מתוך: הרב יחיאל ויינברג, ‘שרידי אש’

אחריות ההנהגה הרבנית לקהילה ולחברה היהודית

הדילמה ההלכתית בשאלת השחיטה הייתה רבת-פנים. בדיון ההלכתי ניתן משקל לא רק לניתוח שאלת הימום הבהמה לפני שחיטתה, אלא גם לאחריות הציבורית העומדת מאחורי כל הכרעה. כזכור, עמדה האורתודוקסיה בגרמניה בעימות מתמשך מול הזרמים הליברליים ששלטו ברוב הקהילות בגרמניה. זמן קצר לאחר פרסום חוק השחיטה הכריעו הרבנים הליברליים בגרמניה כי לעת כזאת, בשר בהמה שנשחטה לאחר הימום – כשר. לרבים בציבור האורתודוקסי לא נגעה כמובן הכרעתם של הליברלים, אולם היו יהודים, ביניהם גם כאלו שהיו חברי הקהילות האורתודוקסיות, שלא הקפידו על קלה כבחמורה. בקרב מנהיגי הציבור החרדי עלה החשש שיהיו כאלה שינהגו בעצמם היתר בעקבות הפסיקה הליברלית ויאכלו בשר נבלות וטרפות.

בעיה חמורה עוד יותר התעוררה ביחס למטבחים הציבוריים. עד לשנות השלושים נשמרה הכשרות בכל מוסדות הקהילה (כגון בתי אבות, מטבחים ציבוריים וכד’), על-פי הסדר בין האורתודוקסים והליברלים. ואולם, בעקבות עליית מחירי הבשר הכשר שיובא ממדינות שכנות לאחר החלת חוק השחיטה, עלה החשש שמוסדות אלו יכניסו למטבחיהם בשר שנשחט לאחר הימום בפיקוח לא אורתודוקסי. מנגד, היה גם חשש שהציבור יתפוס את הרבנות האורתודוקסית כאדישה למצוקתם המחריפה והולכת, וכמי שאינה מסוגלת להתמודד עם אתגריה הקשים של התקופה. חששות אלו הצביעו על הצורך לנסות למצוא צדדים מקילים.

מצד שני, היה חשש שההיתר, אם יינתן, יהפוך לתקדים ויגרוף אחריו היתרים נוספים בתחום השחיטה (כזכור, המאבק על השחיטה הכשרה לא התנהל רק בגרמניה) ובתחומים אחרים בגרמניה או מחוצה לה, וכוח עמידתה של ההלכה יישחק.

הן בפני המקילים והן בפני המחמירים עמדו, אם כן, שאלות של אחריות ציבורית שהיו מעבר לשיקולים ההלכתיים הספציפיים, ושהיה להן חלק חשוב בהכרעה ההלכתית. הנימוקים בדבר האחריות הציבורית קיבלו אף ניסוח ומעמד הלכתי בפסקים. כך לדוגמא ניתן למצוא במכתבו של הרב זאב צבי קליין, שהיה דיין ב’עדת ישראל’ (קהילה נפרדת) בברלין, לרב גרודז’נסקי. הרב קליין התנגד להיתר הגורף בנוגע לשחיטת עופות וביקש להתיר את שחיטת העופות אך ורק עבור חולים. וכך הוא מנמק את עמדתו:

“[…] אם יש להמנהג שהובא ברמ”א כ”ד יסוד נאמן ואינו מנהג שטות יש לדון אם לעקור המנהג לגמרי מפני הגזרה עבידי דבטלי [הגזירה עשויה להתבטל]. לא כן אם נתיר רק במקום הצורך היותר גדול לגבי חולים וזקנים אין בזה עקירת מנהג לגמרי[…] לדעתי יש לחוש גם עבור הרושם שיעשה ההיתר כלפי פנים וכלפי חוץ.

“כלפי פנים” – היהודים הפשוטים מחזיקים את הגיסטרא [עצם בצוואר העוף] לאיסור חמור גם בעוף ואם יראו שמתירין הרבנים את הדבר ואמרו הותרה הרצועה ובשעת גזירה מותר הכל. אבל אם נתיר רק לגבי חולים וזקנים יבינו ויאמרו הרבה דברים הותרו עבור חולים.

“כלפי חוץ” – שגם שונאינו יחשבו שעלתה בידם להעבירנו על הדת ר”ל[…] ויאמרו שהיהודים מבטלים דתם לגמרי מפני גזרתם ויש לחוש לגזרות חדשות ח”ו.”

(הרב יחיאל ויינברג, ‘שרידי אש’ (חלק א’), תשל”ז, עמ’ רכא)