צלליות

להוסיף ציטוט או שיר משהו מקדים לסיפור

בימי הקיץ היה דודי נתן מקיים מופעים של צלליות. על קיר לבן, בעשר אצבעותיו ואלומה של אור, הפליא ליצור אריה וקוף, אליגטור וקטר. כשהחל לקסום צללים, רותקו כל העיניים. לא הרבה נדרש לו. רק תנו קיר, תנו אור.

בירכתי חגיגת חתונה, או בתום ארוחת חג, היו נאספים סביב דוד נתן מעריציו ומתפעלים – פרפר, צבי, תיאודור הרצל, צב. בין מופע למופע היה דוד נתן פקיד צייתן במשרדי מס-ערך-מוסף. לא התרעם על החיים שזימנו לו כך, חדר צר, שולחן ואלפי טפסים. “הרי מול הקיר כאן החל הכול…”, נטה לשקוע בזכרונות מתוקים, מחווה באצבעו כלפי קיר הגבס שמולו. קיר חשוף, לא תמונה, לא חלון. רק צללית אצבעו של דוד נתן תועה עליו, וכבר אינה סתם מצביעה אלא מלהטטת – סוס-ים, רקדנית, מטוס קרב. דוד נתן מצחקק ועיניו זוהרות. ארשת פניו של בן-שיחו כבר מזמן ביטלה אפשרות לרחמים על האיש הכפוף כאן, על שולחן סדוק, דחוק בין דלת לארונות תיקים. משרדון עלוב, שנִבצע מתוך משרד גדול על-ידי קיר גבס. לפני שנים הוחלט לחצוץ, שישה פקידים מן העבר הזה, קבלת קהל, ודוד נתן כאן. החלונות נשארו בצד ההוא, ווֶנטה קלוקלת נחפרה מעל ראשו של דוד נתן. “אבל לא נורא, אם לא הקיר הזה, איפה הייתי…”. וחגיגת אצבעות כבר משולחת רסן על הקיר. דוד נתן מדהים את בן-שיחו – כריש, טרקטור, קוסם, צנחן.

בימי הקיץ היינו מתכנסים בחצר למטה, לוטשים עיניים אל קיר הבית וממתינים למחזותיו. שכנים הביאו כיסא, סריגה, מקלֵט טרנזיסטור לאוזן. במדבר של שלווה חצו האנשים את נתיב הערב. מנומנמים, נפוחי עיניים, הגופים קורסים בכסאות ואנו, הילדים, נטועים ביניהם כגפרורים דקים. מעל כולנו דוד נתן, מניף ידיו בעקלתון, מטיל על הקיר מכל אוצרותיו – קיפוד, מרכבה, בן-גוריון, תותח.