בכל פעם.

ראיון עם אחותי הבכורה:

שמי דניאל, נולדתי ב 1997922 בתל אביב. פירוש השם הוא מהתנ”ך. שירתת בצה”ל, בהגנה אווירית.

מעין ואני אוהבות לשמוע מוזיקה ביחד ולבשל ביחד לכל המשפחה. כשלאחת מאיתנו יש בעיה אנחנו מתייעצות אחת עם השנייה, עוזרות אחת לשנייה תמיד. שתינו הבוגרות בבית ומשתינו מצפים ליותר.

דניאל אחות מדהימה, תמיד היא עוזרת לי והיא האחות הגדולה בבית- ממנה אני לוקחת דוגמא. אני רוצה להצליח כמוה ומקווה שנמשיך להיות חברות כאלו טובות.

משפחתי המורחבת –

ראיון עם סבי, אבא של אבא:

נולדתי ביום שישי, כ’ אלול תרצ”ג (27 באוגוסט 1937) בבית החולים בלינסון.

גרתי בילדותי בשכונה הכי מזרחית בתל אביב, “קריית מאיר”. מזרחה לביתי היו רק שדות של ערבים וחלקות אדמה שהיו הופכות לביצות ענקיות בכל חורף. מרחבים אלו היוו את “גני השעשועים” של הילדים בשכונה. שם שיחקנו כדורגל באביב ובקיץ, בימי החורף היינו חוזרים הביתה ממשחקינו כשבגדינו- למורת רוחם של ההורים- חומים מבוץ.

המצב הכלכלי בילדותי היה קשה: דרתי עם הוריי בחדר אחד, לא גדול, בדירה בת שני חדרים, כשבחדר השני גרה משפחה נוספת. בכל בוקר היו ששת הנפשות בדירה נזקקות לבית השימוש ולאמבטיה היחידים. בחורף היינו הילדים תופסים קרפדות ומביאים אותן לקופת חולים “זמנהוף” ומקבלים גרושים בודדים על כל צפרדע שהבאנו למעבדה. את הקורקינטים בנינו בעצמנו מקרשים שאספנו. בגיל 13 עברתי עם הוריי ל”ארמון”- דירה בת שני חדרים רק לנו. בעיני היה זה ארמון.

יחסי ללימודים היה כשל כל תלמיד אז ועכשיו: מטלה שניכפת עלינו (הילדים). הייתי תלמיד מוכשר וקצב הלימוד היה איטי עבורי.

בבית הספר התיכון, שהלימודים בו ארכו 4 שנים, למדתי במגמת הלימוד הריאלית הנוטה למקצועות המתמטיקה והפיזיקה. דומני שאהבתי במיוחד את מקצוע הגיאומטריה וכן הפיזיקה.

עם סיום הלימודים בתיכון ולאחר מבחני הבגרות, התגייסתי יחד עם גרעיני מתנועת “השומר הצעיר”, לנח”ל. במשך שירותי הספקתי לצנוח כ-20 פעם וכל צניחה הייתה חוויה מחודשת ומרתקת.

עם תום השירות הצבאי חזר הגרעין והצטרף לקיבוץ גבולות שם שהיתי 3 שנים. סוף סוף הרגשתי את שקראתי בילדותי: “החורשים בדמעה ברינה יקצורו”.

באותה עת התחברתי גם למי שתהיה אשתי, יעלה, אשר הייתה חברת גרעין גם היא, ולצערי חיי הקיבוץ לא היו לרוחה והיא עזבה אותו וחזרה העירה. לאחר שנה עזבתי גם אני את הקיבוץ ונשאתי ליעלה.

החלטתי ללמוד בטכניון הנדסת תעשייה וניהול. כשסיימתי תואר ראשון (כתלמיד המצטיין של המחזור), השלמתי תואר שני בחקר ביצועים בטכניון. התאהבתי בתחום ואז זכיתי מלגת לימוד מכובדת ללימודי דוקטורט באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק. עם תום לימודי לתואר ראשון נולד בני הבכור, איל (אבי), ושנתיים לאחר מכן נולדה בתי, דלית.עם כל המשפחה נסענו לניו יורק. לימודי הדוקטורט ארכו 3 שנים והצטרפתי כמרצה לאוניברסיטת NYC. לאחר שנתיים הוצעה לי מישרת מרצה בכיר באוניברסיטת תל אביב המתפתחת, אז חזרנו כל המשפחה למולדת.

מאז ועד היום, יותר מ- 40 שנה, אני עוסק כפרופסור באוניברסיטת תל אביב בתחום של חקר ביצועים, תחום מרתק ואתגרי הבנוי על יסודות מתמטיים.

כיום אני מבורך ב- 7 נכדים מדהימים להם אני מקדיש זמן ומחשבה רבים. אני מקווה להיות בריא ולהמשיך בעיסוקי האקדמאי המרתק עד סוף ימי.

ראיון עם סבתי, אמא של אבא:

נולדתי ב 1938518 בבית חולים בילינסון. גרתי ברחוב דיזנגוף בתל אביב, כשרוב הרחוב היה מגרשים ריקים, רק פה ושם היו בתים. סבי היה קבלן באותה תקופה והוא בנה את הבית בו גרנו. מכיוון שאבי עזר לו קיבלנו דירה. אבי עבד ברפיח במחנות של הבריטים והיה מגיע רק לסופי שבוע. היו לי שתי סבתות ושני סבים בניגוד לכל שאר הילדים שאיבדו אותם בשואה. אמי הייתה מאוד צעירה ושתי אחיותיה עזרו לה לגדל אותי. למדתי בבית ספר עממי נס ציונה. בגיל 9 הכריזו על מדינת ישראל. אני זוכרת את הריקודים ברחובות לאורך כל הלילה. עוד קודם לכן וגם בהמשך, אבי היה חבר ב”הגנה” ובעת הכרזת המדינה הייתה הקלה גדולה בבית כי הבריטים הפסיקו לחפש אותו. בגיל 10 נכנסתי לשומר הצעיר עם מרבית חבריי ותנועת נוער זו סיפקה לי הרבה הנאה, חינוך וערכים.

המצב הכלכלי בארץ ובמשפחה לא היה טוב, אבי היה עובד לסירוגין- לא תמיד הייתה לו עבודה אבל אנו הילדים (יש לי עוד אח בשם יאיר) לא הרגשנו מחסור אף על פי שהמצב לא היה מזהיר.

בלימודים עשינו את מה שנדרש מאיתנו בלי התלהבות מרובה. לאחר התיכון למדתי בסמינר הקיבוצים ואח”כ המשכתי והשלמתי את כל הקורסים וההשתלמויות המתאימות והתחלתי ללמד באוניברסיטת תל אביב במחלקה ללימודי עברית בה לימדתי עד צאתי לפנסיה. עברו דרכי בסטודנטים רבים מארצות שונות שהיה עליהם ללמוד את השפה העברית. היה לי סיפוק רב ובנוסף להיותי מורתם, הם נעזרו בי גם בקליטה בארץ.

בצבא התגייסתי לנחל, כלומר הייתי עם כל חבריי מהתנועה. במסגרת הצבא הייתי גם בקיבוץ גבולות ולאחר מכן עזבתי את הקיבוץ ונישאתי לבעלי, אורי.

אני מסתכלת לעתיד המדינה כשאני חושבת על נכדי ומלווה אותם בהתפתחותם לשביעות רצוני הרבה.

ראיון עם סבתי, אמא של אמא:

שמי מזל (מלי), נולדתי בשנת 1947 במרוקו בעיר מוגדור. זכור לי מילדותי שאבי, ניסים, היה מורה והיה מביא ילדים לביתנו ומלמדם תלמוד תורה. אמי נפטרה כשהייתי בת 5 ושמה היה רחל. גדלתי עם אבי ועם אמי החורגת- רינה, שנולדו להם עוד 7 ילדים. הייתי ילדה רגילה לחלוטין, וגם תלמידה רגילה. למדתי בבית ספר יעקוב והיו לי הרבה חברות. עם שתיים מהן, שמחה וסטלה, אני עדיין שומרת על קשר. אנו נפגשות לעיתים ומעלות זיכרונות מהילדות, שכן למדנו באותו בית הספר וגדלנו באותה השכונה. לא שרתי בצבא מכיוון שהייתי דתייה. לא למדתי לימודים נוספים לאחר התיכון ואף בתיכון בקושי למדתי. היה לי קשה מאוד ללא אמי ואמי החורגת לא השקיעה בי במיוחד, היו 11 ילדים בבית והיא חשבה קודם על ילדיה שלה ואחר כך עליי ועל אחיי האמתיים. בין כה וכה היה מחסור בכסף, מחלות, והיה קשה לתחזק משפחה גדולה כשיש רק גורם מפרנס אחד וגם אבי לא הרוויח מספיק כדי לפרנס אותנו בכבוד. בגיל 7 עליתי לארץ עם אבי ואחיי. אני זוכרת שכל ארוחת ערב אבי היה מכריז ומבטיח לנו שרגע אחרי הקמת מדינת ישראל הוא לא יישאר במרוקו ויעלה לישראל. ואכן בשנת 1955, 7 שנים לאחר הקמת המדינה, עלינו לאוניית תיאודור הרצל והיה לנו מאוד קשה שם. כל הזמן חליתי במחלת ים. עצרנו בצרפת ומשם לארץ ישראל. אני זוכרת גם שלאבי היה מאוד קשה לאסוף מספיק כסף כדי לעלות על האונייה. אסור היה לצאת ממרוקו, אבל אבי מכר את הבית, הרהיטים, הבגדים ואנחנו לקחנו רק מזוודות קטנות איתנו. בגיל 16.5 את אהבתי הראשונה, יוסי, ואחרי חצי שנה התחתנו והקמנו משפחה. אחרי שהבאתי את ילדיי לעולם טיפלתי בהם כל חיי, כי חוויתי על בשרי את ההזנחה כל ילדותי ונעוריי. בעלי פירנס אותנו בכבוד, סדרי העדיפויות שלי לא השתנו ואני דוגלת בערכיי ומאחלת לכל משפחתי בריאות, שפע והכי חשוב- אושר.

על סבי, ז”ל, אבא של אמא:

לסבי קראו יוסף (יוסי), נולד ב 1946914 במרוקו, מוגדור.

סבא שלי עלה לארץ בגיל 13 ועבד בקיבוץ הגושרים, סייע לאמו בפרנסת המשפחה, משום שאביו נפטר במרוקו. סבי היה אדם נדיב ואכפתי, אהב ודאג למשפחתו ולכל מחסור.

בשנותיו האחרונות היה מאוד חולה, ולאחר 7 שנים שבהן נאבק במחלה, נפטר, כשהוא בן 70. אני מאוד מתגעגעת אליו וזוכרת כיצד חגגנו את ליל הסדר יחד וסבי הקריא את כל ההגדה של פסח- מתחילתה ועד סופה. מנהג זה היה חשוב לו מאוד ובפסח הזה הוא ייחסר לכולנו.