המהפכה האמריקנית על פי עדי ברקוביץ

אני מפחדת, מתרגשת, מלאת ציפיות, עצובה, מבולבלת… כבר ארזתי את כל החפצים שלי, נפרדתי מהחברים… הכל כבר מוכן! כולם מוכנים, חוץ ממני… אימא אומרת שיהיה יותר טוב שם, שם זה עולם אחר… עולם טוב יותר, שונה ואחר ממה שאנחנו מכירים. אך אני לא רוצה לעזוב, טוב לי כאן, למרות העוני והקשיים… אני אוהבת את החיים פה! וכמובן שלא אוכל לעזוב את אמנדה, ג’ק ומייק! שלושת החברים הכי טובים שלי, וגם היחידים שלי… אולי אני סתם מבלבלת במוח? כי אולי אתם לא יודעים אבל תמיד קשה לי עם התחלות חדשות. באנגליה, חיינו בעוני אבטלה ורעב נורא, היו בעיות ביטחוניות רבות- בגלל הבעיות המטופשות האלה לא יכולתי לצאת לשחק בחוץ עם חבריי! הייתה גם מלחמת אזרחים שרק החמירה עם הזמן שחלף… והצפיפות במקומות המגורים גדלה. בגלל זה אנחנו עוברים למושבות החדשות. אימא אמרה שיהיה לי יותר קל להתמודד עם המעבר אם אכתוב יומן, לכן… הנה אני כאן! אוף… המעבר מאוד מלחיץ אותי, איך יהיה שם? מי יהיו החברים החדשים שלי? וכיצד משפחתי ואני נסתדר עם הקשיים במעבר? אוי! שחכתי להציג את עצמי… אז היי! קוראים לי האנה דלווין, אני בת 11, לומדת בכיתה ה’, גרה באנגליה ועוברת למושבות החדשות כפי שכבר קראתם… עייני כחולות, אך יש לי משקפיים וקשה להבחין בהן.. צבע עורי בהיר, שיערי חלק ומתלתל בקצוות, בצבע חום- ותמיד אסוף בקוקו! אני אוהבת רקוד, לשיר ולצייר (ציירתי את עצמי בעמוד הבא) . יש לי אחות גדולה- בת 16, שמה אליזבת. לאבי קוראים אדם ולאמי קוראים שרה.

אז… אני בדרך. נכנסנו לאניה ענקית! מלאה באנשים! מאוד צפוף פה… מחניק ולא נעים כלל! מקודם כל כך רציתי לעזוב, עכשיו אני מתה להגיע כבר! אבל שלא תטעו… אני רוצה להגיע רק כדי שנצא מהאנייה הזאת! אוף… אני מרגישה שהמסע הזה נמשך כבר מיליוני שנים… אבא אמר שהמסע לשם הוא ארוך, ונמשך כ6 עד 12 שבועות, זה  ה מ ו ן !!! עוד כמה זמן ניתקע פה? מתי מגיעים כבר?? איזה באסה… למה עברנו בכלל?! היה לי כיף באנגליה, ולא אכפת שבאנגליה היו חיים קשים, לא אכפת לי ששם אימא אומרת שיהיה לנו עתיד טוב יותר, לא אכפת לי! אני רוצה לחזור הביתה. רגע, איפה אימא בכלל? כמה אנשים יש פה… לא משנה, העיקר שאני ליד אליזבת. בקיצור, יש לי סוד לספר לכם, אבל אל תגלו! לא אמרתי אפילו לאימא שלי. את האמת… אני פוחדת יותר מאשר שאני כועסת ומאוכזבת. שמעתי שני מבוגרים מתלחששים על קשיים שצפויים בדרך… למשל אניות שטבעו ולא הגיעו ליעד, ועל שהצפיפות באניות גורמת למחסור בתרופות ובאוכל… נשמע מפחיד! בדרך כלל במצבים כאלה שאני מפוחדת- אימא מרגיעה אותי, אבל אני לא רוצה לספר לה. היא תגיד: “אוי האנה תפסיקי… הכל יהיה בסדר, יהיה לנו טוב שם!” או משהו בסגנון… אבל אני יודעת שהיא תאמר את זה סתם כדי שאני ארגע. אני מתערבת איתכם שהיא בעצמה פוחדת! טוב… בינתיים אני מעבירה את הזמן בציורים, בעמוד הבא ציירתי את האנייה.

טוב, אז הגענו בשלום, איזו הקלה. זה היה מסע ארוך ביותר… הרגשתי שהוא נמשך שנות אור! המסע היה קשה ומפרך ונמשך כ-10 שבועות לפי דברי אמי! חצינו את כל האוקיינוס האטלנטי, אתם מאמינים?! באיזשהו שלב, אבי לא חש בטוב, הוא הקיא והקיא… כנראה יש לו מחלת ים או משהו כזה. אני הייתי מאוד משועממת רוב הזמן. עכשיו אני רק שמחה שהגענו! שכולנו בריאים ושלמים, ושנתחיל חיים חדשים טובים ומוצלחים יותר! המסע הזה השפיע עליי לטובה… יודעים מה? אני מאושרת שעברנו! אני אוכל לכתוב מכתבים לחברים שלי באנגליה, ולשמור איתם על קשר. אולי הם גם יעברו למושבות החדשות יום אחד… הלוואי…. באנייה הכרתי שתי ילדות מאוד נחמדות- אנה והלזה. שתיהן עוברות למושבות הדרום- בניגוד אליי! אבא של אנה יעבוד בעשיית כותנה ואבא של הלזה יקים חווה לגידול טבק. במשך השיחה כל כך הזדהיתי איתן, אני שמחה שיש לי עוד חברות חדשות לחלוק איתן את המעבר, זה מקל עליי. משפחתי ואני מתמקמים במושבות הצפון., אבא עומד לעסוק במסחר ימי, ואימא תהיה עקרת בית. אני ואחותי נלך ללמוד בבית ספר חדש. אני מאוד מתרגשת! מי יהיו החברים שלי בכיתה? מי יהיו המורים שילמדו אותי? האם המורים והתלמידים יאהבו אותי? איך בית הספר יראה? האם באמת יהיה לנו יותר טוב כאן כמו שאימא אמרה?? אני מלאת רגשות מעורבים. מתרגשת, שמחה ומפוחדת- בגלל שאני עומדת להתחיל חיים חדשים, ועצובה- בגלל שאני מתגעגעת למשפחתי ולחבריי באנגליה. לי תמיד יותר קל להתבטא בעזרת ציור, החלטתי לבטא את כל רגשותיי בציור, אולי תבינו אותי טוב יותר… הסגול- מסמל את הפחד, הכתום והתכלת- מסמלים את השמחה, הוורוד והאדום- מסמלים את ההרגשות, והשחור- מסמל את העצב.

היי… אז עבר זמן מה מאז שהגענו למושבות הצפון! השינוי שעברתי מאז שעברנו לכאן הוא מדהים- השתניתי מקצה לקצה! אני מאושרת, שמחה, ורגועה. כאן, במושבות החדשות תמיד יש לנו אוכל, ואנו חיים באושר ללא כל דאגות. אבא סוף סוף מביא פרנסה טובה הביתה, יש לנו חיים מסודרים ומאורגנים. מצאתי את מקומי בכיתה, יש לי המון חברים! איזה כיף!! חברותיי השפיעו עליי לטובה, ילדה סגורה, מופנמת שקטה וביישנית הפכתי להיות ילדה חברותית ופתוחה. למרות כל הטוב שבמעבר, אנחנו עדיין נתקלים בקשיים. נקלענו לסכסוכים עם האינדיאנים, הם כועסים כיון שגזלנו להם חלק מהאדמות שלהם… בנוסף ממשלת אנגליה נוקטת באמצעים נגד המושבות, כיוון שאנחנו עדיין תחת חסותם, אנחנו צריכים להקשיב להם למרות שאנחנו לא גרים באנגליה יותר. אימא אמרה שחויבנו לסחור רק עם אנגליה, ושאסור לנו להתחרות עם אנגליה במסחר, וגם שהמסחר יתקיים אניות אנגליות. אבא עובד במסחר ימי, אז כמובן שזה משפיע על עבודתו, אבל זה בסדר, אנחנו מסתדרים למרות כל הקשיים. לדעתי, זה היה צעד נכון לעבור למושבות החדשות, טוב לי כאן, יותר מאשר מאנגליה!! אבל, אני קצת מודאגת לגבי החברים שלי, מאז שעזבתי לא יצרתי איתם קשר! שוחחנו במכתבים רק עם המשפחה שלי באנגליה… מעניין איך הם מרגישים? הם מרגישים בחסרוני? מה עם ג’ק ומייק? ואיך אמנדה מסתדרת? הרי הייתי החברה היחידה שלה! אני כל כך מתגעגעת אליה!! ציירתי אותה אפילו בעמוד הבא… כל כך הרבה מחשבות מטרידות אותי… אלך עכשיו לרשום להם מכתב!!