ספר סיפורי זכרון חנוכה של משפחת ד’ חמנייה בי”ס אשכולות

“החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר כדי לספר אותם……..”

(גבריאל גרסיה מארקס)

כתיבת ספר זיכרון הוא מסע מרגש……..

לכל איש יש שם ולכל איש יש אוסף של זיכרונות ואוסף של סיפורים אישיים, מרגשים וייחודיים, שהם שלו בלבד. יש רבים בינינו, דודים וקרובי משפחה בגיל-הזהב שעדיין שומרים עמוק בבטן זיכרונות מעברם, שלא סיפרו עדיין אפילו לילדיהם. כתיבה של זיכרון יכולה לתת ביטוי, באופן אמיתי ומוחשי, לחוויותיו של אדם.

רק הוצאה לאור של סיפור זיכרון יכולים לתת עדות, ממקור ראשון, לתולדות חייו ולאוטוביוגרפיה האישית שלו.

תלמידי  כיתה ד’ חמנייה  בביה”ס “אשכולות” התבקשו גם הם להתנסות בכתיבת זיכרון של  קרוב משפחה הקשור לחג החנוכה. בספר זה תוכלו לקרוא את  אוסף  הסיפורים האישיים והמרגשים של משפחת חמנייה המורחבת.

קריאה מהנה!

עדי מזושן ותלמידי כיתה ד’ חמנייה

  חנוכה 1995 (כסלו תשנ”ו)/ סיפר: גיא, אבא של ליהי.

כתבה: ליהי אביצור

בחורף שנת 1995, אבא שלי גיא נסע ללמוד בארה”ב. אבא שלי קצין קבע בצבא, בחיל האוויר, והוא טס לבסיס אמריקאי בשם “פורט בליס” שנמצא בעיר אל פאסו אשר בטקסס. אבא שלי היה הישראלי היחיד בבסיס הזה, בו למדו בנוסף לקצינים האמריקאים, קצינים מכל העולם: קצינים מארגנטינה, צ’כיה, נפאל, סעודיה, ירדן, גרמניה, נורבגיה ועוד…

לילה אחד בחודש דצמבר, לקראת חג החנוכה וחג המולד, צלצל הטלפון בדירה בה אבא שלי התגורר. מהקו השני הציג את עצמו גנרל אמריקאי בכיר מאוד, אשר היה מפקד מערך ההגנה האווירית האמריקאית וגם אחראי על אותו הבסיס בו אבא למד. הגנרל אמר לאבא שהוא מתכנן לקיים בבסיס טקס לכבוד חגי דצמבר המתקרבים – חג המולד וגם חנוכה, וכחלק מהטקס הוא היה מעוניין שתודלק חנוכיה לציון המצווה אשר מתקיימת ע”י העם היהודי. אבל, הקצין האמריקאי הבכיר אמר שישנה בעיה קטנה… הוא מתכוון לקיים את הטקס שבוע לפני חג החנוכה והוא פונה לאבא בתור היהודי הבכיר בבסיס ושואל האם אבא מאשר להדליק חנוכיה שבוע לפני חג החנוכה. בנוסף אמר שישמח אם אבא יגיע לטקס ואף ישתתף בו. אבא לא חשב פעמיים ואמר שאין בעיה, הוא מאשר להדליק חנוכיה וישמח להשתתף בטקס.

כעבור שבועיים התקיים בבסיס “פורט בליס” טקס מפואר עם הרבה משתתפים, מכל העולם. במהלך הטקס, בו השתתפו נוצרים ומוסלמים, ישראלי ולא מעט ערבים, אמריקאים וגרמנים – הודלקה ע”י אבא, לבוש במדי ייצוג של חיל האוויר הישראלי חנוכיה חגיגית. אבא סיפר שהתרגש מאוד והרגיש גאווה רבה!

במהלך חופשת החג בשנה זו אבא ביקר בוושינגטון וצילם חנוכיה ועץ חג המולד אשר הוצבו בסמוך זו לזה על מדשאת הבית הלבן.

הטיול הגדול/ סיפר: אבא של גיא. כתב: גיא אלון

אבא שלי סיפר לי את הסיפור הבא על חג החנוכה. בשנת 1991 כשאבא היה בן 22  הוא סיים את השרות בצבא ונסע לטיל בחו”ל . הטיול נמשך 8 חודשים, במהלכו אבא ביקר בארצות רבות, ביבשת אסיה. אחד הזיכרונות הכי חזקים של אבא מהטיול קשור לאירוע שקרה בחנוכה.

יום לפני חג החנוכה אבא היה בעיירה הקטנה ברכס הרי ההימליה במדינת נפאל. באותו זמן אבא א טייל לבד ולא היו איתו ישראלים אחרים. בערב שלפני חג החנוכה אבא נזכר שלמחרת חג חנוכה , הוא החליט להגיע לעיר קרובה כדי שיוכל למצוא שם  ישראלים נוספים ולחגוג איתם את החג.

בבוקר אבא התעורר מוקדם והלך לתחנת אוטובוסים, הוא עלה על האוטובוס הראשון שיצא לעיר. ומאוד שמח שיכל לחגוג עם ישראלים נוספים. אבל הופתע והתאכזב כאשר אחרי קילומטרים ספורים פתאום נשמעה חריקה איומה מהמנוע, ועשן סמיך אפף את האוטובוס. הנהג אמר לכולם שהאוטובוס התקלקל והם צריכים למצוא דרך אחרת להגיע לעיר. אבא ירד מהאוטובוס והיה עצוב לראות שמסביבו היה רק שדות אורז והרים גבוהים.  הוא לא ידע מה לעשות. שום רכב לא נראה באופק ואבא חשש שלא יספיק להגיע לחגוג את החג. הוא  ישב וחיכה  הרבה שעות וכמעט התייאש ולפתע ראה רכב מתקרב, הרכב עצר ולקח אותו ולשמחתו הוא  הספיק  להגיע בזמן ולהדליק את נרות חנוכה.

הפסטיגל- תפקיד חיי/ סיפר: עידו וולפוביץ, בן דוד של אמא שלי כתבת: מעין אלט

בן דוד שלי מספר: “חג החנוכה בשבילי הוא נרות דולקים, סופגניות של סבתא ומפגש משפחתי, אבל יותר מהכל הוא הימים של לפני החג. הימים שבהם היו מתקיימות החזרות לפסטיגל בהיכל הספורט בחיפה. אני זוכר את עצמי  בן  11  או 12 חוזר מבית הספר ושומע את קולות החזרות  והשירה  מתוך ההיכל. מבלי לרצות רגלי הובילו אותי לעבר הקולות והצלילים  ופתאום אני עומד לבדי מול ההיכל הגדול, המשכתי להתקדם לכיוון ממנו בקעו הקולות החזקים ביותר. והינה אני מול דלת צדדית פתוחה נכנסתי פנימה כמו לתוך חלום הבמה מולי האורות דולקים והשחקנים חלקם על הבמה, חלקם מתרוצצים הלוך ושוב ואני ילד קטן עם ילקוט על הגב מסתובב בניהם עם עיניים בורקות. מבלי לומר אף מילה מתיישב על אחד הכיסאות וצופה במתרחש על הבמה  ומסביב לה,  כולי מהופנט  לא שמתי לב איך הזמן עובר ובטח לאיכולתי לדמיין עד כמה מחפשים אותי בבית. בסביבות השעה שש בערב כאשר יצאתי מההיכל גם זה רק בגלל שנהייתי רעב,  הבנתי  שהלילה ירד. התחלתי לבכות מהפחד, מהקור ומההבנה שבוודאי דואגים לי. נהגי תחנת המוניות באזור שראו אותי בוכה הציעו לעזור לי וצלצלו להורי. ההורים שלי קיבלו אותי בכעס מלווה בשמחה ותחושת הקלה. הידלקנו נרות חנוכה וחגגנו עם כל המשפחה הדואגת  את מציאתי. כולם היו סקרנים לשמוע מה קרה.

הרבה דברים קרו באותו היום אבל המשמעותי שבהם הוא…מאז ידעתי שהחלום שלי הוא להיות שחקן ולהופיע על במות. נירשמתי  לחוג תאטרון, בתאטרון חיפה, למדתי משחק אצל יורם לווינשטין ואני מופיע בהצגות רבות ומגוונות.

לפני שנה כמתנת יום הולדת 30  נבחרתי להיות שחקן ראשי  בתאטרון אורנה פורת, במופע חנוכה לילדים, “הרפתקה בממלכת הצעצועים”.

חג החנוכה בשבילי הוא נרות דולקים, מפגש משפחתי זיכרונות מבית סבא וסבתא ובעיקר חלומות מתגשמים”.

הסיפור של סבתא אילנה/ ספרה: אילנה, סבתא של עידן.

כתבה: עידן אלטשולר

“הגעתי לארץ בשנת 1956 מפולין ואני בת 13. לא ידעתי מילה אחת בעברית, לא ידעתי הרבה על יהדות, בקושי ידעתי שאני יהודייה. כמובן שמיד רשמו אותי לבית הספר אלא במקום כיתה ח’, הציבו אותי בכיתה ו’. בגלל שלא ידעתי את השפה חשבו שאולי אני לא יודעת שום דבר.

ביום הראשון שלי בבית הספר, רק נכנסתי לכיתה שלי ולפני שהספקתי להבין מה קורה, כולם יצאו במהירות מהכיתה, איש לא קיבל אותי, לא אמר לי לאן הולכים. פשוט הלכתי גם אני עם זרם הילדים. הגענו לאולם ענק, מצאתי את עצמי בין המון ילדים, גדולים וקטנים ואפילו לא ידעתי מי מהם מהכיתה שלי. הייתי המומה ואפילו קצת מבוהלת. איש לא ידע את השפה שלי, גם לא המורים ולא היה לי את מי לשאול הרגשתי כאילו נחתתי על כוכב אחר. על הבמה ראיתי ילדים לבושים בתלבושות משונות ומצחיקות. על הראש היו להם כתרים עם נר. לא הבנתי בכלל מה קורה. באולם הייתה המולה גדולה. היה לי נדמה שאף אחד לא מקשיב למה שקורה על הבמה . יחד עם זאת הרגשתי וראיתי שכולם שמחים. כמובן כולם חוץ ממני. ואיש לא התייחס אלי. טוב שגם לא ראו את הדמעות בעיניים שלי.

כאשר ההצגה הסתיימה, הוכנס לאולם שולחן גדול ועליו עוגיות גדולות ועגולות והילדים שמחו והתנפלו עליהם. המגשים התרוקנו מיד ושוב מילאו אותם, ושוב. כשראיתי שלכולם כבר הייתה עוגייה ביד, גם אני ניגשתי ולקחתי אחת. מאוחר יותר שמעתי ששם העוגייה הוא סופגנייה. זו הייתה הסופגנייה הראשונה בחיי. אני זוכרת עדיין את טעמה המתוק והשמנוני עם הריח המיוחד.

מאוחר יותר הבנתי שביום הראשון שלי בבית הספר בארץ ישראל הגעתי אל חגיגת חנוכה! זו הייתה חוויה מיוחדת אם כי דרך קשה להכיר את חגי ישראל.

בחגיגת חנוכה בשנה שלאחר מכן כבר חזרתי ללמוד בכיתה ח’, רכשתי הרבה חברות וחברים ואף לקחתי חלק פעיל בהצגה על הבמה. לעולם לא אשכח את החוויה הזאת”.

החוויה של אמא שלי במדבר סיני/ ספרה: אסנת, אמא של רום.

כתב: רום ארגמן

אמא שלי ספרה לי: “בשנת 1981 טיילתי  במדבר סיני. זה היה בזמן חג חנוכה  התברר לנו ,לכל הקבוצה שטיילה ,ששכחנו להביא נרות חנוכה וחנוכיה . חפשנו איך לאלתר חנוכיה ונרות ומצאנו פרי שהיה נפוץ במדבר -”תפוח המדבר” ,קטפנו אותו חצינו אותו לשניים ,את הפנים שלו הוצאנו בכפית ,ובחלל שנוצר מילאנו בשמן בישול ופתיל מפיסת בד שקרענו וכך יצרנו נר מאולתר.  בכל ערב במהלך הטיול הדלקנו מספר תפוחים כמספר נרות חנוכה לאותו יום”.

סיפור חנוכה שלי/ סיפר: רונן, אבא של נעמה. כתבה: נעמה בן ארי

אבא מספר: “חג החנוכה במשפחתי תמיד היה חג מלא אור. זהו גם החג של יום ההולדת שלי ושל שתיים משלוש אחיותיי.

בחג הזה אהבנו להדליק נרות חנוכה ואמי הייתה מכינה סופגניות ולביבות.  נהגנו לקבל מטבעות שוקולד כדמי חנוכה וזכור לי משחק שנהגנו לשחק בו סובבנו סביבון עם האותיות נ,ג,ה,פ ( נס גדול היה פה) וכל אחד היה צריך לנחש איזה אות תצא. מי שניצח היה זוכה במטבעות השוקולד. סיבוב הסביבונים היה משחק אהוב עלינו מאוד ונהגנו לשחק בו שעות ארוכות כל ימי החג. הדלקת הנרות בערבי החג הייתה תמיד מרגשת. תמיד כל ילד חיכה לתורו להדליק ולברך ביחד עם אבי ז”ל. חג החנוכה זכור לי כחג משפחתי של שמחה גדולה ואור.”

חנוכה בגולה/ סיפרה: מאיה, אחות של גל כתב: גל בן- נון

 בחג החנוכה, אחותי מאיה נסעה ללונדון בבת מצווה שלה עם סבא וסבתא שלי. היא ארגנה מזוודה עם יומן מסע, הרבה בגדים חמים ויצאה

לדרך ללונדון נרגשת מאוד. כשהגיעו לשדה תעופה בלונדון חיכה להם הנהג שאיתו נסעו למלון. לאחר שהגיעו למלון ופרקו את המזוודה יצאו

לטייל ברחובות.  לונדון הייתה מקושטת בגלל חג הכריסטמס. הכל היה מנצנץ וזוהר האווירה הייתה נעימה מאוד ומיוחדת. מאיה טיילה בגלגל

הענק, היא הלכה לצפות בהחלפת השומרים בארמון המלכה. היא הלכה למוזאונים ולהצגה , כמובן שלא ויתרה על קניות. הם הלכו לבקר חברים

של סבא וסבתא שלי, ג’ודי ואורי,  ושם הם הדליקו נר ראשון של  חנוכה, כל הגברים היו עם כיפות, שרו שירי חנוכה ואכלו ארוחת חג. אחותי

קיבלה מהם דמי חנוכה, אחותי מאוד מאוד נהנתה . זה היה מיוחד משום שהיא חגגה חג חנוכה בארץ רחוקה מארץ ישראל. בשביל אחותי זה

היה החג הכי מהנה. היא חזרה לארץ עם הרבה מתנות ואנחנו שמחנו שחזרה מלונדון.

לידת אחי הקטן אורי/ ספרה: אלינור, אמא של הילה.

 כתבה: הילה בראל

אמא ספרה לי שלפני 4 שנים בנר הראשון של חג החנוכה היא  ילדה בבית החולים הלל יפה בחדרה את אחי הקטן.  אימי הייתה בבית החולים שלושה ימים לפני הלידה ומאוד התרגשה . לצד כאבי הלידה הייתה שמחה רבה וציפייה ליתר בני המשפחה ולאורחי הכבוד  הילה ויאלי שיגיעו לבית החולים לפגוש את האח החדש. היא מספרת שכשהגענו לבקר אותה ואת אחי  היא  ליוותה אותנו  לחדר התינוקות בכדי לפגוש את האח החדש והקטן, אני הייתי בת 6 ויאלי , אחי הגדול היה בן.7 תחושת ההתחדשות והשמחה הייתה עצומה  ואני הפכתי מאחות קטנה לאחות גדולה. אני זוכרת שמאוד  שמחתי  למרות ששמעתי אותו בוכה . בבית המתנתי בצפייה רבה לבואם של אמא ואחי התינוק. בנר הרביעי הם הגיעו הביתה ואבא קנה חנוכייה חדשה לכבוד החגיגה כל המשפחה המורחבת הגיעה להשתתף בשמחתנו  עם מאכלי החג סופגניות ,ספינ’ג ,ומאכל מרוקאי מסורתי שנוהגים לאכול באירועים חשובים שנקרא ג’אבן (סוג של קצפת לבנה מעוטרת בסוכריות ). אמא ואבא אמרו בקול:” לתינוק יקראו אורי מכוון שחנוכה זה חג אורות ניסים ונפלאות “.

חנוכה בבית סבתי / סיפרה: אביבית, אמא של יעלי

כתבה: יעלי ברגר

אימי מספרת:

“כשהייתי ילדה נהגנו לחגוג בכל שנה את חג החנוכה בבית סבתי שבזיכרון יעקב. נפגשנו כל המשפחה – הדודים, הדודות ובני הדודים בסלון הגדול של סבתא. ריח הסופגניות והלביבות מילא את החדר. ישבנו כולנו במעגל ולאחר הדלקת הנרות ושירת מעוז צור המשכנו לשיר שירי חנוכה. אמי, שלא ידעה את כל מילות השירים נהגה להמציא מילים וכולנו הינו צוחקים ושרים ביחד איתה.  אני זוכרת שסבתי, שנהגה מאוד להקפיד שנאכל אוכל בריא, הרשתה רק בחנוכה לאכול ראשית את הסופגניות ורק אחר כך לשבת לשולחן האוכל. היא חילקה לכולנו דמי חנוכה ושוקולדים ותמיד הזכירה את סבא יוסף ז”ל בכל הזדמנות או מפגש. “

חנוכה בקיבוץ/ סיפר: ליאור, אבא של איתמר. כתב: איתמר ברק

בקיבוץ שער הגולן בו אבי גדל,הייתה מסורת  בחג החנוכה נהגו לערוך תהלוכת למפיונים (שזה אומר עששית שעשויה מקרטון וצלופן).

שבוע לפני התהלוכה היו מתאספים בחדר האוכל וכל ההורים היו מכינים לילדיהם למפיונים מכל הצורות והצבעים. לקראת החג סימנו את מסלול התהלוכה ע”י שקיות נייר מלאות חול  ובתוכם הדליקו נרות. כשאבא היה בערך בן 3 הוא קיבל מסבתא(אמא שלו) למפיון יפה עם נר דולק בתוכו. תהלוכת הלמפיונים של כל ילדי הקיבוץ יצאה לדרך. הולכים ושרים, ימי החנוכה …באנו חושך לגרש… ופתאום למפיון אחד בתהלוכה, שוד ושבר…     עולה באש!!!   זה היה הלמפיון של אבא שלי שעלה באש, ואבא כלל לא  התרגש!  הוא המשיך בדרכו, עם הלמפיון השרוף בידו כשזמר בפיו המשיך ללכת והסתכל על  הנרות שמסביב.

הדלקת נרות במשפחתי / כתב: עומר ורמוט

בכל שנה, אני ובני המשפחה נפגשים בביתם של סבא אבי וסבתא יעל בבנימינה להדלקת נר ראשון של חנוכה. אנחנו מתאספים יחד כל הדודים והדודות  וכל בני הדודים הגדולים והקטנים….

כל אחד מהנכדים מביא את החנוכייה שלו, חנוכייה שעשה בעצמו, וביחד מדליקים את הנר הראשון. סבא מברך על הנרות ואנחנו הילדים מדליקים את החנוכייה.

אחרי שמסיימים לברך ולהדליק אנחנו שרים יחד שירים של חנוכה. מתחילים עם השיר “מעוז צור” ואחר כך את כל שירי החג האחרים. את כל החנוכיות משאירים על השולחן במטבח שייתנו אור גדול. אחר כך כולנו עוברים לחדר האוכל, סבא נותן דמי חנוכה לכל הנכדים (כסף או מתנה אחרת, השנה למשל קיבלנו מנוי שנתי לעיתון “גלילאו”) ואז אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב חגיגית שסבתא הכינה עם סופגניות ולביבות טעימות מאוד.

נס חנוכה הקטן שלי/ סיפר: ליאור, אבא של איתי. כתב: איתי זיוון

אבא סיפר: “זה היה יום חורפי במיוחד בלסטר שבאנגליה. מחוץ לדלת נערמה כמות גדולה של שלג. השלג, שירד כל הלילה הגיעה עד המותניים שלי. הוא היה כל כך גבוה עד שלא יכלנו לפתוח את דלת הכניסה של הבית. מכיוון שהיה זה נר שלישי של חנוכה היינו צריכים לצאת מהבית בכדי לקנות מצרכים לחג. הדרך היחידה לצאת מהבית הייתה דרך החלון שבסלון ומכיוון שאני הייתי די רזה התנדבתי למשימה, הזדחלתי דרך החלון שבסלון עם מגרפה ביד וגרפתי את השלג כך שניתן היה לפתוח את הדלת. מכיוון שהיה קר מאוד קנינו את מעט הציוד החיוני וחזרנו הביתה לשאר היום.

  באותו ערב, קצת לפני הדלקת הנרות, פתאום כבו כל האורות – הפסקת חשמל. למזלינו הייתה לנו תאורת חרום ובעזרתה הארנו את החדר והדלקנו נרות בחנוכיה. אחרי הדלקת הנרות שרנו שירי חנוכה. אחד משירי החנוכה שאני הכי אהבתי היה “אנו נושאים לפידים” ובדיוק בסוף השיר ששתי מילותיו האחרונות הן “ויהי אור” פתאום חזר החשמל וכל האורות נדלקו! בתור ילד בן 15 “נס” החנוכה הזה ריגש אותי מאוד”.

הטיול למזרח הרחוק/ ספר : יניב, אבא של ארז. כתב: ארז זמיר

 זה קרה בשנת 1993 כשאבא שלי נסע לטיול של “אחרי צבא” למזרח הרחוק. את הטיול התחיל אבא בתאילנד, אחר כך המשיך עם חברים לנפאל. בנפאל אבא יצא לטרק בהרים עם המון חברים ישראלים. ביום השישי לטיפוסים אבא כמעט הגיע לפסגה של ההר בתחנה לפני אחרונה. בערב ישבו אבא וכל החברים וחגגו את חג החנוכה. אחד החברים שהיה דתי הביא איתו מישראל חנוכייה ונרות וכולם הדליקו ביחד את הנר הראשון של חג החנוכה. סופגניות ולביבות לא היו בנפאל, אבל גם בלי סופגניות  ההרגשה הייתה מאוד משמחת מפני שאבא והחברים הרגישו שהם בבית אחרי שלושה חודשים שלא היו עם המשפחות שלהם. כולם שרו שירי חנוכה והיה מאוד שמח ומהנה.

חג החנוכה במרוקו / סיפר: סבא של אלה. כתבה: אלה יפרח

 סבא סיפר לי על חנוכה בצעירותו: “בכפר בו נולדתי במרוקו, כל היהודים היו שומרי מסורת ולכן כשהגיע זמן החנוכה היה זמן לילדים לחגוג עם ההורים והחברים.

לפני כ- 80 שנים כשהייתי ילד קטן נהוג היה במרוקו בחג החנוכה להכין מאכל מיוחד של בצק מטוגן טעים מאוד ואותו היינו אוכלים בכל ימי החנוכה, למאכל זה קוראים “ספינג’ “. החנוכיות שלנו היו עשויות משמן ופתילות ולא כפי שהיום קונים בחנויות. הינו מדליקים את החנוכיות ביחד כל המשפחות והייתה שמחה רבה. הרב שהיה מלמד אותנו בבית הכנסת היה מספר לנו על נס החנוכה כפי שקרה בזמן המכבים והוא היה נותן לנו דמי חנוכה כדי שנקנה בזה צעצועים וממתקים”.

החוויה של סבתא וסבא בוונצואלה/ סיפרו: סבתא וסבא של לירי. כתבה: לירי כץ

סבתא וסבא סיפרו לי שלפני 12 שנים הם התגוררו בוונצואלה בשליחות מטעם משרד הביטחון והם גרו במקום שלא היה בו בית כנסת ולא הייתה קהילה של יהודים.

הם מאוד רצו לחגוג את חג החנוכה ולכן באחד מימי החג הם החליטו להזמין לביתם אנשים מהעבודה של סבא, אנשים  ישראלים וגם כאלה שאינם. כאשר הגיעו כל האורחים לביתם הוחלט כי הגברים יכינו את הלביבות והנשים יילכו לקנות דונטאס שמאוד דומות לסופגניות  וכך היה. סבתא וסבא זוכרים היטב את אירוע חנוכה שהיה מלא אור, שירה ושמחה . זו הייתה חוויה מיוחדת ובלתי נשכחת.

הניסוי עם הנר/ סיפר: גיא’ אבא של שחר כתבה: שחר ליבוביץ

אבא סיפר לי: “הסיפור התרחש כשהייתי בן 10 . מאוד אהבתי את חג החנוכה.

כבר אז הייתי מדען וחוקר צעיר בלב. רציתי להבין אך עובד הנר ואם אפשר להשתמש שוב בחלב (חלב זה החומר ממנו עשוי הנר) שנזל. החלטתי לערוך ניסוי של חנוכה. לקחתי קערה קטנה והדלקתי בה נר עד שהוא נגמר. בקערה נשאר קצת חלב שנמס. הדלקתי עוד נרות בקערה ושמתי חוטים בחלב שנמס עד שהוא הפך להיות חלב נוזלי כמו מים ובו מספר חוטים שדולקים כמו נרות. מאוד שמחתי והתלהבתי שגיליתי שאפשר להשתמש בחלב שנזל מהנר שוב. כשאימא ואבא ראו מה אני עושה כעסו עליי מאוד – כי אסור לשחק עם נרות ואש !!!

היום, אני מבין שכשרוצים לעשות ניסוי צריך קודם כל לדאוג לבטיחות ואם אתה ילד, אתה חייב שיהיה איתך מבוגר שמשגיח”.

חנוכה בדרום קוריאה/ סיפר: אנטולי, אבא של נעמה. 

 כתבה: נעמה ליטבינוב

אבא סיפר לי שלפני כמה שנים באחד מימי חנוכה, כשהייתי תינוקת, הוא נישלח לנסיעת עבודה דחופה לדרום קוריאה. בשדה התעופה הוא  פגש איש שחילק חנוכיות לכבוד החג. אבא מאוד שמח ולקח איתו חנוכייה . יום העבודה של אבי בדרום קוריאה היה עמוס והסתיים בשעה  מאוחרת. אבא החליט   בסוף כל יום עבודה להדליק את הנרות בחנוכייה שקיבל.  וכך קרה שבכל אחד מימי החג התאספו כל האנשים שהגיעו מארצות שונות ועבדו יחד ואבא הדליק את החנוכייה. כך חגג אבא את חג החנוכה.

חנוכייה חנוכייה/ סיפרה: יונה מוריץ כתבה לוטם מוריץ

סבתא מספרת:”ביישוב עשרת בו אני מתגוררת  כשהייתי ילדה, בדרך כלל, אבא שלי היה מדליק את נרות החנוכה. כל הילדים במשפחה שמו את כפות ידיהם על העיניים כמו בהדלקת נרות שבת ואז היינו אומרים “חנוכייה חנוכייה, תני לי בבקשה מתנה” ומאד התרגשנו וציפינו למה שיהיה. אבא היה מתכופף לחנוכייה והיה “מאזין” לה. ואחר- כך היה אומר לדוגמא :”______ יש לך מתנה מתחת לשמיכה”. זה היה טקס חנוכה הקבוע. ולדעתי זה היה אירוע מיוחד.

במהלך  השנים, המנהג נהיה למסורת: ההורים של סבתא שלי היו עושים את הטקס הזה לסבתא שלי ואחר כך סבתא שלי עשתה אותו לאבא שלי ולאחים שלו, וכיום היא עושה את הטקס לי לאחים שלי ולבני דודי”.

חנוכה ברמת הגולן לאחר מלחמת יום כיפור/ סיפר: סבא עמי, סבא של שרון 

כתבה: שרון מלטר

סבא עמי השתתף ולחם במלחמת יום כיפור שקרתה בשנת 1973, זאת אומרת לפני 42 שנים. זו הייתה מלחמה קשה מאוד בשתי חזיתות: חזית סיני מול המצרים וחזית רמת הגולן מול הסורים. סבא עמי היה קצין וגויס למילואים ביום כיפור, והגדוד שלו (גדוד מילואים) נלחם ברמת הגולן. המלחמה הסתיימה אחרי סוכות בניצחון של צה”ל , אבל חיילי המילואים  וגם  סבא נשארו מגוייסים  תקופה ארוכה מאוד –  יותר מחצי שנה.

כאשר הגיע חג החנוכה האנשים רצו לחגוג אותו בכדי להיזכר איך היה  בבית לפני המלחמה והם החליטו לבנות חנוכייה גדולה כפי שרואים בתמונה. הבסיס לחנוכייה היה ‘מיכל דלק נתיק’ שנפל ממטוס , והנרות היו תרמילי פגזים של טנקים  (כל רמת הגולן הייתה מכוסה באלפי פגזים כאלו).  את החנוכייה הם הציבו על גג המפקדה הסורית לשעבר בעיר ‘קוניטרה’.

הדלקת נר ראשון בחנוכייה הזו שימחה מאוד את כולם והזכירה להם את הבית הרחוק.

האהבה המתוקה בחנוכה/סיפרה: סבתא רותי כתב: אוריאן משאל

סבתא סיפרה: “נולדתי בעיראק וכשהייתי בת חמש, הגיעו אלינו אורחים מעיר רחוקה עם הרבה ילדים בגילאים שונים  ואחד מהם היה ילד בשם משה. משה ואני ועוד ילדים שיחקנו והתלהבנו, אך הקשר בין המשפחות התנתק לכמה שנים מאחר וגרנו במקומות מרוחקים ואחר כך עלינו בנפרד לארץ ישראל.

כשהייתי בת שש עשרה פגשתי את משה במקרה והתחלנו להתאהב. יצאנו במשך כשנה ואז משה החליט לבקש את ידי ואירגן מסיבת אירוסין. המסיבה אורגנה במיוחד בנר הראשון של חנוכה בשנת 1958.

משה (שהוא סבא שלך) הזמין לכבוד האירוע 4 מוניות והיו בכל מונית שבעה אנשים מהמשפחות, וזר פרחים של 100 ורדים . בסוף המסיבה הנהגים של המוניות רצו לחזור ואז משה אמר ” כבר הולכים?! הערב רק התחיל..”

 ומאז בכל  נר ראשון של חנוכה ,כל המשפחה המורחבת מתאספת אצלי ואצל משה ועושים מסיבת חנוכה גדולה מרובת משתתפים ומציינים גם את חנוכה וגם את יום אירוסינו”.

חוגגים נר ראשון של חנוכה בחיק המשפחה המורחבת/

סיפרה: סבתא של אורי כתב: אורי עבודי.

סבתא מספרת שכשהיא הייתה בת 9 היא ישבה בחדר קטן יחד עם משפחתה: אמה, אחותה ודודיה, כאשר חנוכייה קטנה עשויה ממתכת דלקה אך לא במקום גלוי שבו אפשר היה לראות את החנוכייה, כי במרוקו חל איסור לחגוג את החגים בגלוי .  כאשר אמא שלי ואחיה שמעו זאת בפעם הראשונה כשסבתא סיפרה להם על כך, כאב להם מאוד שלא הייתה לסבתא ומשפחתה אפשרות לחגוג את החג בשמחה ובכיף ומאז החליטו שבכל נר ראשון של חנוכה כשהחנוכייה עומדת על אדן החלון מתכנסים כולם בבית סבא וסבתא מברכים על הנר הראשון, אוכלים סופגניות ולביבות והנכדים משחקים בסביבונים, ומאז שסבא וסבתא עלו לישראל נוהגים כל בני המשפחה המורחבת להדליק ביחד את החנוכייה בביתם. בכל שנה אני מחכה לחג  חנוכה מכיוון שאני שמח להיפגש עם בני משפחתי  ולחגוג איתם יחד ולהדליק  את הנר הראשון של החג.

חג חנוכה מתוק במיוחד/ סיפר: סבא רמי, סבא של נועה.

כתבה: נועה קוק

“כשהייתי ילד מאוד אהבתי לחגוג את חג החנוכה למרות שהוא לא חג מהתורה…  הוא חג שיש בו הרבה ייחוד זה חג של אור.” מספר לי סבא. “בחנוכה משחקים משחקים מיוחדים לחג. לדוגמא: נהגנו לשחק בסביבון. איך משחקים בסביבון? לוקחים כסף מהקופה או כסף אמיתי או סוכריות וכל אחד מסובב את הסביבון בתורו ולכל אות יש משמעות.  אבל היה משחק נוסף שמאוד אהבנו הוא נקרא: “משחק האגוזים”. את המשחק הזה הייתי משחק הרבה עם בני הדודים שלי בתל אביב וסבא וסבתא שלהם שאצלם היינו משחקים קנו עבורנו ערמה של אגוזי לוז בקליפה ונהגו לחלק את זה לילדים. המשחק היה מתנהל כך: רצפת החדר הייתה ריקה, היה שם קרש מיוחד שהיינו שמים אותו בהטיה בין הקיר לרצפה והחזיקו  אגוז את האגוז נהגו להניח על הקרש כדי שיתגלגל וייפול על הרצפה אם היינו מצליחים לגלגל את האגוז והוא פגע באגוז נוסף שהיה על הרצפה אנחנו היינו מרוויחים ואם לא אז מפסידים. לילה אחד כששיחקנו במשחק התחלנו לגלגל את האגוזים, ופתאום נכנסו סבא וסבתא של בני הדודים שלי והחלו לשחק אתנו, המשחק ערך שעות רבות עד אשר התחילו סבא וסבתא של בני דודי להכין סופגניות! הם הכינו סופגניות גדולות וקטנות, עם ריבה ובלי ריבה ולכן חג החנוכה היה מתוק במיוחד”.

מרוץ הלפיד/ סיפר: סבא של אופיר  כתב: אופיר קרזבום

סבא שלי סיפר לי, שבילדותו לפני כ- 70 שנה, הוא ומשפחתו עברו מגרמניה לישראל. כשהגיע חג החנוכה בישראל, הוא ואחיו שיחקו בסביבונים וסבא אהב את המשחק שנהגו לשחק-מי שהסביבון שלו הסתובב זמן רב ניצח והרוויח אגוזים.

בנוסף, התקיים מרוץ הלפיד בירושלים. סבא שלי גר בחיפה, הוא זוכר שנכנס לאוטובוס, ראה הרבה ילדים נוסעים מחיפה לירושלים, כאשר אחד הילדים רץ עם לפיד דולק כול פעם מספר מאות מטרים, עד שילד אחר מחליף אותו וכאשר כול ילדי האוטובוס סיימו, הלפיד הדולק עובר לאוטובוס של ילדים אחרים, שהם ממשיכים את מרוץ הלפיד.  הלפיד הדולק  מסמן את מה שהאמינו המכבים, קיום העם, חירות ועצמאות.

סיפור חנוכה/ סיפר: סבא עזרא כתב: טל רובין

“סבא, אתה זוכר איך חגגתם את חנוכה?” “בטח” אמר סבי והתחיל לספר:

“היינו עשרה אחים ואחיות, אמא שלך היא הנכדה של אמא שלי. כל הבנים והבנות היו באים להורים שלי בערב הדלקת הנר הראשון של חנוכה. כולם היו מחכים לאבא שלי שיחזור מבית הכנסת. הילדים היו תמיד מתחילים לחטט בארוניות כדי לראות מה סבתא שלהם (אמא שלי) הכינה. בחנוכה, נהוג להכין מאכלים עם שמן, אז אימי הייתה מכינה סמבוסק. היא הייתה עובדת על זה כמה ימים, מכינה בצק וממלאת. היא הייתה מחביאה את מה שהכינה בארונות אוויר שהיו לה במטבח. היא הייתה גם מכינה זנגולה. זה מה שהמרוקאים קוראים לו מופלטה. זה עשוי מקמח, שמן וסוכר. טובלים את הקמח בשמן והוא מתנפח. זה מתוק מאוד, היינו מאוד אוהבים לאכול את זה. כשאבא שלי חזר מבית הכנסת, כולם רצו להדליק נרות, אבל היה רק נר אחד ואותו הוא  נתן לסבתא להדליק. שרנו שירי חנוכה וקראנו פרק מספר תהילים ” מזמור שיר חנוכת הבית לדויד.” אחר כך היינו שרים שירים שהילדים היו לומדים לשיר בבית הספר. אני זוכר שיר אחד באופן מיוחד:” באנו חושך לגרש”. בשיר הזה יש קטע בו צריך לרקוע חזק ברגליים ולשיר ” סורה חושך”. אמא שלך ובת הדודה שלה רקעו מאוד חזק ברגליים ונהנו מאוד.  את כל החגים היינו חוגגים בבית הקטן של הוריי. היינו יושבים בסלון צפופים, אבל שמחים. הילדים הקטנים היו הולכים לחדר אחר, לאחר שסיימו למלא את הבטן במאכלים הטעימים. בחדר היו משחקים בסביבון מעופרת יצוקה. זה היה סביבון שונה מאוד מהסביבונים המנגנים והמהבהבים שיש היום. על הסביבון היו כתובות האותיות נ, ג, ה, פ (נס גדול היה פה). הילדים היו מתערבים ביניהם על איזה צד ייפול הסביבון. מי שהצליח לנחש היה זוכה. היו משחקים על גוגואים. מי שהרוויח יותר  מ60 גוגואים היה מנצח. לפעמים היו מתערבים על גולות, גולות מזכוכית. קראנו לגולות האלה בנדורה. אנחנו המבוגרים, נהנינו מאוד לראות את הילדים שלנו מבלים יחד ונהנים. התקופה הזו זכורה לי כתקופה יפה ואני נהנה להיזכר בה!!!!!!”  “תודה רבה, סבא, אני מאחל לך שתוכל לחגוג איתנו עוד הרבה שנים את חג החנוכה”.

זיכרון החנוכה של משפחת רובינפלד/סיפרה: רותי, סבתא של ליבי

כתבה: ליבי ריבנפלד

“יוסי ואני התחתנו בנר חמישי של חנוכה. התאריך נבחר בגלל גודל האולם. ההורים שלי ושל יוסי רצו להזמין לחתונה כמעט את כל העולם: משפחה, מכרים, חברים, שכנים, אנשים מהעבודה…..

לאירוע הגיעו 550 אנשים ואולם “תפארת” היה האולם היחיד בחיפה שיכול היה להכיל כל-כך הרבה אנשים ולכן חיכינו שישה חודשים עד שהתחתנו, וכך קרה שהחתונה התקיימה בחנוכה. הדבר המיוחד הנוסף הוא הדלקת נרות החנוכה: החנוכייה הייתה בצורה של מנורה ומי שהדליק אותה ובירך על הנרות היה ד”ר דוד מרגלית שהיה אבא של דוד שלי. ד”ר דוד מרגלית גם היה עד בטקס חתימת הכתובה והוא חתום על הכתובה.

אני זוכרת שבסוף האירוע היינו מאוד  רעבים כי בזמן שכולם אכלו יוסי ואני הלכנו משולחן לשולחן להודות לאורחים ולהצטלם איתם כדי שההורים שלנו יוכלו לשלוח לכל המשתתפים בחתונה מזכרת יפה”.

הלביבות של סבתא/ ספרה: תרצה (בוכנר) שפרינצק

כתב: עמית שפרינצק

סבתא מספרת: “בשנת 1960 כשהייתי בת 10 בעין חרוד, רציתי להפתיע את אמי ולטגן את הלביבות לחנוכה לפני שתחזור מעבודתה. העיסה של הלביבות כבר הייתה מוכנה ואני התחלתי לחמם את השמן במחבת על הכיריים של הגז. בשביל לראות מה קורה בתוך המחבת עליתי על שרפרף וחיכיתי שהשמן ירתח.  כשהשמן רתח הושטתי את היד על הקערה עם העיסה ואז במקרה פגעתי בידית המחבת, המחבת התעופפה וכל השמן הרותח נשפך על הרצפה!! נבהלתי מאוד אבל לא נכותי כי עמדתי על השרפרף השמן היה על הרצפה וגם פחדתי שאמי תכעס עלי. מאז למדתי שכשמתעסקים עם שמן רותח צריך להקפיד ולהיזהר מאוד!!!!!”