המהפכה האמריקאית אפק יעקבי

יום ראשון- ההחלטה להגר לאמריקה

עד לאחרונה, ב”ימים השקטים” כפי שאבי קורא להם, התגוררתי בשכונה קטנה בפרברי לונדון יחד עם אבי, עובד נמל, אימי, מורה בבית הספר הנוצרי בשכונה, ואחותי הקטנה. בשכונה שלנו גרו גם הרבה מחברי ובני משפחתי. הכל התנהל כרגיל במשך הרבה שנים – בית ספר, חוגים, כנסייה, חברים וכו’ – עד לפני כמה חודשים, עד החלה ההתדרדרות, ותחילת הסוף של ה”ימים השקטים”. הכל התחיל לקראת שנות ה 20 של המאה ה 17, אני מתכוון בעיקר למשבר הכלכלי שפגע באנגליה בכלל וברבים מתושבי השכונה שלנו בפרט, כולל בנו שכן צי ספינות הסוחר שבו עבד אבי בנמל נפגע גם הוא מאוד. אני לא הבנתי מיד שיש בעיה כלשהי אבל שמעתי שיחות של הורי עם חברים ובני משפחה ורבות מהשיחות נסבו על אמריקה. הבנתי מהשיחות שהבעיה הכלכלית, למרות שהכבידה על כולם לא היתה הבעיה היחידה ורבים גם נפגעו מהמאבק הדתי בין הכנסייה האנגליקנית לבין הפוריטנים. יום אחד הושיב אותנו אבי לשיחה ואמר כי אימי והוא החליטו לעבור לאמריקה, ולנסות לפתוח דף חדש בארץ שעדיין לא היתה מיושבת במלואה ולכן ניתן היה להשיג אדמות זולות ועשירות במחצבים.

 יום שני – המסע לאמריקה

מרגע שהתקבלה ההחלטה לעבור לאמריקה, אבי התחיל לחפש אונייה מתאימה לכך. מכיוון שאבי היה עובד נמל שנים רבות, היו לו קשרים רבים בציי אוניות הסוחר השונים, והיה זה חשוב ביותר למצוא אונייה מתאימה שכן המסע לאמריקה היה ארוך וקשה מאוד, ושמענו אין ספור סיפורים על אוניות רבות שטבעו, ועל מהגרים רבית שמתו מרעב וממחלות בזנן השיט באוניה.

למזלנו הטוב, אבי אכן הצליח למצוא אונייב גדולה וחזקה, עליה פיקד רב חובל שאבי הכיר מלפני שנים רבות. השיט אומנם לא היה קל, וזמן לא מועט ממנו היינו חייבים לשהות בבטן האוניה עקב סופות חזקות, כאשר הגשם ניתך בחוזקה, ברקים מאירים את השמיים, מלווים ברעמים שהרעידו את האונייה. בזמנים כאלה היינו חייבים להחזיק את עצמנו חזר בבטן האונייה ולהזהר מחביות שהיו מתגלגלות מצד לצד כאשר האונייה היתה מטלטלת בין הגלים. לא פעם שמענו צעקות ממלחים שנפלו למים או שנפגעו בזמן הסופה כאשר היו על הסיפון.

אבל בסופו של דבר, בבוקר בהיר ונעים, העיר אותנו אבי ולקח אותנו לסיפון – הסיפון כבר היה מלא באנשים שהביון הרחק קדימה – לעבר היבשה. לעבר אמריקה.

יום שלישי – ההתיישבות בחוף המזרחי

בימים הראשונים באמריקה שהינו במחנה מהגרים על מנת להתארגן ולחשוב לאן פנינו מועדות. אבי שמע כי באיזורים הפנימיים יותר, בעיקר באיזור הדרומי של החוף המזרחי גידלו גידולים חקלאיים בגלל האדמה הפורייה ובאזור הצפוני שאדמתו לא נוחה לעיבוד חקלאי המתיישבים עסקו במסחר ימי ובדיג. כמו כן, אחת התעשיות המרכזיות, בגלל הבניה החדשה, היתה תעשיית העץ – הוקמו מנסרות רבות וסיפקו חומרי גלם לבניין, ריהוט, ולמספנות לבניית אניות. למרות כל אוצרות הטבע והיערות, אבי החליט שאנחנו נתמקם בבוסטון – אבי רצה לנצל את ניסיונו בעבודתו בצי הסוחר כדי לנסות ולפתח אוניות סוחר גדולות, שכן המתיישבים החדשים היו חייבים לסחור עם אירופה שכן הם היו זקוקים לכמות עצומה של מוצרים שלא יכלו לייצר בעצמם. בוסטון היתה בעצם אחת מתחנות מסחר רבות שהתפתחו לאורך החוף המזרחי – החוף שבעצם היה הקרוב ביותר לאירופה.

יום רביעי – הסכסוכים

בנקודה זו למדתי להעריך את מה שאבי כינה “הימים השקטים”. החודשים הראשונים היו נהדרים – התרגשות של התחלה חדשה, חברים חדשים, בית חדשה, עבודה חדשה להורים ואפילו – כלב קטן שקנה לנו אבי. אבל אז התחיל הבלאגן. האנגלים, שנראה שהיה להם פתאום יותר מדי זמן פנוי אחרי שנגמרה “מלחמת שבע השנים” (חבל שלא נמשכה יותר…), התחילו להתערב בעניינים שלנו. האמת היא שבדיוק יומיים אחרי שהגענו כבר החשבנו עצמנו והרגשנו כמו אמריקאים – ולא כמו אנגלים, וההתערבות הזו של אנגלים הרגיזה מאוד את המבוגרים. כמובן, כמו כל דבר בחיים, גם פה הבעיה היתה כסף – האנגלים גמרו לעצמם את הכסף המלחמה עם צרפת וניסו לחוקק חוקים שהטילו עלינו מיסים! אפילו אני הבנתי מיד שהמיסים האלה מוזרים – למה שאנחנו נצטרך לשלם מס בולים על כל מסמך, עיתון או אפילו גיליון ציונים זה מגוחך! האנגלים אפילו לא עשו מאמץ להמציא חוק נורמלי. הם ניסו לטעון שזה בגלל שהגנו עלינו מהאינדיאנים (זה היה לפני שאנחנו הגענו לבוסטון ועכשיו האמריקאים הסתדרו לבד בלי העזרה של האנגלים מערבה יותר בתוך היבשת) בקיצור, אנחנו לא הסכמנו לשלם את המיסים האלו, התחילו הפגנות ובלאגנים עד שבסוף אנגליה שלחה צבא למושבות, מה שרק הגביר את ההפגנות והמתח, וביום אחד, ממש לא רחוק מהבית שלנו, הצבא האנגלי ירה לתוך קבוצה של מפגינים וכמה אמריקאים נהרגו.

זה המשיך בחוק שהתיר רק לאנגליה למכור תה לאמריקה, ואז כמה חברים של אבי התחפשו לאינדיאנים, עלו בלילה על כמה ספינות שהגיעו מאנגליה עם תה וזרקו הכל למים. קראנו לזה “מסיבת התה של בוסטון”.