הספר הראשון שלי

אליסיה הודיה דדון

השוד

השוד

ב-12 בלילה זה קרה. הבנק נשדד! נגנב ממנו 3,000,000שקל! השוטרים ניסו

לאתר את הגנבים,אך כל מאמציהם היו לשווא. הם לא הצליחו והיה בלגן גדול

; אבל,בשביל להבין את המתרחש בסיפור, צריך להתחיל מההתחלה

קוראים לי וולי (קיצור של וולים.) ואני בן 10. עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם: מה לילד הזה ולמה שקרה בבנק??? אוקיי, אז חשוב שתדעו שאני סוג  של בלש. טוב, לא ממש בלש. אני כללללל הזמן קורא ספרי בילוש,פותר תעלומות,ממציא לעצמי ולמשפחתי חידות מסובכות, ובקיצור נראה לי שהבנתם… וגם את התעלומה הזאת ניסיתי לפתור, והצלחתי . ועל זה ארצה לספר לכם

הספר הראשון שלי

כאשר ראיתי את הכתבה בעיתון ובטלויזיה,על מה שקרה בבנק,ישבתי בחדר שלי וחשבתי. חשבתי על הזמן שבו היה השוד, על  כל מיני  רמזים, ועוד . לאחר כמה זמן צילצלתי לדוד שלי  מהמשטרה ושאלתי אותו אם הוא מסכים שאני אבוא לזירת הפשע. הוא אמר  שיברר עם המפקד שלו, ויתן לי תשובה בעוד 5 דקות. החמש דקות האלו היו נראות לי כמו 5 שעות כל דקה נמתחה עוד ועוד עוד,עד ש…..טרררר! טרררר! צלצול הטלפון הקפיץ אותי מהמיטה רצתי אל הטלפון שבסלון ועניתי “נו? הוא הסכים?” שאלתי .”כן”ענה לי . “יש!!!!!!!” קפצתי משמחה. הוא הזהיר אותי שאני לא יעשה צרות. הבטחתי לו שאהיה ילד טוב, ולאחר כמה דקות מצאתי את עצמי בתוך הניידת של דודי . הנה מעבר לחלון . זירת הפשע.הבנק. הבנק היה מוקף בסרט אדום מבריק של המשטרה

השוד

פחדתי שלא יתנו  לי  להכנס אבל נזכרתי שיש לי אישור מיוחד. נורא התרגשתי לא כל יום מקבלים הזדמנות מיוחדת להיכנס לאזור שבו התבצע אחד השודים הגדולים . נכנסתי יד ביד עם הדוד  שלי (אגב שמו חיים.) והוא סייר איתי בין החדרים . באמצע הסיור באחד החדרים, ראיתי

.פתק קטן התכופפתי והרמתי אותו. הראתי לדודי חיים

הוא סרק את הפתק בעיון רב. לאחר כמה  זמן הוא אמר “כדאי להראות את זה למפקד” הנהנתי בהסכמה .  המפקד הסתכל על הפתק ואחר כך הסתכל על הדוד שלי ואמר : “כל הכבוד חיים. יתכן שבעזרת הפתק הזה נוכל לתפוס את הפושע!” “תודה רבה המפקד אך אני לא זה שמצא את הפתק אלא הוא” דודי  אמר והצביע עלי.  המפקד הסתכל עלי ואמר:”כל הכבוד! תרצה להתלוות אלינו לתחנת המשטרה?” הוא שאל אותי “טוב ,הזדמנות כזאת לא מקבלים בכל יום. אז נראה לי שאצטרף בשמחה!!!!!” עניתי בשלווה, אבל בתוכי, נראה לי שהלב שלי קפץ עד לראשי ואפילו מחוצה לו!  לאחר כמה זמן יצא המפקד אלינו

הספר הראשון שלי

ואמר:”כל הכבוד. אנחנו יודעים היכן מסתתר הגנב בזכותך. תרצה לבוא איתנו ללכידתו?” הסתכלתי בשעון, ואחר כך במפקד. “תודה, אבל לא תודה. כבר מאוחר. 12 בלילה.להתראות!” אמרתי. “אוקיי. מה שאתה רוצה” אמר מפקד התחנה, והלך. לאחר כמה ימים, נאמר בחדשות על מבצע לכידתו אל הגנב. וגם אפילו, אני עדיין לא מאמין שאני אומר את זה, אמרו והזכירו אותי!!! בטלוויזיה!!! זה ממש

אדיר!טוב, עכשיו נגמר הסיפור, אז נדמה לי שזה ה

סוף

קסמים

קסמים

“אוף,אין לי שום רעיון למופע הקסמים שאני עושה בעוד שבוע !וזה מול כל השכבה”

רטן אופיר. “איזה בושות!!!!” “כן באמת בושות” אמרה אחותו נועה.”כולם יראו

 איזה אח מגושם יש לי…”היא ציחקקה. “אבל אם אתה צריך עזרה יש לי רעיון

מצוין בשבילך…” “מה ?”שאל  “תעשה את הקסם הזה שאתה הולך מפה ונותן לי להמשיך לעשות את שיעורי הבית בשקט”   טוב,כדי שתבינו על מה אני מדברת

אתחיל מהתחלה. שלום, קוראים לי רינת ואני לא בדיוק מופיע בסיפור, אני המספרת שלו. אז ככה, אופיר ונועה הם אחים נועה בת 8 ואופיר בן 11. נועה   כללללל הזמן מציקה ומפריעה לאופיר, אבל בסיפור הזה יהיו קצת פחות ריבים.. כי  הם יוצאים ביחד להרפתקה בעולם אחר ו…מה חשבתם שאני אגלה לכם את

הכל ?! תקראו בעצמכם ותגלו

הספר הראשון שלי

נו נועה, תעזרי לי לחשוב על רעיון למופע!פשוט השתמשתי כבר בכל הקסמים הישנים שלי… לא נראה לי שיהיה כיף לראות את אותם הקסמים כל מופע..” אמר אופיר. ” אופיר, אתה קוסם לא? “שאלה נועה בעודה פותרת את תרגילי הכפל. “כן.בערך” “יופי. אז תעשה קסם שיהיה לך רעיון.” “ממש מצחיק נועה. אני נקרע מצחוק.” אמר אופיר וגילגל עינים. “אני לא רואה אותך צוחק ” אמרה נועה וסרקה אותו מכף רגל ועד ראש . “אוי! נמאס ממך. אני הולך לסלון. ” אמר . “אופיר, אתה יודע אתה קוסם ממש מוצלח! הקסם שביקשתי ממך עבד.” ” מה ביקשת ממני?” הוא שאל. “ביקשתי ממך שתלך מכאן. והנה אתה הולך.” “את יודעת מה? אני אשאר כאן.” אמר אופיר בקול מעצבן “אתה לא תשאר פה עוד הרבה” אמרה נועה. “כן?ומה בדיוק תעשי לי??” שאל אופיר בקול עוד יותר מעצבן “מוכן?”שאלה נועה. “שלוש ארבע ו…..אמא!!!! אמא!!” צעקה נועה “טוב, טוב, אני הולך” רטן אופיר. הוא יצא מהחדר וטרק אחריו את הדלת העוצמה. אחרי שהלך לחשה נועה:”אני קוסמת הרבה יותר טובה מאופיר.. . אני אומרת רק מילת קסם אחת והוא הולך. אמא…..” היא חייכה לעצמה

 כעבור שעה נשמעה צעקה מהסלון “נועה!!!!” צעק אופיר הוא עלה בריצה לחדר

שלהם. “תגיד אתה נורמלי?! אפשר  גם לדבר ולא לצעוק אבל בכל מקרה,מה רצית?”תראי מה מצאתי !”אמר בשמחה זו היתה תיבה עשויה מעץ ישן ורטוב וכמה ברזלים ישנים וחלודים “בשביל זה קראתי לי?”שאלה “בשביל תיבה תיבה ישנה?” “זה לא סתם תיבה! זאת תיבת קסמים והיא נראית ממש עתיקה! ” “כן מריחים שהיא ממש עתיקה. יש לה ריח של עץ בן   אלפיים שנה… אבל בשביל מה אתה צריך אותי? מצאת לך קסמים, תסתדר איתם וזהו. סיימת לחפור .” “כן…אם זה היה רק ללמוד את הקסמים בכלל לא הייתי טורח לבוא לכאן.. אבל מצאתי פה פתק ישן עם כל מיני סימנים מוזרים.. הצלחתי לפתור רק חלק מהסימנים וזהו. חשבתי שתרצי לעזור לי אבל …” “אני אשמח לעזור לך!!!!” אמרה נועה. אופיר לא .התפלא נועה… איך לומר את זה.. קצת , הרבה, מאד חנונית.אתם מבינים, היא קוראת מלאאאא אני פחות, בעצם אני לא קורא בכלל. אז היא קראה המון סיפורים על כל מיני תעלומות, על ילדים שבלה בלה ובלה.. אין לי מושג, אבל אני יודע שהיא מתה על תעלומות,למשל תעלומת החטיפים שמישהו אכל וגמר את כל המלאי, היא אכשיהו עלתה עלי…אבל בואו נחזור לעינינו, היא פשוט מתה על תעלומות,והזדמנות כזאת לא מקבלים בכל יום  אז היא בהחלט קפצה על המציאה

אחר חצי שעה הם הצליחו לפענח את הצופן. אופיר ניפנף בשרביט הקסמים

לחש  את המילים,ו…פוף הם נעלמו

?מה קרה להם

?לאן הם נעלמו

?והאם יחזרו הביתה בשלום

….המשך יבוא

טיול משפחתי

טיול משפחתי

היי, קוראים לי עדי ואני בת 11. אני רוצה לספר לכם סיפור שארע לי. היה זה בבוקר. כרגיל קמתי והלכתי לבית הספר. עמדתי לצאת להסעה עד שאבי בא ועצר אותי. “היום את לא תלכי לבית הספר. אנחנו יוצאים לטיול משפחתי.”הוא אמר. יש חשבתי בלבי. בכל מקרה לא הכנתי שיעורים בחבון ובשפה. שכחתי. אז אין לי כוח לנאום של שתי המורות על “כמה חשוב להכין שיעורי בית, בלה, בלה, בלה בלה” הורדתי את התיק והנחתי אותו על הכיסא בחדר. בינתים אחותי התאומה נועה התעוררה, וגם אחי הקטן עד שהם אכלו, ציחצחו שינים, התלבשו, כבר היה  שמונה וחצי ואז, סוף סוף יצאנו לטיול. אמי ואבי החליטו שנלך ליער  הסמוך לביתנו ונעשה שם פיקניק. זה התחיל כמו כל טיול שגרתי. אני ונועה רבנו מי תשב מקדימה, בסוף אמא שלנו ישבה שם. אחר כך רבנו מי תשב קרוב יותר לטלויזיה הקטנה  שיש במכונית, בסוף האח הקטן שלנו ישב שם,אז לא נותרה לנו ברירה, אלה לשבת זו ליד זו. מאחורה. כמובן שזה לא היה סידור מצוין בשבילי, אבל לא היה כח להמשיך לריב. ונראה שגם לנועה לא

לאחר רבע שעה של נסיעה הגענו ליער. “לכו לשחק בזמן שאנחנו מארגנים את  הדברים” אמרה אמי. אחי הקטן הלך למקום אחד, עם הרבה פרחים,(הוא ממש ממש אוהב להצטלם עם פרחים.)אני ונועה הלכנו ביחד. אנחנו אוהבות ללכת ממש  רחוק מההורים,כדי שנבוא בסוף האוכל. כשיש קינוח. אנחנו משתמשות בתרוץ

ה-“לא שמענו ” וזה לרוב די עובד.אבל לפעמים גם לא. בקיצור, אני ונועה העמקנו   לתוך היער, ופתאום ראינו בקתה והחלטנו ללכת אליה. ככל שהתקרבנו הבחנתי     שהבקתה נראת די עזובה.”רוצה להכנס?”שאלה אותי נועה “נראה לך?!”אני לא  מטורפת כמוך אחרי הכל …” אמרתי  “היי,” אמרה נועה”אני לא מטורפת.את מטורפת!” דיונים כאלה יכולים להמשך שעות בין שתינו, אבל הפעם עצרנו בזמן  “עדי, רוצה להכנס איתי ?” שאלה נועה לאחר 5 דקות שהן ישבו שם בחוסר מעש “אני לא בטוחה שאני רוצה..” אמרתי “מה את פחדנית???” שאלה אותי נועה” אוי, אל תתחילי איתי וויכוח נוסף שוב פעם. נמאס לי………” אמרתי בקול מותש “אם לא בא לך להתחיל וויכוח נוסף, אז תכנסי איתי בלי וויכוחים לבפנים.” אמרה

לבסוף,נכנעתי ונכנסתי עם נועה יחד לבפנים. זוכרים שאמרתי שהבקתה נראתה   עזובה? טוב, אז מבפנים היא היתה נראית עוד יותר עזובה. היו קורי עכביש בכל ושרר בפנים חושך כבד.  “ברוכות הבאות!” ברך אותנו מפלצתי. “אהההההה!!!”    אותי הקול צעקנו נועה ואני יחד. “עדי, כמה זה 87+98?” שאל אותי הקול

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. “מה זה קשור עכשיו?!”שאלתי אותו. “עדי, את זוכרת שצריך להגיש סיפור לעברית ” אמרה לי פתאום נועה. “עכשיו גם את מתחילה להביא משפטים לא קשורים?!”עניתי, וכמעט שצרחתי פתאום פקחתי עינים. אני הייתי בכיתה. הכל היה רק חלום? כנראה שכן. והמורה לחשבון עומדת לידי ושואלת אותי בפעם השלישית. “עדי, כמה זה 87+98????? את חולמת?” שאלה אותי המורה “האמת שחלמתי…”לחשתי בשקט

טוב, לפחות לשיעור עברית אני יכולה להגיש שיעורי בית. זה יכול להיות סיפור ממש מעולה……סוף

שסבא היה קטן

שסבא היה קטן

שלום. קוראים לי ציון ואני רוצה לספר לכם קמת על חיי. אז ככה: נולדתי במרוקו בשנת 1956 נולדתי החמישי מבין תשעה האחים והאחיות שלי. יהודיה, זאבה, מזל, משה ואני, ואז עוד חמשת אחי הקטנים שנולדו אחר כך.בגיל שלושה חודשים עליתי לארץ. הייתי אז ממש תינוק קטן.ואתם בטח שואלים את עצמכם כיצד עליתי לארץ?במטוס?במכונית? טוב, לא במכונית ובטח ובטח שלא במטוס. עליתי לארץ באניייה. בדרך הייתי מאד חולה. הרגשתי לא טוב ממש לא טוב הורי היו עצובים מאד וחשבו שאני הולך למות. סבתי אהבה אותי כל כך, וטיפלה בי במסירות שאין לתאר. ולבסוף, הבראת. ואיפה גרתי? גרתי במקום שנקרא מעברה. מעברה הוא מן כפר קטן שנבנה בעבור העולים החדשים. כמובן שלא היו לנו בתים גדולים מבטון. הבתים שלנו היו עשויים מחומר שדומה לפלסטיק.   וכעת, אחרי שסיפרתי לכם את ההקדמה, אני רוצה לספר לכם כמה סיפורים מהילדות שלי

“העבודה המיוחדת שלי”

 כל יום אחרי שחזרתי  מבית הספר,הייתי מכין איטריות (פסטה) לאחי הקטנים. בשעה 4 אחרי שאמא שלי חזרה מהעבודה, אני הלכתי “לעבודה שלי” ומה עשיתי?אמי הביאה לי חמש אגורות כדי שאני אוכל לקנות 3 גולות. הלכתי לשכונות רחוקות כדי לשחק עם ילדים במי שצולף בגולות הכי טוב. ולמה לא שיחקתי בשכונה שלי? מפני שבשכונה שלי ילדים כבר ידעו שאני “הצלף ” הכי טוב ואף אחד לא רצה לשחק איתי כי פחדו שיפסידו. בקיצור, אחרי שחזרתי מהשכונות עם שקית גולות שהרווחתי,כל הילדים באו לקראתי משום שאני הייתי מוכר את הגולות  בארבע  אגורות ארבע גולות במקום למכור שלוש גולות  בחמש אגורות

 ככה היה כל יום. ובכל הכסף שחסכתי קניתי בסוף השבוע קנקן חלב גדול אבל את החלב היו מקבלים רק האחים הקטנים שלי

לא בוכים על חלב שנשפך

בכל סוף שבוע, אני ואחותי מזל הלכנו ביחד כדי לקנות חלב. על הפקק של קנקן החלב היה מן שמנת כזאת. וכל פעם מזל היתה לוקחת את הפקק ומלקקת את השמנת, ואני ממש התרגזתי. רציתי לשמור אותה לאחים הקטנים שלי. ואז, יום אחד החלטתי לעשות מעשה. אני החזקתי את הקנקן חלב ביד, ואחותי מזל, ביקשה שאבוא אליה. התחלתי לרוץ הביתה, כדי שהיא לא תוכל לקחת את השמנת שעל הפקק, וליד ביתי נפלתי על הקנקן ונחתכתי בידי. כל החלב נשפך,והדם שירד לי מהיד, התערבב יחד עם החלב, והיה נראה כאילו יש שם שלולית גדולה מאד של דם, ואני התחלתי לבכות.

אמי וסבתי יצאו החוצה לשמע קולות הבכי,וראו אותי עם כל שלולית הדם וחשבו שירד לי המון דם. אבל האמת שבכיתי על החלב שנשפך. וכמובן שאין סיפור בלי סוף טוב. הסברתי לאמא שלי ולסבתא שלי מה קרה, וגם על השמנת של הפקק, ואחותי למדה את הלקח

!אני מאד מקווה שנהנתם ולמדתם

סוף