לדון לכף זכות

חג הסוכות באחד היישובים בדרום

אנשים ברחוב התהלכו עם לולב בידם האחת,

למחזור ביד השנייה. דפיקות פטיש נשמעו

לכל אורך הרחובות, המדרכות רובם ככולם היו

תפוסות בסוכות עראי וקבע.

באחת הוילות באזור, גר לו עשיר שהחזיק בבעלותו שדות וכרמים, ובית רחב ידיים, אפילו אין-ספור פועלים העומדים לשירותו.

בין הפועלים היה גם אחד שהגיע זמנו לחזור לביתו שבגליל, 3 שנים הוא היה כאן אצל האדון, והצטברה לו משכורת מכובדת, שאיתה הוא יכול לשוב לביתו ולפרנס את בני ביתו בכבוד.

“היום מקבלים משכורת” פיזם לעצמו בשמחה

“מסיבות אשתי והילדים ששכחו מזמן איך נראית

 ריבה אמיתית, ואיך נראית חליפה מהצד הפנימי של

חלונות הראווה, סופסוף עכשיו הגיע הזמן

והקץ לסלקינו, היה שווה המאמץ של 3 שנות עבודה

 מאומצות בשביל לקבל את התמורה”.
הגיע הזמן לעזוב …

הוא ניגש לעבר ביתו של מעבידו כדי לקבל את

משכורתו ולאחל לו חג שמח.
נכנס הפועל לחדרו המפואר של בעל הבית ואמר לו:
“אחרי 3 שנים של עבודה קשה,

תן לי את שכרי בבקשה…
אלך ואראה את אשתי והילדים, שעזבתי אותם עניים מרודים “

נושא האדון את עיניו מביט בפועל ואומר לו:

“אני מודה לך ששירתת אותי המון, אבל לצערי אין לי ממון “.

הסתכל הפועל כה וכה, נברשות יפהפיות השתלשלו מהתקרה,

שטיח מצמר אלפקות יקר היה פרוס לאורך הקירות,

הבוס ישב על כיסא משוכלל יותר משל רופא השיניים השכונתי,

אפילו השולחן שעליו היה מונח הפנקס שיקים היה גדול כ”כ שאפשר היה להקים עליו אצטדיון ממוצע…

אבל הפועל לא הסגיר את מחשבותיו, ובמקום זה אמר:
“אם אין לך כסף מזומן,

אז באמת חבל על הזמן…
אבל אשמח אם תיתן לי את שווי העבודה,

בפירות ובתבואה ואומר לך תודה”.

הסתכל עליו האדון לעומק ואמר לו

בקול מלא עצב:
“צר לי לאכזב אותך ידידי היקר,

אך גם פירות ותבואה מאוצרי נגמר”.

נשא הפועל את עיניו והסתכל מסביב, עיניו פזלו אל החלון הסמוך, שדות וכרמים השתקפו מהעמק. בחלק מהם הוא עצמו עבד מצאת החמה עד צאת הנשמה, כדי שיוציאו פירות ותבואה באיכות מעולה…

ואז עלה בדעתו רעיון, ויפן אל אדונו בהיגיון:
“אם קשה לך לתת לי פירות או מעות, אשמח לקבל בתמורתם קרקעות”.

אבל האדון לא חשב בכיוון הזה וענה לפועל:
“הייתי שמח לתת לך עשרת מונים, פירות וקרקעות ומלא מזומנים…
אך מה לעשות ואין לי קרקעות,

לתת לך במקום המעות”.

הפועל כבר רצה ללכת מהמעמד המביש, ולצאת בכבוד מהעסק ביש, אבל פניהם של אשתו וילדיו עמדו לנגד עיניו, “מה אני יגיד להם?!”

חשב במרירות “אין כסף, אין כלום ששווה כסף, איך אני יביט בפניהם?!”
ואז עלה בדעתו רעיון, שלזה בודאי לא יסרב האדון:
“אולי תוכל לתת לי בהמות, אקבל אותן בעיניים עצומות…
איך אוכל את עיני אל בני ביתי להרים?! מצידי תן לי גם חמורים”.

אבל האדון לא כ”כ מהר נופל בפח, ואומר

 לפועל משפט שאולי כבר שכח:
“הייתי שמח מאוד מאוד, לתת לך כמה בהמות, אבל מה אני יכול לעשות, שאין לי בהמות לא דקות ולא גסות”.

השפיל הפועל את עיניו, ונזכר ברגש בסוס המפואר של האדון, ובעגלתו הרתומה ל-6 סוסים אבירים.

בשוורים הבריאים שקולם נשמע מסוף העולם

ועד סופו, ואת העיזים שריחם נודף כקולם של השוורים, את החלב המזין ששוכב לו במקרר מהחליבה שהוא עצמו חלב הבוקר מהפרות השמנות שרועות באחו, אבל מה לעשות שבעל הבית מכחיש כל קירבה לבהמות הללו?

החליט הפועל לנסות את האפשרות האחרונה

ופונה אל האדון:
“תן לי בשכרי לפחות כרים וכסתות,

שיהיה לי משהו בשביל את המינוס לכסות”.

אבל האדון נשאר קשוח ואומר לו:
“אני מאוד מצטער ידידי הנכבד, אבל אין לי כרים וכסתות לא מעור ולא מבד”.

ראה הפועל שיותר קל להוציא מים מהסלע

או אפילו סלע מהמים, מאשר להוציא כסף

או שווה כסף מאדונו לשעבר,

קיפל את חפציו האישיים, וחזר לביתו בפחי נפש.

עבר חג הסוכות, זריזים מקדימים כבר פירקו את סוכותיהם.

יושב לו הפועל דנן על אבן בצידי הדרך ומהרהר על גורלו המר, בבית אין פרוטה לפורטה, אפילו בקופת צדקה לא נשאר שקל שחוק.

את הילדים הוא שלח ללימודים עם לחם מרוח בלחם, שגם את זה הוא לא השיג בקלות, יושב וחושב איך להשיג מעט כסף כדי להחיות את עולליו הרעבים.

הוא נושא את עיניו אל השדות והמרחבים המוריקים שבגליל העליון, ונושם את האוויר הצח ומנסה לנחם את עצמו……..

רעש והמולה עוררו אותו משרעפיו, הוא מרים את מבטו ורואה בקצה האופק אבק, משמע ששיירה מתקרבת לכיוונו. הוא קם ומתנער מהאבק ע”מ להיטיב את ראייתו, ואז בעצם הוא שם לב שהשיירה פונה לעבר ביתו. הוא ממתין לראות מי הוא זה שהגיע עד אליו לחור הנידח בגליל?! ואז הוא רואה את אדונו לשעבר מגיע רכוב על סוס אביר ואחריו משתרכת שיירה גדולה.

אחרי שאלת שלום כמקובל והחלפת כמה מילות ברכה, פנה האדון איתו לעבר ביתו.
אחרי שנח האדון מעמל הדרך, ושתה קפה עם כמה וופלים, שלף האדון מהארנק הנפוח את כל שכרו שהיה מגיע לפועל עבור עבודתו, ואף הביא איתו משא 3 חמורים, אחד של מאכל, אחד של משתה, ואחד של מיני מגדים.

ואז האדון מתרווח על הכיסא, מצמצם את

גביני עיניו בשביל הריכוז, מנמיך את קולו ושואל:
“אמור לי ידידי, כשאמרת לי בערב החג תן לי שכרי, ואמרתי לך שאין לי כסף, במה חשדתני?!”

הפועל לא חושב פעמיים ועונה:
“אמרתי לעצמי אולי הזדמנה לך עסקה נדירה שהיה כדאי להשקיע בה את כל המזומנים, ולכן אין לך כסף לתת לי”

ממשיך האדון לשאול:
“וכשביקשת מימני בהמות במקום המעות ועניתי לך שאין לי בהמות, במה חשדתני?!”

ענה לו הפועל:
“אמרתי לעצמי אולי הבהמות הללו מושכרות ביד אחרים ולכן אינך יכול לתת לי אותן”

ממשיך האדון לשאול:
“וכשאמרתי לך שאפילו קרקעות אין לי, במה חשדתני?!”

ענה לו הפועל:
“אמרתי אולי הקרקעות מוחכרות (כעין מושכרות) ביד אחרים, ולכן אינך יכול לתיתן לי”

תשובותיו של הפועל סקרנו את האדון והוא ממשיך לשאול:
“ובשעה שאמרתי לך שאפי’ פירות אין לי, וראית מהחלון את כל הפירות העסיסיים על גבי העצים, במה חשדתני?!”

ענה לו הפועל:
“חשבתי אולי הפירות אינן מעושרות, ולכן אתה אומר שאין לך”

ממשיך האדון להקשות:
“וכשאמרתי לך שאפילו כרים וכסתות אין לי, במה חשדתני?!”

ענה הפועל:
“אמרתי אולי הקדשת את כל נכסיך לשמיים, וממילא דינם כהקדש שאסורים בהנאה בנתינה לאחר.

אמר לו האדון:
“כך היה המעשה, שבני הורקנוס לא רצה לעסוק בתורה, ונדרתי את כל נכסי לשמיים, כדי שלא יפזול אל הכסף ויעסוק בתורה, ועכשיו הלכתי אצל הסנהדרין והתירו לי את נדרי,ולכן באתי עכשיו לשלם לך את המגיע לך,

ואתה כשם שדנתני לזכות

כך המקום ידון אותך לזכות”.