ספר דיגיטלי- קבוצה מספר 2

:עבד אללה חגאזי

שלום לכולם יש לי סיפור שאהבתי לשתף אתכם סבור מגיל הילדות שהשפיע עלי מאוד הוא היה כמו הפתעה, לא כשבתי שיש את הרגשות הדתית של חלק לא קטן מהצבור. כשהייתי בגיל 8 בכיתה “ב” הייתי בבית ספר מעורב שיש בו מוסלמים ונוצרים, ביום זיכרון הולדת הנביא מוחמד התבקש מכל כיתה לעשות מאשו הו ולהתציג אותו באולם בית הספר מול ההורים והמורים וכמובן כל תלמידי בית הספר אז המורה שלי בחרה שיר שמתאים ליום הזה או ככה היא חשבה המורה הי נצרית ואות השיר שהיא בחרה הוא מתאים לנצרים והם שרים איתו בתפילה שלהם ואז שעלינו והתחלנו לשיר פתאום באמצע השיר עלה רעש באולם בית הספר רעש עם כעס מחלק מהורי התלמידים ולא נתנו לנו להמשיך את השיר, באמת הייתי בהלם מהתגובה של חלק מההורים שהם לקחו את הילדים שלהם לאחר שהפסיקו אתנו ויצאו מהאולם למרות שהמילים של השיר היו מדברות על אהבה ושלום. והיום כשאני מסתכל על המכרה מבת רחוק המורה וההורים שניהם אשמים המרה היתה צריכה להיות יותר זהירה ולבחור שיר שמתאים לאירוע וההורים הגזימו יותר מדי.

מזל בן ציון:

אני אספר על מקרה אחד שקרה לי בתור סטודנטית ומקרה אחד שעברתי בתור מורה בביה״ס שאני עובדת בו עד היום .

אתחיל בראשון .

אני למדתי בפנמה וכשהייתי בת 12 , הוריי התגרשו ואימי ואחיי יחד איתי חזרנו למקסיקו (מקום מולדתנו) והיינו צריכים להיכנס לבית הספר כדי להמשיך את לימודינו .

דודיי החליתו להכניס אותנו לישיבה כתר תורה למרות שהיינו מסורתיים ולא דתיים ברמה של ישיבה , כי זה היה הבית ספר הכי קרוב למקום שבו היינו אמורים לגור .

למדתי שם שלוש שנים את חטיבת הביניים , והתרגלתי למרות שלא היינו דתיים . זאת הייתה ישיבה רק לבנות ואחותי ואני למדנו בה , ואחי הקטן למד בבניין של הבנים .

כשהגיע היום של מסיבת הסיום של כיתות ט׳ אמא שלי לקחה אותי למספרה ושם שמו לי איפור בעיניים שהיו בו נצנצים , כשהגעתי למסיבה , המורה שלי אמרה לי : ״לכי לשטוף את הפנים ! את יודעת מי שם נצנצים על הפנים ? רק הזונות ! ״ ופרצתי בבכי ואמא שלי שהייתה לידי לקחה אותי ואמרה למורה שעם מורות כאלה לא תשאר אף תלמידה בבית ספר הזה והוציאה אותנו והכניסה אותי ואת אחותי לבית הספר הספרדי , שהיה בית ספר מסורתי . המורה

הסליחה את עצמה אמרה שהיא חלק ממדיניות החינוך של בית הספר, אפילו שזה לא היה נכון.

הסיפור השני קשור לביה״ס שבו אני עובדת עד היום .

בית הספר עתיד נוצר עקב הצורך של הורי קהילת מגן דוד(קהילה ספרדית)שילדיהם  למדו בבתי ספר בסגנון אמריקאי לא יהודי,ורצו  בית ספר בסגנון אמריקאי לילדים יהודים.

מדיניות החינוכית אז הייתה של בית ספר ממש חילוני ולימדו שם את כל המקצועות באנגלית ורק פעמיים בשבוע לימדו אותם עברית וחגגו את החגים הלאומיים של מקסיקו וגם של היהדות (כי היה בית ספר יהודי).

המנהלת בחג halloween היתה שמה בובה בצורה של מכשפה  במשרד שלה והיתה מסבירה למשל לילדי הגן את המנהגים של החג כדי שלא יפחדו למרות שזה לא חג יהודי כי כך ועד ההורים של בית הספר ביקש והיה חלק מהמדיניות החינוכית של ביה״ס.

יום אחד מורה אחת ( דווקא היא עכשיו לומדת איתנו בקורס ישראליות) היתה בסוכה יחד עם תלמידיה והייתה צריכה לברך על העוגיות שנתנו לילדים ובמקום לברך ״שהכל נהיה בדברו״ אמרה ״בורא מיני מזונות״ והסיפור הזה הגיע לאמא אחת שהתקשרה למנהלת ואמרה לה שאם אין מורים שיודעים לברך נכון , אז היא תביא אחת ! .

המנהלת קראה למורה למשרד וכמעט פיטרו אותה מביה״ס ומאז ביקשו מרב הקהילה ללכת כל יום לביה״ס ומאז שינו לאט לאט את מדיניות החינוכית של בית הספר .

במה זה קשור לי ? אני מורה לעברית ולתנ״ך וכדאי להדגיש שאני מסורתית ולא דתייה ממש .

כשהגעתי לבית הספר הזה ביקשתי ללמד תנ״ך ולא איפשרו לי בטענה שיצטרכו אותי כמורה לעברית בגלל רמת העברית שלי ואחרי 3 שנים של עבודה כמורה לעברית בחטיבת הביניים וביסודי ובקשות רבות , איפשרו לי ללמד תנ״ך. כדי להדגיש שהשתתפתי בחידון התנ״ך למבוגרים וייצגתי את מקסיקו בחידון התנ״ך העולמי בארץ .

לימדתי 3 שנים עברית ותורה ביסודי ולפני שנתיים הגיע  אשא מוונצואלה ושמו אותה כמרכזת לימודי היהדות דל כתות א׳ ,    ב׳ וג׳ ודווקא גם כמורה לתורה של כתות ג׳ . אני הייתי המורה לתורה של כיתות א׳ וב׳ כלומר הייתה לי מרכזת פרטית!

מאז התחיל הסבל שלי כי פשוט לא הסתדרנו, כי אני לא דתייה ולא אפשרו לי ללמד והכל היה צריך להיות לפי הפילוסופיה שלה, למרות העובדה שכולנו יודעים, ששבעים פנים יש לתורה , ויום אחד ,אמרה לי  שהייתי צריכה  לדבוק בקו בית הספר (אמרה לי שנכנסה  לצפות בי ואמרתי לילד שזו מצווה להשתכר בפורים והיא רצתה להתעלם) ואמרה לי שאני צריכה לדבוק (בתוכנית  של מורה אחרת על סדום ועמורה וכשסקרו את זה (דבר שמעולם לא עשו), קיבלה ילד מבוהל שאם זה נכון שבסדום אלה שהיו יותר רגליים היו מנותקות וכו ‘… וכששאלה  מי אמר לו שהוא אמר שזה אני) ושחסר לי את המסנן הזה לדעת מה אני יכולה לומר ולמי.

היא אמרה לי שהפרופיל של בית הספר הוא אדם שיודע, יודע ללמד וגם חי את חייו לפי מה שהוא מלמד, ושאלתי אותה אם אני לא מכסה את הפרופיל הזה והיא אמרה לי תגידי לי את , ואמרתי לה  שהדבר היחיד שלא עשיתי זה להיות שומרת שבת , אבל שאני אכן חייה  את חיי ומטיפה את מה שאני מלמדת ומקיימת כל דבר אחר והיא  אמרה לי שאינני יכולה ללמד תורה וזה היה מהנחיות של בית הספר מאז ומתמיד. היא אמרה לי שתחום ההזדמנות שלי הוא חלק רגשי, מכיוון שאני לוקחת את דבריה ללב וזה משפיע עלי בצד המקצועי.

שהיא ראתה שבתחילת הדרך היה לי מאוד קשה להסתדר איתה, ושהיא ראתה  שינוי חיובי מאוד, ושיש לי כל כך הרבה דברים ואני כל כך מפורטת ופרפקציוניסטית, שלפעמים בגלל זה אני לא מכסה את כל התוכן כי  רוצה לתת הכל.

היא  אמרה לי שאף אחד לא מכריח אותי לעשות את מה שאני לא רוצה, ושבית הספר הולך להציג לי הצעה ויש לי את הזכות לקבל את זה או לא, ואמרה לי שהיא לא רוצה להכריח אותי לקבל משהו שאני לא אוהבת .  עובדה פשוטה שאני זקוקה למשרה. והיא אמרה שהיא מבינה אותי בצורה מושלמת.

היא אמרה לי לראות את עצמי כמורה של  המורה כדי ללמד את המורה החדשה שתהיה במקומי (😂😂)

אמרתי לה שאין הזדמנות לצמיחה והיא אמרה שלשם כך אני צריכה לפתח 5 כישורים שאין לי כגון: עבודה שיתופית, לדעת להאציל, חוסן וכו ‘. כדי לצמצם את זה בכמה מילים , מדיניות החינוכית בביה״ס השתנתה ועברה תהליך מבית ספר חילוני בסגנון אמריקאי לבית ספר דתי שבו אי אפשר למשל שמורה שלא שומרת  שבת, לובשת חצאית ויש לה כיסוי ראש או פאה אם היא נשואה תלמד תורה למשל , וזה בגלל האשה הזאת שבאה אם פילוסופיה שונה והצליחה לשכנעה את דעת הרב והמנהל של בית הספר וזה גרם לכך שכמות חשובה של הורים הוציאו את ילדיהם מבית הספר כי זה לא היה מה שהם בחרו בהתחלה .

:ליר בס 

אני למדתי בבית ספר ״אליאנס״ בתל אביב. אתחיל בכך שאתאר כיצד התקבלתי לבית הספר. כשסיימתי את הלימודים ביסודי, בסוף כיתה ו׳ העירייה החליטה שתיערך הגרלה לכל תושבי ת״א שצריכים לעלות לחטיבת הביניים. כל תלמיד בכיתה ו׳ היה צריך ללכת לימים פתוחים במגוון בתי ספר ברחבי ת״א ולהחליט איזה בית ספר הוא הטוב ביותר עבורו. את ההחלטות היינו צריכים לדרג מ 1-5 כאשר 1- זהו הבית ספר שאליו אנחנו הכי רוצים ללכת ו5- זהו הבית ספר שהכי פחות התחברנו אבל עדיין אפשרי מבחינתנו ללמוד בו מאחר ובת״א ישנם המון בתי ספר.

בתחילת החופש הגדול בין המעבר מכיתה ו׳ לכיתה ז׳ כל תלמיד קיבל מכתב בדואר עם שם בית הספר שאליו הוא התקבל. רוב חברותי ואני קיבלנו את הבית ספר שרצינו ודירגנו במקום הראשון שזהו בית הספר ״אליאנס״.

בבית ספר ״אליאנס״ לומדים מכיתה ז׳ ועד י״ב כאשר רק כיתה ז׳ נמצאים במבנה אחר ומכיתה ח׳ עוברים לבית ספר עם כלל התלמידים.

בית הספר ״אליאנס״ שם דגש על השפה הצרפתית מאחר וזהו בית ספר צרפתי. כל התלמידים צריכים לעשות בגרות 5 יחידות בצרפתית. 

 בשיעורי צרפתית למדנו על התרבות בצרפת, על סיפורים מהמאה ה-17 ומהמאה ה-18, ובכך יכולנו להעשיר את הידע שלנו בנוגע לתרבות של צרפת אך גם למדנו בשיעורים אחרים את התרבות של ישראל והעמקנו בה.

אני לקחתי איתי את המדיניות של בית הספר שלהכיר את התרבות ואורח החיים של תרבויות שונות יכולות לעניין אותנו וללמד אותנו דברים רבים.

:עדי הלוי
בחטיבה ובתיכון למדתי ב “אולפנת צביה” הרצליה,  בית ספר דתי רק של בנות. אני זוכרת כמה היה חשוב לבית הספר שכל הבנות יהיו בנות דתיות ושילכו עם חצאיות ארוכות גם מחוץ למסגרת בית הספר כי הן מייצגות את האולפנה.
בכיתה ח’ אני וחברותיי לכיתה יצאנו להסתובב אחרי שעות בית הספר וחלקן לבשו מכנסי ג’ינס ואז פגשנו את המורה שלנו לתנ”ך באמצע הרחוב ואני זוכרת שהיא ממש כעסה על אותן בנות שלבשו מכנסיים כי הן הייצוג של בית הספר. והיא אמרה “אל תנסו להסתתר, אתן לא מתביישות שככה אתן מייצגות את בית הספר?” והלכה.
יום למחרת עשו שיחה לכל השכבה שזה לא בסדר שלא מכבדים את הנהלים ואת הכללים של בית הספר ומי שנמצא בבית הספר צריך לייצג אותו גם לאחר שעות הלימודים ולמי שזה לא מתאים שיעזוב.
אני יכולה רק לומר שבכיתה ט’ חלקן הגדול של אותן בנות שהלכו עם מכנסיים אחרי שעות בית הספר לא נשארו שם.

טליה עובד:

אני באה ממשפחה דתית ולכן את כל לימודיי למדתי בבתי ספר דתיים, כאשר עליתי לכיתה ז’ עברתי לביה”ס “אולפנית בר אילן”, בבית ספר זה לומדות רק בנות, תנאי הקבלה היו קשים, הבנות היו צריכות להוכיח שהן באות מבית דתי ואורח חייהם הוא דתי ואילו היו מגלים שהבת אינה דתייה לא היו מקבלים אותה.

כללי בית הספר היו מאוד נוקשים, כל בת הייתה צריכה ללבוש את חולצת בית הספר אשר שרוולה היה ¾ אחרי המרפק, החצאית הייתה צריכה לעבור את הברך והיה אסור לצבוע את השיער או לענוד עגילים שאינם באוזן.
כאשר היו רואים בת שעוברת על אחד מהכללים היו מעיפים אותה מבית הספר או משהים אותה לכמה ימים.
אני פעם אחת חוויתי מקרה שבו הגעתי לבית הספר עם חצאית שאינה עוברת את הברך, המורה נורא כעסה עליי ושלחה אותי הביתה .
המורות היו עומדות בכניסה לביה”ס בכדי לבדוק שכל בת שנכנסת לשטח ביה”ס לובשת חצאית שעוברת את הברך.
לי היה נורא קשה עם הכפייה הדתית הזו, לפעמים רציתי לעבור ביה”ס אך לא רציתי לעזוב את חברותיי.

:קריסטין

שלום לכולם,
במדינת ישראל יש הרבה תרבויות ובהתאם למגוון התרבויות והקבוצות יש שוני במדיניות חינוכיות. אני למדתי בבתי ספר נוצרים ברמלה, מגן טרום חובה עד כיתה ג’ למדתי בב”ס סאנט ג’וזיף ומכיתה ד’ עד כיתה יב’ למדתי בב”ס טרה סנטה. שתי בתי ספר אלה דומים מאוד מבחינת אוכלוסיית תלמידים והורים, כללים, חוקים, תשלום שכר לימוד, שיטת הוראה, נושאי לימוד וכו’.
הדבר הכי מאפיין בתי ספר אלה הוא שלא כל אחד יכול לרשום את ילדיו ללמוד בהם, רק אנשים מבוססים כלכלית, מדיניות החינוך בהם לא השתנתה במהלך השנים, חינוך ברור ומובן עם הרבה כללים וחוקים, עם הרבה גבולות.
המדיניות החינוכית שהייתה לנו שונה מכל מדיניות חינוכית אחרת במדינת ישראל, יש גבולות ואיסורים, יש הגבלות, יש חוקים…
אתחיל בלבוש בית ספרי הוא דבר בסיסי וחשוב מאוד, תלבושת אחידה חולצה בצבע כחול עם סמל בית הספר, וזה תקף עד היום ומי שמגיע אפילו עם חולצה כחולה אך אין עליה סמל בית ספר יוחזר הביתה ולא יכנס. היה אסור לאחר לבית הספר ומי שהיה מאחר יותר מ4 פעמים בסמסטר אחד היו מורידים לנו נקודות מהממוצע בתעודה.
היה אסור לבנות לשים לק ג’ל, אסור לבוא עם שיער פזור, אסור היה להתקרב לבנים, אסור היה לצחוק בצורה מוגזמת, אסור היה לעשן בב”ס הספר, אסור היה לכנס באיחור אחרי הפסקה.
בבוקר וגם אחרי כל הפסקה היה עלינו ללכת לעמוד בתור והיה מקום מיועד לכל כיתה ומי שהיה מאחר היה מקבל מטלה או משימה לעשות, המורות והמורים היו מאוד קשים, מי שהיה אחראי ביותר הוא הכומר והנזירות, הם היו עוברים בבוקר וגם בהפסקות בין התלמידים לבדוק את האצבעות/ השיעור/ הלבוש/ הישיבה שלנו/ מה מדברים בינינו.
מי שקורא עכשיו את המדיניות החינוכית הזו חושב שזה היה סיוט וקשה אך לא היה לי קשה ללמוד בבתי ספר אלו, כי הייתי מרגישה שייכות לשיעורי הדת, למורות הנוצריות, למסיבות שהיו קשורות לחגים שלנו, לחברים ולחברות שעד עכשיו אני בקשר אתם ופוגשת אותם בכניסייה, הזהות שלי נבנתה בעקבות כל התהליך הזה וכל המדיניות הזו, אם אין היום מדיניות חינוכית כזו אין זהות לנוצרים במדינת ישראל, אין חינוך דתי, את הימים הכי יפים שהיו לי בחיי היו בבתי ספר אלו, והשאיפה שלי היא לעבוד בבתי ספר כאלה, נכון שלא כל אחד יסכים לרשום את הילדים שלו שם, אך קודם עליהם ללכת ולראות בתי ספר אחרים איך הכל חופשי אין גבולות, אין כללים ברורים.
היו לי הרבה חוויות בבתי ספר אלו, אני זוכרת שכמה פעמים הלכתי עם לק ג’ל לבית הספר מה שהיה אסור, ותגובת המחנכות הייתה נזיפה וגם לרדת למעבדה ולקחת אצטון ולהסיר את הלק ג’ל, נכון שהייתי צריכה לבכות/ להיות עצובה/ להתבייש שעשו לי ככה מול כל התלמידים אך הייתה יורדת וצוחקת כי הייתי יודעת שאסור לשים!!.

:רובא עאסלה

שיטת ההוראה בבית הספר שלי הייתה שיטת חינוך מסורתית מאוד שמטרתה רק הצלחה, אין חשיבות להבדלים בכיתה, כידוע, לא לכל אחד מהכיתה יש את אותן יכולות, פעם ביטלו התמחות רק מכיוון שיש הרבה תלמידים שלא הצטיינו בנושא.