ולדימיר פוטין

ילדות, נעורים והקריירה בשירות הק.ג.ב

פוטין נולד בלנינגרד (סנקט פטרבורג) למריה איבאנובנה פוטינה, בת לבית שֶלומוב, ולוולדימיר ספירידונוביץ’ פוטין, מלח בצי הסובייטי. באמצע שנות ה-30 נולדו לזוג שני ילדים, שמתו בינקותם (אחד מהם כתוצאה מהמצור על לנינגרד). בספרו האוטוביוגרפי “בגוף ראשון”, המבוסס על שיחות עמו, הוא מספר על המחסור שחווה בילדותו, וכיצד דמיין כי הוא הופך לסוכן חשאי בעקבות ספרים שקרא וסרטים שראה. הוא מספר כי כילד ניגש למשרדי הק.ג.ב. בעירו והציע את שירותיו, אך נתקל בסירוב אדיב, ונאמר לו כי עליו להשלים את חוק לימודיו.

פוטין סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת לנינגרד בשנת 1975, ולאחר סיום לימודיו הגשים את חלום ילדותו והתגייס לשורות הק.ג.ב. באותה שנה. באוניברסיטה הצטרף לשורות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והיה חבר בה עד לפירוקה בעקבות נפילת ברית המועצות בדצמבר 1991.

פוטין בנעוריו
פוטין עבד במשרדי הק.ג.ב. בלנינגרד, בענף הנלחם בדיסידנטים פוליטיים. ב-1976 השלים את הכשרתו המקצועית כסוכן. בשנת 1985 הועבר לענף העוסק במודיעין בינלאומי. בין 1985 ל-1990 הוצב בדרזדן, באותה התקופה חלק ממזרח גרמניה. על השירות המצטיין בתקופה זו הוענק לו עיטור ההצטיינות של צבא העם הלאומי מטעם השטאזי. לאחר התמוטטות המשטר המזרח גרמני, נקרא בחזרה לברית המועצות ושב ללנינגרד. בשנת 1991 קיבל משרה כממונה על קשרי החוץ באוניברסיטת לנינגרד. במשרה זו פיתח קשרי ידידות עם ראש עיריית לנינגרד, אנטולי סובצ’ק, ששימש לו כפטרון. סובצ’ק ופוטין הכירו בתקופה בה היה פוטין סטודנט, וסובצ’ק היה בין המרצים בסגל ההוראה של האוניברסיטה. ב-20 באוגוסט 1991, בעקבות הפיכת ינאייב נגד נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ’וב שנתמכה על ידי אנשי ה-ק.ג.ב., הודיע פוטין רשמית על פרישתו מתפקידיו בשירותי הביטחון.

קריירה כנשיא

ב-7 במאי 2000 מונה פוטין רשמית לנשיא רוסיה. הוא מינה את מיכאיל קסיאנוב כראש ממשלתו. פוטין הצהיר כי בכוונתו לארגן ברוסיה מבנה כוח אנכי. בשל כך הוציא צו המחלק את 89 הסובייקטים הפדרליים של הפדרציה הרוסית ל-7 מחוזות פדרליים, עליהם הציב נציגים מטעמו, על מנת לייעל את הפיקוח של הממשל המרכזי על הממשל המקומי. ביולי 2000 העניקה לו מועצת הפדרציה של רוסיה את הזכות לפטר את ראשי הסובייקטים הפדרליים. הסובייקטים הפדרליים של רוסיה הם רפובליקות, מחוזות, קראי וסוגים נוספים של יחידות מנהליות ברמה שונה של אוטונומיה, שבימי כהונת ילצין נהנו מאוטונומיה נרחבת, עד שהיה חשש להתפוררות השלטון המרכזי. פוטין מכהן עד היום כנשיא רוסיה.

יחסים עם מדינות העולם בזמן שלטונו

בתחילת הקדנציה שלו קיבל פוטין לידיו מעצמה שירדה מגדולתה. מלחמת צ’צ’ניה הראשונה הוכיחה לכל כי הפדרציה הרוסית אינה הכוח העולמי שהייתה בעבר, וכי על אף גודלה, והארסנל המאיים של כלי נשק גרעיניים הנמצאים ברשותה, יכולה גם קבוצה של מורדים החמושים בכלי נשק סובייטיים ישנים להנחיל לה תבוסה ניצחת.

במהלך כהונתו כנשיא עשה פוטין כל שביכולתו לחזק את מעמדה הבינלאומי והצבאי של הפדרציה הרוסית, תוך קריאת תיגר על ההגמוניה של ארצות הברית ככוח עולמי, עימותים עם מדינות המערב על נושאים שונים (עם בריטניה הגיע לעימות חריף בנוגע להרעלתו של אלכסנדר ליטוויננקו), ניהול מדיניות עצמאית בנושאים הקשורים במדינות אפריקה, המזרח התיכון ואיראן, והתערבות בוטה וגסה בענייניהן הפנימיים של המדינות הסמוכות כאוקראינה ובלארוס. יש המדברים אף על שובה של המלחמה הקרה. עימות חריף ומתמשך עם המערב נוצר כאשר ארצות הברית הודיעה על כוונתה להציב בצ’כיה מערכות נגד טילים, ופוטין, מצידו, איים בתגובה צבאית. המשבר הצבאי החריף שהוביל לפלישה רוסית לגאורגיה בקיץ 2008 נבע ממדיניות זו הרואה בקווקז שטח השפעה רוסי, ומכוונת לפגיעה בגורמים פרו מערביים כממשלתו של מיכאיל סאקשווילי. תמיכת רוסיה בבדלנים בדרום אוסטיה ובאבחזיה נתפסה כהפגנת כוח, במקום בו לא היה בידי ארצות הברית או הקהילה האירופית להתערב, כך גם נטען בעת הפלישה השקטה לאוקראינה.

ארצות הברית

בתחילת כהונתו שמר פוטין על יחסים תקינים עם ארצות הברית. לאחר פיגועי 11 בספטמבר אישר פוטין לארצות הברית להקים בסיסים במדינות במרכז אסיה לקראת המתקפה באפגניסטן, על אף שלאומנים רוסים מתחו ביקורת על נוכחותה הצבאית של ארצות הברית במדינות שהיו שייכות בעבר לברית המועצות, בשטח הנחשב למרחב השפעה רוסי.

לקראת הפלישה האמריקאית לעיראק במלחמת עיראק התנגד פוטין לתוכניותיה של ארצות הברית לפלוש לעיראק, ודרש כי הפלישה תתקיים רק לאחר שתתקבל החלטה של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות המורה עליה במפורש.

ב-10 בפברואר 2007 נשא פוטין נאום במינכן בו ביקר את ארצות הברית בשל “רצונה בהגמוניה מונופוליסטית ביחסים הגלובליים” וטען כי היא משתמשת בכוח מיותר ביחסים הבינלאומיים. הוא קרא ל”סדר עולמי הוגן ודמוקרטי” שיבטיח “ביטחון ושגשוג לא רק למעטים, אלא לכולם”

מקור למתיחות מתמשכת בין ארצות הברית ורוסיה בתקופת פוטין הוא כוונתה של ארצות הברית להציב מערכות הגנה נגד טילים במזרח אירופה, במיוחד בצ’כיה, פולין וליטא. בעוד שארצות הברית טוענת כי הצבת המערכות אינה מכוונת נגד רוסיה כי אם נגד איראן, רואה בכך רוסיה הפרה גסה של האיזון האסטרטגי. ההתבטאויות בעניין זה הגיעו עד לאיום בפעולה צבאית נגד מדינות אירופה אם יוצבו טילים אמריקנים בשטחן. פוטין אינו מסתפק בהצהרות, אלא פתח בחזית דיפלומטית בעניין זה, ופרסם הצהרה משותפת הדורשת ביטול פריסת הטילים ביחד עם נשיא סין.

לאחר המלחמה בדרום אוסטיה האשים פוטין את ארצות הברית בליבוי האש בגאורגיה, וזאת בשל הבחירות הקרבות לנשיאות ולצורכי פנים. במקביל הכריז על מגבלות כלכליות על ייבוא מוצרי בשר מארצות הברית לרוסיה, בטענה כי אלו נגועים בפגמים שונים.

בעקבות החשד להתערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 היחסים בין המדינות הלכו והתדרדרו, בעוד ארצות הברית מטילה סנקציות על רוסיה וזו טוענת כי אין הוכחות להתערבות שכזו

אירופה

במדינות אירופה רואה פוטין שותפות אפשריות, וגורם מאזן ביחסים האסטרטגיים המתוחים אל מול ארצות הברית. פוטין אף פיתח יחסים אישיים קרובים עם מספר ראשי מדינה כז’אק שיראק, סילביו ברלוסקוני ובמיוחד עם גרהרד שרדר. שיראק ושרדר היו שני המנהיגים הבולטים שהתנגדו לתקיפה האמריקנית בעיראק ב-2003, בדומה לחוסר התלהבותו של פוטין.

היחסים עם מדינות אירופה מושפעים מהאינטרסים העסקיים של חברות ענק רוסיות כגזפרום, שבמהלך תקופת שלטונו של פוטין היטשטש מאוד הקו שבין האינטרסים העסקיים שלהן לבין האינטרס הלאומי הרוסי. המדובר ביחסים עסקיים בעלי פוטנציאל רווח לשני הצדדים, היוצרים מאזן הדדי של תלות. שני פרויקטים ענקיים של אספקת אנרגיה לאירופה, צינור הגז הצפוני, וצינור הגז הדרומי, אמורים לספק גז רוסי לצפון אירופה ולדרומה. את פרויקט צינור הגז הצפוני מוביל קנצלר גרמניה לשעבר, שרדר. את פרויקט הגז הדרומי מפעילה חברה איטלקית “אני” (Eni) בשיתוף פעולה עם גזפרום.

משבר חריף עם בריטניה אירע סביב פרשת הרעלתו של סוכן הפ.ס.ב. לשעבר, אלכסנדר ליטוויננקו בסוף שנת 2006. המשבר כלל התבטאויות הדדיות קשות, וגירוש דיפלומטים רוסים מבריטניה, באופן המזכיר את ימי המלחמה הקרה.

כן יצא פוטין נגד העמדה האירופית בשאלת עצמאות קוסובו. פוטין היה המתנגד הבולט לעצמאותו של החבל. אל מול הכרתן המיידית של ארצות הברית, צרפת, גרמניה ובריטניה, הוביל פוטין חזית המתנגדת לעצמאות החבל, בטענה שהדבר עלול להתסיס מיעוטים אתניים ברחבי העולם, וטען כי המדובר בטעות היסטורית “שתשוב כבומרנג למערב”.

בינואר 2016 קרא פוטין ליהודים באירופה הסובלים מאנטישמיות להגר לרוסיה.

היחסים הלכו עם אירופה והחריפו בעיקר לאחר פרשת הרעלת סרגיי סקריפאל במרץ 2018, כאשר ממשלת בריטניה האשימה את ממשלת רוסיה באחריות למעשה למרות הכחשות הרוסים. בעקבות התקרית מדינות אירופה גירשו עשרות דיפלומטים רוסיים משטחיהן.

ישראל והמזרח התיכון

פוטין הוא בין התומכים העיקריים בתוכנית הגרעין האיראנית, ומשנת 2002 מסייעת רוסיה לאיראן בבניית הכור הגרעיני בבושהאר. עם זאת, פוטין התבטא פעמים רבות כי איראן מפתחת את תוכנית הגרעין שלה למטרות שלום בלבד, וכי יש למנוע את הצטיידותה בנשק גרעיני. בניית הכור בבושהאר מתעכבת, בשל סיבות שונות, וכפי הנראה בשל חוסר רצונו של פוטין להשלים את הפרויקט כל עוד יש חשש כי ישמש לצרכים צבאיים.

במרץ 2008 סיכמו פוטין ומדבדב עם נשיא מצרים, חוסני מובארכ, על הקמת כור גרעיני במצרים.

פוטין נחשב לנשיא ידידותי לישראל, ובאפריל 2005 היה לנשיא הרוסי הראשון המבקר בישראל. באותו הביקור ביקר פוטין גם ברשות הפלסטינית. פוטין נפגש עם ראשי הממשלה של ישראל אריאל שרון עמו שמר על קשרים חמים, וכן עם אהוד אולמרט. פרט לעניין שיש לפוטין בישראל, כמדינה בה חי אחוז משמעותי של דוברי רוסית, מתקיים בין ישראל ורוסיה מאזן סחר שהגיע בשנת ביקורו של פוטין בישראל, 2005, למיליארד וחצי דולר. עם זאת, ישנם מספר נושאים בהם אין שתי המדינות רואות עין בעין, כגון תמיכתה של רוסיה בפרויקט הגרעין של איראן, אספקת נשק מתקדם לסוריה, וציוד צבאי לרשות הפלסטינית, וכן שאלות הנוגעות לנכסי הכנסייה הרוסית בירושלים, נושא בו מעורב פוטין באופן אישי, ולהסגרתו של לאוניד נבזלין.

במהלך מלחמת האזרחים בסוריה ניצב פוטין לצדו של נשיא סוריה, בשאר אל-אסד והיה מעורב צבאית בלחימה שם. הוא אף פרסם מאמר בהניו יורק טיימס, שבו קרא לארצות הברית להימנע מתקיפה בסוריה. ב-14 במרץ 2016 רוסיה הודיעה אומנם על נסיגתה מסוריה, אך בפועל רק צמצמה נוכחותה.לצד כל זאת, רוסיה, בהנהגתו של פוטין, מנהיגה קו פרו-פלסטיני במועצת הביטחון של ארגון האומות המאוחדות. ב-31 בדצמבר 2014 נדחתה ההצעה הפלסטינית ל”סיום הכיבוש”, שקוראת ל”סיום הכיבוש ולהגדרת לוח זמנים לגיבוש הסכם שלום ולנסיגה ישראלית מהשטחים”, ורוסיה הייתה בין המצביעות בעד ההחלטה.

בנובמבר 2016 ביקר את תפיסת ארצות הברית להתמודדות עם טרור וקרא לה לקחת דוגמה מישראל. מאז המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה, קיים תיאום הדוק בין צה”ל לכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית ופעמים רבות שרוסיה מעלימה עין מהפצצות ישראליות בשטחי סוריה. במאי 2018 פוטין אף הזמין את נתניהו כאורח כבוד במצעד יום הניצחון במוסקבה.