עלייה ממרוקו

סבתא שלי מרים עלתה ב-1961 בעליית הנוער ממרוקו.

סבתא ספרי על העליה ממרוקו ומהי עליית הנוער?

לאחר הקמת המדינה בשנת 1948 החלה עליה של יהודים ממרוקו לארץ ישראל. בשנת 1956 חזר לשלוט במדינה מוחמד החמישי. בשנה זו מרוקו הוכרזה כמדינה עצמאית והיהודים קיבלו זכויות מלאות כאזרחי המדינה. למרות זאת היהודים חששו מהשלטון המוסלמי והם הזדהו עם התרבות הצרפתית. הם קשרו עם צרפת קשרי מסחר ודיברו בצרפתית. בשנים אלו היו פיגועי טרור נגד מטרות צרפתיות במרוקו והסתה מסויימת כנגד היהדות. היהודים פחדו ממגמה זו ובין השנים 1956-1961 היתה עלית בלתי לגלית (לא חוקית) ממרוקו לארץ ישראל, כיוון שהממשלה לא אישרה את עזיבתם ואת הוצאת הרכוש. העלייה נערכה בספינה דרך הים, דרך המדינות צרפת וספרד. עד שנת 1961 עלו לארץ בדרך זו 30,000 יהודים ממרוקו.

בשנת 1961 הושגה הסכמה בין ממשלת ישראל לבין ממשלת מרוקו בנוגע לאפשרות של יהודים לעלות לארץ ישראל. המדינה שילמה למרוקו 250$ עבור על עולה שעבר לארץ. בשנים הללו עלו לישראל כ-120,000 יהודים ממרוקו. עדיין היה קושי להוציא את ההון ממרוקו, כך שיהודים היו צריכים להבריח את ההון שצברו וכן למכור את רכושם בזול סמוך לעזיבתם את מרוקו.

סבתא שלי עלתה לארץ בגיל 12 יחד עם אחותה הגדולה סימון שהיתה בת 21. לאחר עזיבת מרוקו והגעתה לצרפת היא נקלטה על ידי עליית הנוער אשר סייעה בעלייתה לארץ, ובקליטתה בכפר הנוער “מאיר שפיה” ליד זיכרון יעקב. עליית הנוער היתה ארגון אשר הוקם בשנות השלושים של המאה הקודמת כדי לעזור ליהודים מאירופה להגיע לארץ ישראל. הם קלטו גם בני נוער שעלו עם משפחותיהם לארץ ועזבו את הבית כדי להתגורר במוסדות חינוכיים של עליית הנוער (פנימיות וכפרי נוער) ובקיבוצים. התפיסה של עליית הנוער היא כי הנוער העולה ללא משפחתו יכול להפוך עד מהרה לישראלי. הנוער הוא כוח עבודה, עתודה להתיישבות ויכול לעבור שינוי תרבותי ולקבל מערכת ערכים שונה מזו שעליה גדל.

הסיפור האישי על העליה של סבתא שלי. סבתא שלי נולדה בעיר רבט העיר הבירה של מרוקו. היא היתה הבת השביעית מבין שמונה ילדים. אביה היה סוחר, והיתה למשפחה חנות בגדים. אימה היתה עקרת בית. משפחתה החליטה לעלות לארץ מכיוון שהיה גל של עזיבת יהודים, בעיקר צעירים את מרוקו. אחת מאחיותיה רצתה לעבור לצרפת עם חרותיה ואחות נוספת כבר עלתה לארץ לפני כן. ההורים החליטו שכל המשפחה תעלה לישראל (יחד עם האחות שרצתה לעבור לצרפת). שליח מהסוכנות הגיע אליהם הביתה כדי להסביר על העליה. ההורים החליטו שהמשפחה תעלה בכמה גלים. קודם יעלו סבתא שלי עם אחותה סימון ואח”כ המשפחה תמכור את כל הנכסים ותעלה ארצה. סבתא שלי זוכרת ארוחת שבת בצהריים לפני שהן עלו עם אוירה עצובה ומאופקת. היא אפילו זוכרת את השיר שהיה ברדיו של זמר שנקרא שארל

אזנבור שנקרא “צריך לדעת” בעיקר זכרה את המשפט “לדעת להחביא את הדמעות, אבל הלב שלי לא ידע לעשות את זה”.

סבתא שלי ואחותה הגדלה נסעו עם כל המשפחה לעיר הנמל קזבלנקה. שם עלו על הסיפון. היא זוכרת שהם נופפו מהסיפון למשפחה וזו היתה הפעם הראשונה שראתה את אבא שלה בוכה. היא התרגשה מאוד. זו היתה הפעם הראשונה שעלתה על אוניה. רק כשהגיע למרסיי בצרפת היא הבינה שעזבה את משפחתה והיא בלי ההורים. אמא שלי היתה מאוד עצובה ונשארה לבד במלון, אחותה הלכה לטייל במרסי לראות את העיר. הם הלכו במרסי לסוכנות היהודית. כעבור 3 ימים הם עלו על אוניה שזו היתה ההפלגה האחרונה שלה שנקראה “תיאודור הרצל”. ההפלגה נמשכה 7 ימים. חלק מהימים היתה לסבתא שלי בחילה בגלל הגלים. לפני שהיא עלתה אבא שלה אמר לה שכשהיא מגיעה לארץ היא צריכה לנשק את האדמה, ובאמת בנמל חיפה כשהיא הגיעה היא התכופפה ונישקה את האדמה. משם לקחו לחוות הדסה למקום שבו מגיעים ילדים לקליטה ומשם ממינים את הילדים לאיזו פנימיה ללכת. סבתא אומרת שהיא לא ממש ידעה מה צפוי לה. אחותה נשארה איתה שלושה ימים ואח”כ הלכה לאולפן ללמוד עברית. אחרי עוד כמה ימים בחוות הדסה סבתא עברה עם עוד ילדים לפנימיית “מאיר שפיה”.

אמא שלי היתה בפנימייה, הבשורה על אביה הגיע לפנימייה במברק ומנהל הפנימייה קרה לה ואמר שהיא צריכה לנסוע לאחותה שגרה בפתח תקוה, אך לא אמר מה הסיבה. היא הבינה שמשהו לא טוב קרה במשפחה והיא החלה לבכות, כיוון שזמן קצר לפני כן הודיעו לילד מהקבוצה שלה בפנימייה שאביו נפטר. כל הדרך מהפנימייה (ליד זיכרון יעקוב לפתח תקוה היא היתה מאוד עצובה. בבית אחותה היא התבשרה שאביה נפטר וישבה שבעה. בתום השבעה חזרה לפנימייה. סבתי אומרת שהשנה הראשונה היתה קשה יותר, אבל שהיו לה יכולות הסתגלות טובות מאוד. אחרי 3 חודשים היא כבר דיברה עברית, היא התחברה מהר מאוד עם ילדים אחרים והפכה להיות כמו “צברית”. בפנימייה הם למדו כל יום 6 שעות ולאחר עבדו 4 שעות במקומות שונים במשק: בגן הירק, בלול, ברפת, בחדר האוכל ובמטבח. החיים בפנימיה הפכו אותה לעצמאית מאוד מגיל צעיר, בעוד ששביתה במרוקו היתה בת הזקונים שכל האחים הגדולים פינקו ואהבו. הפנימייה הפכה להיות הבית שלה עד שסיימה תיכון ובשירות הצבאי היתה עתודאית והלכה ללמוד בבית ספר לאחיות שגם התקיים בתנאי פנימיה והיווה עבורה בית, ובסיומו התגייסה לצבא ושרתה כקצינה בתפקיד אחות בבית החולים סורוקה בבאר שבע..

סבתי אומרת שהיא מאוד שמחה שעלתה, למרות שעשתה זאת לבד ללא ההורים. זה הכשיר אותה לחיים, היא היתה צריכה להסתדר בכוחות עצמה כמו יתר הילדים, היא היתה חופשיה לעשות כרצונה (לעבוד בגיל עציר, לצאת לבלות, לצאת עם בנים) מה שלא היה מקובל במשפחה מסורתית  ממנה באה. סה”כ היא מאוד אהבה את חייה לאחר העליה לארץ.